|
בשלושים שעות המצור על אנשי שיירת נבי דניאל, התארגנו לוחמים מהגדוד הרביעי ומהגדוד החמישי של הפלמ"ח לפריצת הדרך אל הנצורים. יוסף טבנקין, מפקד הגדוד הרביעי (גדוד המטה) של הפלמ"ח, היה אז בחופשה ושהה בקיבוצו עין-חרוד, ורבין, שסולק מתפקידי הפיקוד וחזר למעמדו כעוזרו של אלון לענייני מטה, קרא לו במברק לחזור מיד לתל אביב, ולסייע בארגון הכוח. 1 אליהו (כושי) שחר, מפקד בסיס הפלי"ם בקיסריה, שגויס עם פקודיו למשימה זו, סיפר שהכוונה הייתה לפתוח "דרך בורמה" לגוש-עציון בציר כפר-אוריה-הר-טוב-אל-חאדר. 2 סיכויי יחידות הפלמ"ח לחלץ את הנצורים היו קלושים; אריה טפר, שפיקד באופן עילאי, במשך שלושים שעות, על קרב נבי דניאל, וניהל משא-ומתן מוצלח עם המפקדים הערביים והבריטיים, הביא, כמעט לבדו, לחילוץ הנצורים בידי הבריטים לירושלים, והפך את הפעולה הנואשת שהפלמ"ח עמד לבצע – למיותרת. אפשר שבכך תרם טפר להקמת המדינה יותר מכל איש צבא אחר במלחמת העצמאות. בכך חשף טפר את אין-אונותו של הפלמ"ח, ולכן הוא נרדף על-ידי מפקדיו מאז ועד מותו ב-1996. שלוש פלוגות מהגדוד הרביעי ומהגדוד החמישי אמורות היו לעלות אז לירושלים. ב-29במארס סיפר ישראל גלילי לחברי המפקדה הארצית, שארבע מאות לוחמים נשלחו לירושלים עם מאתיים סטנים ושתי דווידקות ממחסני המטכ"ל ועם ארבע מאות שבעים ואחד רובים ממחסני הקיבוצים (ב-29 במארס טרם הגיעו הלוחמים לירושלים). 3 שתיים משלוש הפלוגות, בפיקודם של יוחנן זריז (עוזי נרקיס צורף לפלוגתו, כמפקד בכיר יותר) ושל אורי בן ארי, הורכבו מלוחמים ותיקים ומטירונים ומסיימי טירונות, שרבים מהם היו עולים חדשים, ניצולי שואה, שבאו זה עתה מקפריסין; על הפלוגה השלישית, הוותיקה, בפיקודו של יעקב סטוצקי, הוטל לאבטח את השיירות שיעלו לעיר מהשפלה. אורי שלם, שהדריך כיתת טירונים ממחלקתו של רפאל (רפול) איתן בגבעת-עדה שבשומרון, קיבל פתק ממפקד הפלוגה, חיים (פוזה) פוזננסקי: "רד לתל אביב לשלושה ימים". הרץ שהביא את הפתק אמר לו: "יוצאים למבצע לכמה ימים". הרי סיפורו של שלם: "הגעתי לשרונה. 4 היה בלגאן גדול. אמרו שיוצאים לירושלים. הגיעו כל-מיני מתגייסים, חלק מאוּמנים וחלק טירונים. קראו שמות, 'אתה מפקד-כיתה, אתה מפקד מחלקה'. אותי מינו למפקד על מחלקה. זמן קצר לפני-כן סיימתי קורס מ"כים 5 קצר, ואף פעם לא הייתי מפקד מחלקה. נתנו לי מפקדי-כתות ומחלקת חיילים. לא הכרתי אף אחד מהם. מפקד הפלוגה היה אורי בנר (בןארי). לא הכרתי אותו. בחלוקת הנשק היה בלגאן, כל אחד לקח כלי אחר. אמרו שעולים לירושלים, לא היה לי ברור בשביל מה". 6 הרברט ברגר (אז עולה חדש), אחד מפקודיו של שלם, סיפר: "אמרו, אתה ואתה תעלו על המכונית. תשאירו את החפצים האישיים, וקדימה לשרונה. שם קיבלנו נשק שגייסו בקיבוצים. חילקו אותנו לכתות ולמחלקות, ונסענו לחולדה". 7 גרשון אגמון, איש הפלוגה הימית של הפלמ"ח (פלי"ם), נקרא לקריה מבסיס הקליטה של חיל-הים שהוקם אז בקיסריה, קיבל מחלקה שאת רוב אנשיה לא הכיר, והצטרף איתה לכוח של זריז; 8 מיכאל גור, קשר מחטיבת "גבעתי", יצא ב-18 במארס לחופשה קצרה, וב-3 לפנות בוקר נקרא מביתו לשוב לבסיס. שם נאמר לו שהפלמ"ח ביקש מ"גבעתי" שמונה קַשרים למבצע מיוחד. גור התנדב, עלה על אחד המשוריינים של זריז ויצא לחולדה. 9 הרי תוכנית המבצע: שיירת אספקה, בפיקוד עמוס חורב, סגן מפקד הגדוד השישי, תביא לחולדה ב-29 במארס את הפלוגות של יוחנן זריז, של יעקב סטוצקי ושל אורי בן ארי. בלילה תיסע פלוגת זריז (עם עוזי נרקיס כמפקד בכיר) במשוריינים, מחולדה לשער-הגיא, ותתפוס את משלט 773, כדי לאבטח את השיירה, שתצא מחולדה ב-4 לפנות בוקרב-30 במארס, ותגיע לקריית-ענבים כעבור שעה. פלוגת סטוצקי תאבטח את השיירה עד קריית-ענבים. השיירה תמשיך, תגיע לירושלים, תפרוק את משאה ותחזור לתל אביב בו ביום, ואז יאבטחו אותה זריז, בן ארי ופקודיהם, מהמשלט שבין שער-הגיא לבין ירושלים, יחד עם הפלמ"חניקים הוותיקים, פקודיו של אליהו סלע (רעננה). פלוגת סטוצקי תחזור עם השיירה מירושלים לתל אביב. בערב ילכו זריז ופקודיו ברגל משער-הגיא לנווה-אילן, וסלע ופקודיו יאבטחו את הליכתם. מנווה-אילן יסעו זריז ופקודיו למעלה-החמישה. עוזי נרקיס יפקד על כל יחידות הפלמ"ח, ועמוס חורב יהיה אחראי למנהלה, לסידורי לינה ולאספקת מזון. 10
|
|
╫ 2.
