אמת מִשגגה תצמח

ידיד שלי חזר מהודו עם שתי הארות, אחת מהן היא שנגמר לו הכסף.

– "היית בפסטיבל קוּמְבֶּה מֶלָה?", שאלתי אותו, כי ראיתי בעיתון תצלום מהפסטיבל שתחתיו נכתב "מאות אלפים הגיעו לטבילה המטהרת במפגש הנהרות גנגס-יאמונה", והתצלום הזה נראה לי כמו ציור תנ"כי נהדר. לא רק בגלל פיסות הבד סביב אגן החלציים, מָטות העץ והזקָנים, אלא בגלל ההבעה על פני הטובלים, הבעה של ויתור אינסופי הזועק את אושרו.

– "אלו נהרות של גופות", הזכיר לי בחיוך סרקסטי, "את היית מוכנה לטבול בהם?"

– "הם מפוסטרים?", התחמקתי כמו כל מערבי תיאורטי.

'המערבי התיאורטי' הוא הצופה שעמד לנגד עיניהם של יוצרי הסדרה 'להיות אריקה', שהגיבורה שלה היא קרטון-אדם גזור לפי שבלונות המודרנה. מילה נמשכת למילה, אור נמשך לאור, והמערבי התיאורטי יימשך למערבייה התיאורטית אריקה, שההתחבטויות שלה מעוצבות כמו פינת ייעוץ במגזין נשים. למשל: מה עושים כאשר החבר החמוד והמושלם שלך, אחד שאומר לך "יש פסטה במקרר אם את רעבה" כשאת חוזרת מקונצרט רוק, לא תומך בך כשאת רוצה לפתוח עסק משלך כי הוא שונא סיכונים? האם לעזוב את החבר או את החלום? וכמו במחזה הדרכה, אריקה, כדי להמחיש את עומק הדילמה, נעמדת באמצע החדר וחופרת בפדחתה, עד שהיא פונה לפתרון שהוא בעצם הגימיק של הסדרה: היא קופצת אל העבר שלה כדי לשאוב ממנו עצה.

בפרק שצפיתי בו, אריקה קופצת אל מרצָה פמיניסטית באוניברסיטה, הממליצה לה "לכי אחר לבך". ואמנם, אריקה חוזרת אל ההווה דרך דלת קסמים ומודיעה לחבר שהוא מפוטר. קצת דמעות ושירי דכדוך קנדיים בניחוח מייפל, ואריקה כבר על סוס ההעצמה הנשית: היא מקימה הוצאה לאור. נקווה שהספרים שתוציא שם יהיו מעניינים יותר ממנה, כמעט-אישה בעלת חיוך מרוסס בדאודורנט (דמות נחותה אף יותר מה'דאס מאן', האדם הרגיל של היידגר).

המסר של 'להיות אריקה' ברור: יש לחפש כל דרך להימנע מטעויות בחיים, העלולות להסיט אותנו משביל הזהב המערבי, שהוא קריירה עם נגיעות של רומנטיקה או להפך. ואם צריך לשם כך לקפוץ לעָבָר ולחפש שם קואוצ'רים, אז קדימה (כלומר, אחורה).

ולוחש לי ניסיוני: אני דווקא מחבק כל טעות מביכה ובחירה אומללה שעשיתי, כי הן האימהוֹת של רוחי והזיכרון הוא האב. כל סמטה מטונפת בביוגרפיה לימדה אותי יותר מכפי שאוכל להודות לה. אני סך כל העליבויות שלי שהזינו אותי בבוצה עשירה. קדושת חיי היא נהר גופות של בחירות שגויות, שריקבונן הצמיח את לילך אושרי. רכן הלילה וקטף את מתק ריחו, והותיר לי את קוציו של החלום.