|
הביצוע לא חפף
את התוכנית
|
|
|
|
|
|
| ידין דיווח לבן-גוריון: "אתמול רוכזו [בחולדה] עשרים ושבע מכוניות-משא מהגליל העליון, מהנגב ומרחובות. הקשר מקריית-ענבים למעלה-החמישה נתקלקל, לכן מאתיים ושלושים המזוינים, שהיו צריכים לצאת להרים, נשארו בחולדה. מאה איש כבר יש בהרים. מלבד אלה שבחולדה, יישלחו עד מחר או מחרתיים מאתיים איש". בן-גוריון כתב ביומנו: "יש, לדעתי, לשלוח יותר, כי האויב ירכז וידרבן כוחותיו נגד תחבורתנו לירושלים, ועלינו להתכונן לקרב מכריע בשלב זה" | |
|
|
|
השיירה יצאה מתל אביב לחולדה רק ב-30 במארס, ופלוגת בן ארי לא יצאה אתה. פקודיו של זריז (מאתיים ועשרים איש, רובם מהפלי"ם, שעלו לירושלים כדי שלא יגייסו אותם ל חיל הים, שאמור היה להיות בפיקוד לא-פלמ"חאי) יצאו מחולדה לשער-הגיא, בשבע-עשרה מכוניות משוריינות, בשעה 10.30 בלילהב-30 במארס, ומשוריינים אחדים, בפיקודו של אברהם לב מפלוגת סטוצקי, אבטחו אותם. מיכאל גור סיפר: "לפני שיצאו לדרך השמיע בני מרשק נאום ציוני, ואמר שזה כבוד למות בעד ירושלים". צבי בוטניק, חבר קבוצת חולדה, סיפר שהמִסדר היה על מגרש הספורט של הקבוצה, ומרשק אמר ליוצאים: "לעיני כל עם ישראל, ירושלים צופייה בכם". ביציאה מחולדה התהפך אחד ממשורייני המאבטחים, ותשעה חיילים נפצעו וקיבלו טיפול במרפאת חולדה (המשוריין ההפוך נותר על הדרך, ללא שמירה, וערבים שרפו אותו). המכוניות המשוריינות והמשוריינים האחרים נסעו באורות מלאים והגיעו לקבר השייח' שבמעלה שער-הגיא. שם ירדו מהם פקודיו של זריז. ערבים ירו בהם מכמה מארבים, וחייל אחד נפצע. כשהתמקמו פקודיו של זריז בעמדותיהם, חזרו המכוניות והמשוריינים עם המאבטחים לחולדה, ואז ביקש חורב מרבין ומידין אישור להוציא מיד לדרך את שיירת האספקה. רבין דיווח על כך לאלון (שנתקע בגוש-עציון אחרי קרב שיירת נבי-דניאל, ולא הצליח לחזור בגלל הגשם ומסלול ההמראה הבוצי). בשיחת טלפון דרש אלון מרבין להגדיל את הכוח שיעלה לירושלים, וידין החליט לצרף לשיירה עוד משאיות. חורב לא קיבל את האישור, אף כי ביקש ממפקדיו לא לעכב את השיירה, והזהירם שבאור יום היא עלולה להיות טרף קל לתוקפים. 11 בפקודת רבין יצאו בן ארי ופלוגתו לחולדה, ובפקודת ידין נשלחו אליה משאיות עמוסות מצרכים. ידין דיווח לבן-גוריון: "אתמול רוכזו [בחולדה] עשרים ושבע מכוניות-משא מהגליל העליון, מהנגב ומרחובות. הקשר מקריית-ענבים למעלה-החמישה נתקלקל, לכן מאתיים ושלושים המזוינים, שהיו צריכים לצאת להרים, נשארו בחולדה. מאה איש כבר יש בהרים. מלבד אלה שבחולדה, יישלחו עד מחר או מחרתיים מאתיים איש". בן-גוריון כתב ביומנו: "יש, לדעתי, לשלוח יותר, כי האויב ירכז וידרבן כוחותיו נגד תחבורתנו לירושלים, ועלינו להתכונן לקרב מכריע בשלב זה". 12 בלילה שבין 30 ל-31 במארס פשט כוח מגדוד 52 של "גבעתי", בפיקודו של שלמה להט (צ'יץ), 13 על הכפר הערבי הגדול אבו-שושא, 14 ארבעה קילומטרים וחצי מצפון-מזרח לחולדה. בכפר התגוררו כחמשת אלפים איש. זו הייתה פעולת תגמול: ב-20 במארס נחטף זרובבל פבזנר, שומר השדות של קיבוץ גזר, ושוביו רצחו אותו והתעללו בגווייתו. בפשיטה על אבו-שושא השתתפו שתי כיתות מקיבוץ נען וכיתה מקיבוץ גזר. הפושטים פוצצו באר ואת ביתו של אבו חלמה, מפקד הכפר, ופגעו בערבים שחשו לעזרת המותקפים מהכפרים בסביבה. חמישה-עשר ערבים נהרגו (יהושע בורגין, איש "גבעתי", נפצע, ומת מפצעיו אחרי שלושה שבועות). 15 קצין בריטי ששירת במשטרת אבו-גוש קיבל הודעה על השיירה היהודית שתעבור בכביש, ומסר את המידע לתושבי הכפר הערבי בית-מחסיר, ואלה פוצצו מעביר-מים על הכביש (פרטים אלה נודעו לש"י, לאחר כמה ימים). 16 השיירה יצאה מחולדה בשעה 10.30 בבוקר ב-31 במארס. היו בה עשרים ושש משאיות עמוסות, ארבעה אוטובוסים, שפקודיו של בן ארי ישבו בהם כנוסעים מנהלתיים, לא בכוננות לפעול כיחידה מבצעית, ושבעה משוריינים בפיקוד יעקב סטוצקי, עם שלושים ושישה מלווים ומאבטחים. 17 עמוס חורב מונה למפקד השיירה לפני שהגיע שאול יפה לחולדה, אבל יפה היה מפקד בכיר ממנו; גם יוסף טבנקין, מפקד הגדוד הרביעי, הצטרף לשיירה כ"טרמפיסט", ופקודיו תִגברו את היחידות של נרקיס, של חורב ושל יפה. טבנקין ישב במשוריין הפיקוד של שאול יפה. יפה היה המפקד הבכיר ביותר בשיירה, אבל לטבנקין הייתה יותר השפעה על אנשי הפלמ"ח. אי-בהירות לכל אורך שרשרת הפיקוד הייתה אופיינית במלחמת העצמאות ולא רק בה. היא נבעה לא רק מחוסר ניסיון בהפעלת מערכות צבאיות, אלא גם בגלל אופיין האידיאולוגי-מיליציוני של המערכות הללו.
|
|
|
|
|
| "רוב מלווי השיירה ישבו שעות בתוך כלי-הרכב ולא עשו כלום. מי שתפס יוזמה פעל לפי שיקול-דעתו. הוציאו מהמכוניות עוד כיתה ועוד כיתה, וכך התארגנו כמה קבוצות-לחימה שלא ידעו זו על זו. אני לא קיבלתי פקודות. רצתי לכל מקום שהיה בו פצוע וחבשתי את הפצועים. כשהיו פצועים אחדים ארגנתי כמה אנשים, והם הביאו את הפצועים לחולדה" | |
|
|
|
אברהם לב ופקודיו נסעו בשלושה משוריינים לפני השיירה, על דרך העפר מחולדה. הם ראו ערבים רבים צופים מהגבעות על פעולות היהודים. בלילה ירדו גשמים. תנועת השיירה נעצרה זמן קצר אחרי היציאה, בגלל בוץ, ושאול יפה פקד על אברהם לב, במכשיר-הקשר, לאבטח את קטע הדרך שבין חולדה לבין המחנה הצבאי בוואדי צראר, 18 קטע שכבר נעזב על-ידי הבריטים, ושנתפס על-ידי כמאה עריקים מ"צבא ההצלה", בפיקודו של הסורי עבד אל גאבר שומרי. העריקים הסתפחו לכוחות של עבד אל קאדר אל חוסייני ושל חסן סלאמה, אבל עד אז לא פגעו ביהודים. הם מכרו נשק ותחמושת לכפרים הערביים, והציעו את מרכולתם גם לחברי קבוצת חולדה. 19 שלושת הקילומטרים בין חולדה לכביש מסמיה לטרון היו מלאים בוץ (ב-15 במארס הסתיימה הכנת תשתית של כביש על דרך זו, אבל הכביש לא זופת מפני שהמוסדות לא הקצו לכך את התקציב, עשרים ושלושה אלף לירות), 20 ומשאית עמוסה שקי סוכר נתקעה בבוץ והחליקה לשולי הדרך. משאיות שנהגיהן ניסו לחלץ אותה שקעו, משאיות שניסו לעקוף אותן שקעו אף הן, ולבסוף שקע בבוץ משוריין הפיקוד של השיירה. רץ נשלח לחולדה והביא טרקטור, ופקודיו של סטוצקי חילצו משאיות אחדות. בן ארי ופקודיו ישבו באוטובוסים, במשאיות ובמשוריינים, ולא השתתפו בחילוץ (לפני שיצאו לדרך אמר להם יפה: "אם יהיו חילופי-יריות אתם תישארו בכלי-הרכב. החבר'ה של סטוצקי ולב יפתרו את הבעיות". אז התקרב אל השיירה אוטובוס-נוסעים ערבי שנסע למסמיה. לב ופקודיו היו אז על כביש מסמיה-לטרון. אחדים מהם ירו על האוטובוס. הנהג נהרג ונוסעים אחדים נפצעו. בנימין ליפשיץ סיפר: "חסמנו את דרכו של האוטובוס ודפקנו אותו. הוא נעצר, וברחו ממנו הרבה אנשים"; בהודעת ה"הגנה" לעיתונות כתוב: "אוטובוס מלא ערבים מזוינים נפגע והתהפך. רק שישה ערבים נמלטו מהאוטובוס"; בדוח ששלח רבין לידין כתוב: "אוטובוס ערבי מלא נוסעים נפגע". תושבי הכפרים הערביים נזעקו (עד אז נשמרה בגזרת חולדה התחייבות הדדית של אנשי הש"י ונכבדי הכפרים, לא לפגוע בכלי-רכב, ובפקודה ששלח רבין ב-23 במארס ל צבי זמיר, לשאול יפה ולמכבי מוצרי כתוב: "אין לפעול נגד התחבורה הערבית בכביש מסמיה-לטרון". לעזרתם באו העריקים מ"צבא ההצלה" ממחנה ואדי צראר, חיילי הלגיון העבר-ירדני שחנו בלוד וברמלה, ואנשי חסן סלאמה שחנו בחולדה הערבית. בדוח של המשטרה הבריטית מהיום ההוא כתוב: "שלוש מאות ערבים תקפו את השיירה על הכביש ובדרך-העפר המובילה אל הכביש, אחרי שאנשי השיירה ירו על אוטובוס". 21 מלחמת הערבים נגד השיירות של היהודים לא התחילה עם הפיגוע באוטובוס הערבי שנסע למסמיה, ואפשר להניח שערבים היו תוקפים את שיירת חולדה גם לולא הפיגוע הזה – ידוע שלוחמים ערבים חיכו לה בשער-הגיא ותקפו את פלוגת נרקיס – אבל הקרב של שיירת חולדה התחיל בפגיעה באוטובוס. עד אז לא הותקפו שיירות בגזרה זו. מישאל שחם, קצין לוחמת הדרכים במטכ"ל ה"הגנה", העיד: הסכם אי-ההתקפה בין ה"הגנה" לבין הכפר מסמיה נשמר עד אותו היום. 22 הערבים, שנזעקו מחולדה הערבית, משייח'-חליד ומדיר-מוחסיין, תפסו עמדות במרחק מאה-מאתיים מטר מהכביש, והטרידו ביריות את לב ואת פקודיו. במכשיר-הקשר דיווח לב מהכביש, לשאול יפה בדרך העפר. יפה לא נתן לו הוראות. משוריינים של העריקים מוואדי צראר התקדמו אל הכביש. פקודי לב ירו על המשוריינים של הערבים. שניים מהם נפגעו, והאחרים ברחו. לב לא רדף אחריהם, מפני שטבנקין, שקיבל מיפה את הפיקוד על השיירה, הורה לו במכשיר-הקשר לחזור לדרך העפר ולאבטח את מכוניות השיירה שיחזרו לחולדה. לימים אמר לב שלולא קיבל פקודה זו, היה מחסל את העריקים מ"צבא ההצלה" ומבריח את כל הערבים שהתאספו מהכפרים. לפי עדות טבנקין, ההתקפה התחילה ב"התנגשות אטית עם שישה ערבים בלבד". הוא סיפר שאחרי שעות אחדות של ניסיונות לחלץ את המשאיות התקועות, "ביקש ממני שאול לקבל את הפיקוד על הכוח הצבאי, שהיה מפוזר", ויפה השגיח – מקרוב ותחת אש – על חילוץ המשאיות מהבוץ. היריות גברו, ומשוריינים ערביים התקרבו אל דרך העפר ואל השיירה. עמי ליבנה, מפקד-מחלקה בפלוגת בן ארי, כתב: "כאשר התחיל העסק להיות לא נעים... ירדתי [מהמשוריין] החוצה. יורים מסביב מכמה כיוונים. אין מחסה ממשי... שאול יפה מהלך בין המכוניות... הוא אומר לי, קח כמה חבר'ה, תפוס הגבעה המערבית. נדמה לו שהדרך קדימה חסומה, עוד לא החליטו מה לעשות". עם חמישה לוחמים עלה ליבנה על גבעה ממערב לדרך, והדף את אנשי מחנה ואדי צראר שהתקרבו אל השיירה, עד שנפצע בצווארו ופונה. 23 הדסה אביגדורי מיחידת "הפורמנים" רשמה ביומנה דברים שסיפרו לה חבריה בחולדה: "המחלקות שהתכוונו לעלות לירושלים נשאו אתן חפצים רבים, מזוודות, שמיכות וסירים. היחידות פוזרו בין המכוניות והאנשים נותקו ממפקדיהם הישירים ומחבריהם, ובזמן הקרב... [היו] אובדי עצות. מכשירי-הקשר לא פעלו, וחלקיה השונים [של השיירה] נותקו זה מזה עם כל עיכוב או תקלה". 24 אורי שלם (מפלוגת בן ארי): "רץ של באנר עבר ממכונית למכונית ואמר, 'לא לרדת מהמכוניות!' השיירה עמדה. ירדתי מהמשוריין ושאלתי את אורי: 'מה עושים? והוא אמר לי לחזור למשוריין, לפי ההוראות. לא הייתי גאון צבאי, אבל הפקודה הזאת נראתה לי משונה מאוד. חזרתי למשוריין, וכמוני עשו גם האנשים במשוריינים האחרים. הקרב התחמם. אחרי זמן-מה בא אלינו אחד המפקדים וקרא לי להצטרף אליו עם שני חיילים, לעזור לחלץ את המכוניות, ולשלוח שלושה חיילים למקום אחר. דחפנו מכוניות תחת אש. היה בלגאן נוראי. המפקדים לא הבינו מה קורה. רוב האנשים דחפו מכוניות, ובאותו זמן צבר הקרב תאוצה וכבר ראיתי נפגעים. קראתי לחיילים אחדים, תפסנו עמדות מימין לדרך, והשבנו אש". אורי בן ארי כתב: "ב-13.00 הרגשתי מועקה נוראה. לא שלטתי במצב, אלא המצב שלט בי. המשוריין היה שקוע בבוץ. לא נראתה לי דרך להבאת הפלוגה למעלה-החמישה. וכמובן, אין מה לדבר על הגעת שיירת האספקה כולה לירושלים. אכן, אשר יגורתי בא. הפלוגה הייתה מפוזרת לאורך כל השיירה. לא שלטתי בה". 25 לימים סיפר יוסף טבנקין, שהחליט להפקיר את המשאיות ואת המטען, ולחלץ את האנשים, ויפה קיבל את דעתו. פקודיהם של בן ארי ושל סטוצקי עלו על שתי גבעות מדרום-מערב לחולדה הערבית, ארבעים לוחמים על כל גבעה, וחיפו על החילוץ. ולטר יעקובי, מפקודיו של בן ארי, סיפר: "בצהריים ירדנו מהמשאיות וניסינו לחלץ את המכוניות התקועות. אחרי זמן קצר ירו עלינו מחולדה הערבית אש יעילה. אורי פקד עלינו לעלות לכיוון חולדה הערבית ולתפוס משלטים. הוא לא הכיר אותנו, הוא אמר, 'אתה, אתה ואתה רוצו לשם'. בדרך קיבל עולה חדש, מיוון, שפשוף מכדור. הייתה התרגשות גדולה, אחד נפגע! לא הבנו מה מתרחש. אורי רץ בראש. לי לא היה כושר, ואחרי כעשרים מטרים נשארתי בלי כוח ופיגרתי. תפסתי משלט ושכבתי, ואחר-כך זחלתי לכיוון חולדה הערבית, אבל בקצב הזה לא היה לי סיכוי להגיע. קצת זחלתי, והרבה שכבתי וראיתי מרחוק ערבים יורים". 26 כיתה בפיקודו של חיים גולדיס (מפלוגת סטוצקי) עלתה על גבעה החולשת על מחנה ואדי צראר, והחליפה יריות במשך שעות אחדות עם כוח ערבי שניסה להתקדם לכביש מדרום (אחרי שחזרו המכוניות של השיירה לחולדה ירדו גולדיס ופקודיו מן הגבעה כדי לחזור גם הם לחולדה). כמה מתושבי חולדה הערבית ופקודי בן ארי לחמו אלה באלה בכידוני רובים. הרי סיפורו של החובש אברהם קלר: "רוב מלווי השיירה ישבו שעות בתוך כלי-הרכב ולא עשו כלום. מי שתפס יוזמה פעל לפי שיקול-דעתו. הוציאו מהמכוניות עוד כיתה ועוד כיתה, וכך התארגנו כמה קבוצות-לחימה שלא ידעו זו על זו. אני לא קיבלתי פקודות. רצתי לכל מקום שהיה בו פצוע וחבשתי את הפצועים. כשהיו פצועים אחדים ארגנתי כמה אנשים, והם הביאו את הפצועים לחולדה". 27 צבי רעם, ששהה אז בחולדה, כמאמן מחלקת טירוני פלמ"ח, יצא לבדו מהמשק לכיוון השיירה, ופגש בדרכו את שאול יפה. הרי סיפורו: "שאול ביקש ממני לתפוס גבעה בין הדרך ובין מחנה ואדי צראר, כדי שהערבים לא יחתכו את דרך הנסיגה. חזרתי לחולדה ולקחתי את האנשים שלי ואחדים ממחלקת חולדה שלא השתתפו בקרב עד אז, וחזרתי אתם לדרך. אחד מהם, עולה חדש, נפגע מכדור וצעק נורא. אמרתי לו שאירה בו, אם לא יפסיק. פקדתי על שני אנשים לשאת אותו לחולדה והאחרים עלו אתי לגבעה, אבל בגזרה שלי לא הייתה לחימה. לא ירו עלינו. מרחוק ראינו ערבים רצים, ושמענו יריות". 28 את שעבר עליה בשעות האלה תיארה החובשת שושנה בקר במכתב ששלחה לאחיה אחרי שלושה ימים: "הייתי רחוקה מהמשוריינים של הכנופיות, שלושים מטר. [אלה היו] משוריינים שנלקחו בכפר-עציון. הרבה אי-אפשר לחשוב בשניות מספר, רק דבר אחד הספקתי לחשוב, שבמקרה שלא אצליח להימלט מידם ברגע האחרון, אני תוקעת לעצמי כדור... אך מכיוון שאני, פעם, בכל זאת, עסקתי קצת בספורט וא"ש, הספקתי לסגת, תוך תפיסת משלטים מדי פעם, והכדורים שרקו מכל הצדדים. הייתי אדישה וכבר לא היה רצון לחיים, אך מתוך שרובם נסוגו נמשכתי עם הזרם". 29 קטע מהדוח של הטייס דניאל בוקשטיין, שחג מעל לשיירה בין 11:30 בבוקר ל-1 בצהריים: "השיירה חוזרת לחולדה. השיירה הותקפה בדרך העפר לפני כביש לטרון. שלושים ערבים בורחים לחולדה הערבית. מאה ערבים עם אוטובוסים עומדים בקצה המערבי בצומת לטרון. חמש-עשרה מכוניות צבא בריטי נוסעות בכביש מלטרון לדיר-מוחסיין. חמישה משוריינים מהשיירה מנהלים קרב עם חולדה הערבית. במחנה ואדי צראר – שמונה משאיות ושלושה אוטובוסים עם חמישים ערבים". 30 אליהו (כושי) שחר, שהיה עם הכוח של נרקיס בשער-הגיא, העיד ששיירות של ערבים חמושים נסעו על הכביש לכיוון רמלה. "דיווחנו במכשיר-הקשר ושאלנו אם לעצור אותם. אמרו, 'שקט! לא להתגלות!' יכולנו לפגוע בהם. זה אחד הדברים שמטרידים אותי מאז ועד היום. היה בהישג ידנו לעצור אותם". על הכביש פגעו פקודיו של אברהם לב, בכדורים חודרי-שריון, בשני משוריינים של הערבים. עמוס חורב ולוחמים אחדים הציבו מרגמה 3 אינטש על אחת הגבעות. למרגמה לא היו כוונות, וחורב טיווח אותה בכינון ישיר אל ריכוזי הערבים, וירה כשלושים פגזים. הכדורים חודרי-השריון והפגזים בלמו את ההסתערות, פגעו ברבים מן התוקפים וחיפו על מחלצי המכוניות התקועות ועל המכוניות בנסיעתן. כיתה מפלוגתו של יעקב סטוצקי, בפיקודו של יוסף (יופ) פלשנר, טיפסה, מוסתרת בתוך שדה חיטה, על גבעה, לכיוון מחנה ואדי צראר, וחסמה את דרכם של לוחמים ערביים מדרום. במרחק שבעים מטר מהכיתה נעצרו הערבים. יעקב לוי ירה בצלף ערבי, ונפגע על-ידי צלף אחר. לוי היה ההרוג הראשון בקרב שיירת חולדה. פלשנר ופקודיו נסוגו לחולדה עם גופתו. 31 הדסה אביגדורי: "הערבים הופיעו במשוריינים הדומים בכול למשורייני הליווי שלנו, אפורים עם פס לבן... מלווי השיירה ... חשבו שנשלחה לקראתם עזרה ותגבורת". הרברט ברגר: "לא ידעתי עברית, לא הכרתי את המפקדים שלי. חשבנו שאנחנו נוסעים מחולדה לגוש-עציון. המפקדים לא אמרו לנו לאן נוסעים, לא אמרו לנו כלום. בחולדה עברנו מאוטובוסים למשוריינים והתקדמנו. ערבים תקפו אותנו. המשוריינים הראשונים שלנו נתקעו. כולם נסוגו ברגל לחולדה, ויעקב אטיאס ואני נשארנו לבדנו בשדה. הלכנו לכיוון הקיבוץ, ובחורשה פגשנו אנשים וראינו את יוסף טבנקין, מארגן תגבורת. משוריין עם מרגמה 3 אינטש יצא לדרך, שלושה פגזים נורו ממנה עליו והנוקר של המרגמה נשבר". יעקב אטיאס סיפר שבחולדה הושיב אותו רפאל (רפול) איתן בעמדה ופקד עליו ועל חבריו: "להחזיק מעמד ולא לתת לערבים להתקרב". 32 סימון רוזנר סיפר: "הנסיגה הייתה לאור היום, בבלגאן ובתנאי התאבדות. לא חולצו נפגעים". 33 מנחם (שם המשפחה לא ידוע), יהודי אמריקני, ששירת במארינס במלחמת-העולם השנייה, עבר ממקום למקום תחת האש וחיפה על הנסיגה. ישעיהו שחר: "מי שחי, חייב את חייו למנחם. הייתי מפקד על כיתת עתודה בחולדה. אנשי הכיתה שלי הגיעו לחולדה כמו אפרוחים בלי אמא, בנסיגה לא מסודרת. הם היו המומים ומכוסים בוץ, והרובים היו סתומים בבוץ. הכנסנו את הרובים למְכָלים מלאים מים רותחים, וחברות המשק והילדים ניקו אותם. יחד עם האנשים שלי יצאתי לשדה הקרב, ועזרנו לנסוגים להגיע למשק".
|
|
שאול יפה נפצע מכדור, כשהפעיל את הטרקטור של חולדה וניסה לחלץ את משוריין המטה. אברהם לב מסר את הפיקוד על המשוריינים שבצומת, ליוסף סימבול, סגנו, והתכוון להוליך את יפה הפצוע על דרך העפר לחולדה. כיתתו של חיים גולדיס, שנסוגה מהגבעה לכיוון חולדה, הגיעה אליהם, ואז מסר לב את יפה הפצוע לגולדיס, וחזר אל משורייניו. יפה פקד על גולדיס לסייע לו לחלץ את משוריין המטה. לוחמים אחדים ניסו לחלץ עוד משוריין, שנתקע לידו, ורוכזו בו פצועים. גולדיס ופקודיו ויפה ניסו לדחוף את המשוריין ולהתניעו. ואז כיתרו אותם משוריינים ערביים. ולטר יעקבי, ששכב לבדו על גבעה מצפון לכביש, ראה זאת. הרי סיפורו: "ראיתי ערבים סביב המשוריין שלנו. הגיע משוריין נוסף, עירקי, ירוק בהיר. הבנתי שגורלם נחרץ". 34 שאול יפה היה היחיד שנחלץ ממשוריין המטה, ומהמשוריין שהיה לידו נשארו בחיים שני אנשים. בבית-החולים הצבאי בגבעת-ברנר סיפרו שני הניצולים לעמי ליבנה, שערבים נכנסו למשוריין השלישי, ושחטו את אנשי הפלמ"ח שישבו בו. השניים וחבריהם השליכו רימונים על הערבים, זינקו מהמשוריין וברחו. הערבים ירו אחריהם. חבריהם נהרגו, ורק שניהם ניצלו. 35 טבנקין עמד אז על הכביש ופיקד על נסיגת המכוניות לחולדה. הרי סיפורו: "פתאום הופיע שאול יפה, פצוע ומדדה על רגל אחת, ואמר, 'קרה דבר נורא. תפסתי את גולדיס והחבר'ה שלו, וניסינו לחלץ את משוריין המטה. שני משוריינים התקרבו אלינו מצד רמלה. ניהלתי אתם קרב אש. אני נחלצתי וכל האחרים לכודים. רובם פצועים, אחדים קשה'. הייתי בדילמה. מסביב אש, אנחנו לא מאורגנים, אין קשר אלחוט עם היחידות, לערבים יש עדיפות, הרצים של בן ארי מודיעים לי שקשה לו להחזיק מעמד, ובמרחק מאתיים מטר כיתה לכודה וזקוקה לעזרה דחופה. הבנתי שאינני יכול לעשות דבר. החלטתי החלטה קשה לא לנסות לחלץ אותם. שלחתי את הרצים אל בן ארי ואל סטוצקי עם הוראה לסגת לחולדה, והתקדמתי עם החובש ועם שאול במעלה הכביש, אל הגבעה שעמוס חורב שלט עליה. נשאתי את שאול על כתפי, אחר כך סחב אותו קלר, אחר-כך סחבנו אותו שנינו. הכדורים שרקו לידינו, לא פעם נפלנו על הדרך עם הפצוע. שאול אמר, 'יוספל'ה, עזוב אותי ואת כל הפצועים וברח!' עניתי לו, 'אני מבקש, אל תפריע'". 36 אורי בן ארי כתב בספרו: "שלום הקַשר נגע בכתפי. 'אורי,' אמר, 'תאזין!' לקחתי מידו את השפופרת והאזנתי לקולות של מפקד משוריין שדיווח כי הוא מוקף אויב, האש כבדה מאוד ובגלל הפצועים שבמשוריין אין הוא יכול לפרוץ החוצה. הוא דיווח שגם הוא פצוע וביקש שנחלץ אותם. הכרתי את קולו. היה זה י"ט, 37 ששימש גם כמפקד משוריין וגם כאלחוטן. המשכתי להאזין. בעזרת המשקפת איתרתי את המשוריין שלו, שקוע עמוק בבוץ. ערבים הקיפו את המשוריין והמטירו עליו אש תופת. פעם נוספת נשמע קולו ברשת: ...'המצב ללא סיכוי'. דממה קצרה, ואז: 'החלטתי לפוצץ את המשוריין על עצמנו. בהצלחה, חבריא!' זה היה שידורו האחרון. שוב איתרתי אותו במשקפת. המשוריין התפוצץ ברעש אדיר ולקח אתו כמה ערבים שהיו בקרבתו. רגע של עצב מהול בשמץ גאווה. כך חונכו המפקדים בפלמ"ח" [להפקיר פצועים ולא לחלץ לוחמים מכותרים?! גם אחרי ארבעים ושש שנה, ואחרי שהיה תת-אלוף, לא הבין בן ארי את המשמעות החמורה של האירוע – א. מ]. 38 אברהם קלר, ששמע במכשיר הקשר על הלוחמים שנקלעו למצב-מצוקה במשוריין, סיפר: "אמרו לנו לא ללכת לשם, כי לשם אי-אפשר להגיע, שם יורים, אין מה ללכת לשם". אורי שלם: "השיירה נסוגה ונשארו מכוניות בשטח. היו בהן אנשים. הם נשחטו. ראיתי איך העלו את המכוניות באש. ראיתי ערבים מתרוצצים ומכוניות שרופות. הם לא היו צבא, הם היו אספסוף. רצו עם נשק וזרקו רימונים עם נצרות". ביומנו של זלמן פלג, מא"ז חולדה, כתוב: "הייתי נכנס לצריף הפלמ"ח ושומע דיווחים מהשדה, והם היו כאילו אופטימיים. הגיעו הפצועים הראשונים מהשדה. אחד מאנשי הפלמ"ח שישבו בחולדה התנדב, לקח אוטו ונסע להעמיס פצועים. זה היה מיוזמה עצמית. ב-4 אחרי-הצהריים חזרו לוחמים משדה הקרב, גם דרך הכביש וגם דרך כרם-הזיתים. הם לא דיברו עם אף אחד והלכו ישר לצריף של הפלמ"ח. כאב ירד על כולם. גורל השיירה לא היה ידוע. כשהחשיך, הגיעו נהגים שהסתתרו ביער, וכשוך היריות באו לחולדה. הם צעקו, 'הפקירו אותנו!' הם היו מזועזעים. אי-אפשר היה להרגיע אותם. אז התברר שכל המכוניות הופקרו בשטח, עם כל מה שיש עליהן, וגם הטרקטור שלנו. הפצועים והמתים לא נאספו. אף אחד לא ידע את מספרם". אחד הנהגים סיפר להדסה אביגדורי שלאחר שהמכונית שנהג בה נתקעה, וחדרו אליה כדורים, הוא נאלץ לעוזבה ולברוח. הוא הסתתר בשדה תבואה במשך שעות ארוכות. היו ערבים במרחק מטרים ספורים ממנו ואחד כמעט דרך עליו אך לא הרגיש בו. למזלו, עברה פתאום בקרבתו אחת המכוניות הנסוגות לחולדה. הוא הצליח לקפוץ על מדרגות תא הנהג של המכונית הנוסעת והגיע בה לחולדה. אריה אבנון, חבר חולדה, סיפר שכמה מלוחמי הפלמ"ח שחזרו מהקרב לא הבינו מדוע לא התארגנה מחלקה או חוליה, לצאת לעזרת הלכודים במשוריין: "אמרו שטבנקין לא יודע מה לעשות עם עצמו ועם החיילים שלו". צבי בוטניק (חבר חולדה): "האנשים איבדו את עשתונותיהם. הם היו בהלם. היה בלגאן גדול. ידענו שיש פצועים. הם לא יצאו לחלץ אותם". אורי בן ארי וכמה מפקודיו הגיעו לכביש עם אחרוני הנסוגים, עלו על משוריין, התניעו אותו בדחיפה ובדרך אספו את טבנקין, את קלר ואת יפה. רוב פקודיו של בן ארי הגיעו לחולדה לפנות ערב. אחד מהם סיפר לטבנקין שהרובה שלו נפל מידו בדרך, וטבנקין חזר במשוריין לשטח האש ומצא את הרובה האבוד. נתז של כדור פגע בדלת המשוריין וטבנקין נפצע קל. כשחזר המשוריין לחולדה, עלה טבנקין לגבעה סמוכה והצטרף לחוליה של עמוס חורב. המשוריינים הערביים הקיפו את המשוריין שחיים גולדיס ופקודיו נלכדו בו. גולדיס היה פצוע קשה, ויורם (הוגו) טרבס פיקד על חבריו. פעמים אחדות ביקש טרבס עזרה ולא קיבל. בנימין ליפשיץ, שהלך ברגל מהצומת לחולדה, הגיע אל המשוריין הלכוד. "כולם במשוריין היו פצועים חוץ מיורם", סיפר ליפשיץ. "היו שם גם פצועים קל, והתפלאתי מדוע הם אינם מסתלקים. יורם היה צעיר ויפה והתנהג בסמכותיות. שאלתי אותו: 'אתה לא פצוע, למה אתה אתם?' הוא שאל: 'אתה פצוע?' אמרתי 'לא'. הוא אמר: 'תלך מפה!' לא שאלתי יותר שאלות, הלכתי הלאה והצטרפתי לכוח של סטוצקי". זה השדר האחרון שקיבל עמוס חורב מטרבס: "שלום לכם, חברים! הערבים התקיפו את המשוריין. אני פצוע 39 ומפוצץ את עצמי עם המשוריין. סוף!" 40 צבי סלס מחולדה סיפר: "היה קשר עם המשוריין ומפקדו הודיע, 'אנחנו לא נלך בשבי, אנחנו נתאבד'". הרי סיפורו של מפקד-הכיתה, ישעיהו שחר: "אפרים חזר עם הנסוגים מהשיירה, מכוסה בוץ, רץ במשק וצעק בהיסטריה, 'מדוע אתם יושבים, לא עוזרים, יש חבר'ה במשוריין, מוכרחים לעזור להם!' תפסתי אותו ואמרתי, 'אל תצעק'. הלכתי איתו לחדר הקשר. שאלתי, 'מה קרה למשוריין?' הקשרית אמרה, 'אני לא יודעת'. אמרתי לאפרים: 'שמעת? בלי פאניקה.' הוא לא נרגע. הכנסתי אותו לאחד החדרים ואמרתי לחייל שלי: 'אם אפרים יֵצא, תירה בו ברגליים'. הוא צעק בחדר עד שאפסו כוחותיו. הלכתי לחדר הקשריות. הבחורות היו המומות". עטרה דור-סיני (זלצין), חברת הפלמ"ח, סיפרה: "הביאו את שאול יפה למשק. הוא היה פצוע ברגל. לא קשה, אבל לא היה יכול ללכת. הגיעו טירונים שלא ידעו עברית. הגיעו חבר'ה שברחו. אף אחד לא ידע מי הגיע לחולדה ומי נעדר. אורי בנר ביקש ממני לרשום מי הגיע ומי חסר. מישהו בא וסיפר שיש הודעה מהחבר'ה במשוריין, שהם מפוצצים את עצמם". 41 יורם טרבס הדליק את פתיל חומר-הנפץ שנועד לפרוץ מחסומים. הלוחמים שישבו במשוריין נפגעו אבל לא כולם נהרגו מיד. "ראינו אותם במשקפת, על הדרך", העיד יוסף טבנקין. "לא חילצנו אותם. עד כמה שידוע לי הם פוצצו את עצמם בעזרת חומר-נפץ. אני נושא בתוכי את הידיעה שהפקרתי פצועים בשדה. זה לא עניין של אשמה, לא עניין אישי. אתה יודע שנשארו פצועים, ולנושא הזה אין תשובה, כמו שאין תשובה למוות". שלושה פצועים שכבו בצדי הדרך. הערבים הרגו אותם והתעללו בגופותיהם. בספרו "יומנו של חייל", כתב רפאל איתן, שהיה אז סמל במחלקה של דוד (דדו) אלעזר: 42 "מהמחלקה שלנו נהרגו ארבעה חיילים. זה היה טבח. לא הייתה התארגנות שלנו להתקפת-נגד, אף לא לחילוץ הנפגעים. אחד הנהגים, שהסתתר בקרבת מקום, ראה וסיפר שהערבים התעללו בפצועים ואחר-כך שפכו עליהם דלק והציתו אותם". 43 עובד (עבד) מיכאלי, מפקד מחלקה בגדוד החמישי, כתב בזיכרונותיו: "יורם טרבס פקד לפוצץ את המשוריין על פצועיו ועליו עצמו". 44 אורי שלם אמר: "הם נשחטו, פשוט נשחטו". הקריין של רדיו דמשק סיפר שהערבים המקומיים פחדו להתקרב למשוריין של גולדיס, וששלושה קצינים עירקיים ניגשו אליו, הציתו אותו ונהרגו [כנראה מיריות הנצורים במשוריין]. 45 צבי רעם ופקודיו ישבו כל השעות בחוסר-מעש על גבעה שאליה שלח אותם שאול יפה. לפנות ערב נסוגו לחולדה, ובדרך ראו את גופת חברם, העולה החדש, שנפגע באותו הבוקר (השניים שקיבלו פקודה לפנותו לחולדה, נטשו אותו בשדה וברחו). רעם נשא את הגופה על גבו. גם הוא נפצע וחולץ. נוטרים מירושלים, בפיקודו של סמל ראובן לנגר (תמיר), הגיעו לשדה הקרב בטנדר נוטרים ובמדים, אספו שנים-עשר פצועים, הביאו אותם לחולדה, וחזרו אל שרידי המשוריין של גולדיס ושל טרבס. תמיר סיפר על מה שראו עיניו: "העירקים שיסעו את איברי ההרוגים בסכינים ובגרזנים, אולי עוד לפני שיצאה נשמתם. נדמה לי שהתעלפתי. מצאתי את עצמי לבדי בשדה, הולך ברגל לרחובות שם שירת אבי כקצין במשטרה. אבי שלח שני משוריינים עם שוטרים לשדה-הקרב. פקודיו מצאו רק חלקי אדם". 46 אורי בן ארי פקד על אורי שלם לצאת עם עשרה מתנדבים לשדה-הקרב, לחפש ניצולים ולאסוף גוויות. הלוחמים המדוכאים לא מיהרו להתנדב. לבסוף יצאו שמונה מהם לשדה. שלם סיפר שהוא ראה המוני ערבים בשטח, ולפני שהתרחקו מהמשק הגיע אליהם רץ עם פקודה: לחזור, מפני שבריטים הגיעו לחולדה ומפני שלחילוץ הנפגעים דרוש כוח יותר גדול. בלילה שבין 31 במארס ל-1 באפריל ראה יעקב אטיאס את הלהבות שעלו מהמשוריין של גולדיס ושל טרבס: "המשוריין בער עם הפצועים, והמפקדים לא נתנו לנו שום הסבר". ב-31 במארס אחרי הצהריים, הגיעו לחולדה שתי שריוניות בריטיות. מפקדן דיווח לממונים עליו ששני משוריינים, משאית וטרקטור בוערים, ונסע לשטח. עמוס חורב וגבריאל (גברוש) רפופורט נסעו אחריו בטנדר. חורב: "המשוריין עדיין בער. הערבים עמדו במרחק עשרים מטרים מאתנו. המפקד הבריטי אמר לי, 'אתם לא מבינים שהעניין אבוד? מדוע אינכם מבקשים מאנגליה לבוא להציל אתכם?' 'עוד נראה אם העניין אבוד', עניתי". (מקבלי ההחלטות בבריטניה קיבלו דיווח מפורט על הקרב, ודעתם התחזקה שהיהודים אינם מסוגלים להגן על עצמם מפני הערבים–א"מ.) גברוש רץ מגווייה לגווייה בתקווה למצוא מישהו חי, אבל הערבים ירו, והבריטי, חורב ורפופורט הסתלקו. 47 "גופות היהודים הושחתו", כתוב בדוח המשטרה הבריטית מ-31במארס. 48 הסופר יורם קניוק, ששירת בפלוגת בן ארי, העיד: "היינו בהלם!" 49 זלמן פלג, מא"ז חולדה, שחשש פן יתקיפו הערבים את הקבוצה אחרי ניצחונם, נכנס לצריף של הפלמ"ח. "כל הנשק מוצב במרפסת של הצריף. החבר'ה חצי-ישנים על הרצפה", כתב פלג ביומנו. "מפקדם אמר לי: 'אתה רואה את המצב, אל תביא אותנו בחשבון'". עטרה דור-סיני סיפרה: "לא יכולנו לישון. הסתובבנו כל הלילה. הלכנו עד גדר המשק, שם עמדו המכוניות. היה חושך. שמענו צעקות של אנשים שרוצחים אותם ושל ערבים שרוצחים. את זה שמענו. עד היום [1985] זה מציק לי. לא היה מישהו שבא, דיבר, שאל". באחד באפריל בא מישאל שחם לחולדה ודרש מהמפקדים לאסוף את הגוויות מיד. לפי עדותו, אמרו לו המפקדים שזה לא תפקידם, והוא כפה עליהם, כנציג המטכ"ל, למלא את פקודתו. אורי בן ארי ופקודיו יצאו במשוריינים לשדה-הקרב. אחדים מהם ראו גוויות מחוּללות, בפעם הראשונה בחייהם, ונתקפו בהלם. "אספנו את הגוויות השרופות והמבותרות", כתב רפול בספרו. ישעיהו שחר: "קיבלתי את הגוויות בשמיכות. רסיסי מכשיר-קשר עם בשר". צבי בוטניק סיפר שאנשי הפלמ"ח לא אספו את כל הגוויות. מפקד משטרת רמלה נענה לבקשתו של המא"ז פלג, ושלח שוטרים בריטיים לשדה-הקרב. והם אספו חלק מן הגוויות והביאון לחולדה. בסך הכול נהרגו בקרב על השיירה עשרים ושניים לוחמים יהודיים, כמחציתם התאבדו או ניסו להתאבד, ושישה-עשר נפצעו. ליד קבר-האחים הפתוח בחולדה נשבע בן ארי לנקום את דמם. זלמן פלג כתב: "יומיים אחרי הקרב עמדנו, כמה אנשים, לפני השער, לפנות בוקר, וראינו דמות מתקרבת מהשדות בדרום. השדות האלה היו שייכים לערבים. דרכנו את הנשק. כשהיה יותר קרוב הבחנו שהאיש צולע, ואחר-כך ראינו שזה יהודי. הכנסנו אותו פנימה ולקחנו אותו למרפאה. הוא סיפר שהוא מלוחמי השיירה, נפצע ונשאר בשטח. ערבים לקחו אותו לאיזה מקום וקשרו אותו לעץ. הוא הצליח להשתחרר ולהגיע לחולדה. מפקדי הפלמ"ח חקרו אותו. לא היה נעים להם סיפור קורותיו. ביקשו ממנו לעזוב את המקום. והם העבירו אותו הלאה, ואחר-כך לבית-חולים". היה זה ש"ב, בן עשרים, שעלה לארץ-ישראל מקפריסין שלושה חודשים לפני-כן. 50 ולטר יעקובי סיפר שבבית-החולים סיפר אחד הפצועים, עולה מפולין, כי הוא השבוי שהצליח לברוח. מאתיים ועשרים פקודיו של יוחנן זריז ישבו בשלושה משלטים, על הגבעות הצפוניות של שער-הגיא, בלילה שבין 30 ל-31 במארס. אתם ישבו מפקדי המחלקות, גרשון אגמון (קרלינסקי), אליהו שחר ויעקב עציון (צסיס). היה קר וגשם ירד. זמן-מה אחרי שעלה השחר של 31 במארס נשמעו רעשים מהכביש: ערבים פירקו את הלוחות מהמשוריינים של "שיירת פורים" (24 במארס). פקודיו של זריז נזהרו שלא להתגלות, בהתאם לפקודה, אבל כשהתקדמו לקראתם רועי עזים ערביים, ירובהם. רועה אחד נהרג והאחרים ברחו. על הכביש נראו מכוניות עם לוחמים ערביים שנסעו מערבה. פקודיו של זריז לא ירו עליהן. עוזי נרקיס (שהצטרף לפלוגת זריז) שמע במכשיר הקשר על הקרב המתחולל ליד חולדה, התקשר עם רבין בתל אביב והודיע לו: הערבים מארגנים התקפה. רבין פקד עליו להמתין. נרקיס ביקש ולא קיבל רשות להתקדם לכיוון נווה-אילן. לוחמים ערביים טיפסו על ההר אל המשלטים, וירו ברובים, במכונות-ירייה ובמרגמה. את רוב האש ספגו פקודיו של אגמון. הקשר שלהם עם תל אביב נותק. ממטוס הוטל פתק: "המשפחה [שיירת חולדה] לא תגיע; הישארו במשלטים עד הערב, ואז תתקדמו לנווה אילן". נרקיס וזריז לא חיכו עד הערב. אשר מללי, מהמחלקה של שחר, חיפה במכונת-ירייה "בראונינג" על נסיגת חבריו לנווה-אילן. פקודיו של אגמון נלחמו עם תוקפיהם בקרב פנים-אל-פנים, ואחד מהם נפצע. החובש, שנתקף בהלם, לא טיפל בו, והוא מת מפצעיו. 51 שחר: "הערבים רצו בין העצים כמו איילות וזינבו בנו. חיילים רבים היו בהלם. היה בלגאן. לכמה חיילים נתתי מכות, כדי שיתקדמו". מאיר אברהם (הסוס), מפקד-כיתה במחלקה של יעקב עציון: "הייתה ריצה מטורפת, ממש בריחה. ניסינו להציל כמה שיותר אנשים". 52 מפקד-הכיתה יצחק תנחומא: "האנשים סירבו להתקדם, ביקשו שיניחו אותם במקום, שיהרגו אותם. דחפתי אותם בכוח, יחד עם בני מרשק". זריז ואחדים מפקודיו עלו על גבעה והבריחו את התוקפים ביריות. למחרת ראו זריז ופקודיו לוויה גדולה, בכפר סריס. ההרוגים היו ארבעה ערבים שנהרגו בקרב, ובין המלווים היו אנשים חמושים רבים. זריז ופקודיו ירו לכיוון הלוויה ברובים, במכונת-ירייה "שוורצלוזה" ובמרגמה 3 אינטש. רבים מהמלווים נהרגו. אחר-כך הוסעו אנשי הפלמ"ח במשוריינים מנווה-אילן לקריית-ענבים. במברק ששלח נרקיס לרבין כתוב שתפקוד הכוח של זריז היה לקוי מפני שהמחלקות לא התאמנו כראוי. "המפקדים הוכיחו כושר, אך הטוראים גילו סימני פחד והשתמטו מנשיאת פצועים ומתפקידים שונים". 53 ליקויי תפקודם של אנשי המחלקה הימית של הפלמ"ח, שרובם היו חיילים ותיקים ונחשבו לאיכותיים, מצביעים על אופיו האמיתי של הפלמ"ח: תנועת נוער צבאית.
|
|
|
|
|
| "כל אחד מן המפקדים הגבוהים רצה לתרום את תרומתו ולקחת חלק בפיקוד על השיירה, והיה פיצול סמכויות וריבוי פקודות סותרות. כמובן שבנוכחות אריות כאלה מי שם לב אל השועלים הקטנים, 'הפורמנים' שלנו, ואל ניסיונם בליווי יום-יומי של שיירות לירושלים, במשך ארבעת החודשים האחרונים... לפי תיאורה של פידי... 'כל מפקד בכיר נשא בידיו מקלע או לפחות מרגמה 2 אינטש. כל המפקדים התרוצצו הלוך ושוב, לאורך כל השיירה, והנחיתו בצעקות על הנהגים ואנשי הליווי שורה שלמה של הוראות סותרות'. כך שכנראה הבלגאן היה לא קטן... למרות כל ההכנות, נראה שהשיירה יצאה לבסוף בחיפזון רב. העצבנות הייתה רבה... מינוי מפקדים גבוהים, שאין להם ניסיון אישי רב לפקד על שיירה גדולה, נראה לי מרשם מפוקפק מאוד להצלחה. ראינו זאת בשיירת נבי-דניאל וגם בשיירה זו" | |
|
|
|
עשרים ושניים לוחמים נהרגו בקרב שיירת חולדה, 54 ובקרב בשער-הגיא נהרג חייל אחד. שישה-עשר מאנשי השיירה נפצעו, ואחד מהם מת מפצעיו אחרי ימים אחדים. שני משוריינים עלו באש. משאית עם מטען אבקת-ביצים וטרקטור של קבוצת חולדה נשדדו. מהערבים שתקפו את השיירה נהרגו שמונה, וביניהם שישה מפקדים (שלושה עירקים, שני מצרים ודרוזי אחד), ובקרב בשער הגיא נהרגו ארבעה ערבים. לש"י נודע שעשרות מבני הכפר מסמיה נפגעו, חלקם בקרב, וחלקם באוטובוס שפקודיו של לב ירו עליו לפני-כן. 55 קרב שיירת חולדה התחולל ליד הקבוצה, והשתתפו בו המפקדים והלוחמים הוותיקים והבכירים של הפלמ"ח. ההכנות לקרב זה היו לקויות על-אף הניסיון שהצטבר בארבעת חודשי המלחמה. לא המפקדים הזוטרים שרכשו ניסיון במלחמת הדרכים והשיירות פיקדו על השיירה, אלא מפקדים בכירים, שלא צברו ניסיון כזה. לשיירה לא היה פיקוד אחיד ולאנשיה לא היה ברור מיהו המפקד. הדסה אביגדורי: "כל אחד מן המפקדים הגבוהים רצה לתרום את תרומתו ולקחת חלק בפיקוד על השיירה, והיה פיצול סמכויות וריבוי פקודות סותרות. כמובן שבנוכחות אריות כאלה מי שם לב אל השועלים הקטנים, 'הפורמנים' שלנו, ואל ניסיונם בליווי יום-יומי של שיירות לירושלים, במשך ארבעת החודשים האחרונים... לפי תיאורה של פידי... 'כל מפקד בכיר נשא בידיו מקלע או לפחות מרגמה 2 אינטש. כל המפקדים התרוצצו הלוך ושוב, לאורך כל השיירה, והנחיתו בצעקות על הנהגים ואנשי הליווי שורה שלמה של הוראות סותרות'. כך שכנראה הבלגאן היה לא קטן... למרות כל ההכנות, נראה שהשיירה יצאה לבסוף בחיפזון רב. העצבנות הייתה רבה... מינוי מפקדים גבוהים, שאין להם ניסיון אישי רב לפקד על שיירה גדולה, נראה לי מרשם מפוקפק מאוד להצלחה. ראינו זאת בשיירת נבי-דניאל וגם בשיירה זו". 56 זו הייתה השיירה הראשונה שלא הגיעה לירושלים, אף שלא נתקלה במארב יזום. ההתקפה לא אורגנה מראש אלא הייתה ספונטנית, תוצאת "פאזעה" (בגלל הפגיעה באוטובוס). יחסי הכוחות בין התוקפים למותקפים לא חייבו את נסיגת האחרונים. ליהודים היה יתרון בכוח צבאי מאורגן, בכוח האש, בניסיון הקרבי ובמשוריינים, אבל רוח הלוחמים והמפקדים נשברה. אנשים ברמת פיקוד ולחימה ירודות שהשתתפו בקרב (רב-אלוף דוד אלעזר, אלוף עמוס חורב, תת-אלוף אורי בן ארי), הם וחבריהם בנו את צה"ל ופיקדו עליו שנים רבות. זה אחד ההסברים למבוי הסתום בתחום הביטחון שבו נמצאת מדינת ישראל בעת כתיבת שורות אלה. הפקרת חיים גולדיס ופקודיו הייתה אחת ההחלטות החמורות ביותר בכל מלחמות ישראל. הם ביקשו עזרה, וביניהם ובין רוב חבריהם הפרידו רק כמה מאות מטרים. היה אפשר להגיע אליהם אפילו ברגל, ולטבנקין ולפקודיו היו משוריינים. לאחר שנים, שאלה עטרה דור-סיני את טבנקין: "למה לא חילצתם?" ולדבריה, "הוא אמר שלא היה אפשר. הוא הסביר שהיה לו שיקול-דעת אם להציל את כל הפלוגה. זה מה שהוא ענה, והתשובה לא סיפקה אותי". (באפריל 1988 דן בית משפט צבאי למאסר שנה וחצי את השומר הגדודי רון אלמוג, שנטש את משמרתו כשתקפו מחבלים את "מחנה גיבור" ב"ליל הגילשונים". הרי אחד מנימוקי השופטים: "אלמוג פגע בנורמות ההתנהגות והלחימה בצה"ל". תפקודו של יוסף טבנקין בקרב על שיירת חולדה לא נבדק ולא נידון במסגרת צבאית כלשהי, אף שנראה כי גם במקרה ההוא "נפגעו הנורמות".) אחרי הקרב אושפז שאול יפה בבית-חולים, ויוסף טבנקין ועמוס חורב נסעו לתל אביב ודיווחו על הקרב לגלילי ולרבין (יגאל אלון היה, כאמור, בגוש-עציון), מבלי לספר על הפיגוע באוטובוס הערבי, על הפקרת האנשים שהיו במשוריינים ועל התאבדותם של גולדיס ושל פקודיו. טבנקין אמר לגלילי ולרבין: "כך אי-אפשר להמשיך". מסיפורי טבנקין וחורב הבין גלילי שהערבים שולטים על הדרך לירושלים, ודיווח על כך לבן-גוריון. 57 באותו לילה החליט בן-גוריון, כאמור, לנטוש את האסטרטגיה הפאביאנית, ולנקוט אסטרטגיה של הכרעה כלפי ערביי ארץ-ישראל. הביטוי המבצעי לכך – החלטתו לצאת למבצע "נחשון". באותו הלילה (בין 31 במארס לאחד באפריל) לן טבנקין במטה הגדוד הרביעי, בקריה בתל אביב. לפני עלות השחר העירו אותו אנשי מטהו והודיעו לו: "אתה מפקד גִזרה במבצע 'נחשון'". אפשר להניח שהוא לא היה מקבל את המינוי לוּ ידעו בן-גוריון וידין איך תפקד בקרב שיירת חולדה. הם גם לא נפגשו אתו אז. מאנשי הפיקוד העליון פגש אותו רק גלילי, חבר תנועתו הקיבוצית (הקיבוץ המאוחד) ומפלגתו (מפ"ם). גלילי לא דיווח על תפקודו הלקוי של טבנקין. בתחילת שנות השמונים נתן המחבר לעיונו של גלילי את טיוטת הפרק הזה. "יוספל'ה היה אז במצב איום", אמר גלילי, "אבל הוא ועמוס חורב אפילו לא רמזו לי על דברים אלה". ביום השנה לקרב פרסם שפטל צוקרמן מאמר על הקרב בעיתון "משמר". הוא כתב, בין היתר: "הכוח העיקרי של בחורינו רוכז בסביבות שער-הגיא, ועם השיירה עצמה נשאר כוח מצומצם יותר עם כמה משוריינים . הצד התוקף נהנה מיתרון ברור באנשים ובציוד בריטי חדיש ומתנאי תחבורה נוחים בכביש עזה-לטרון ... עדיין לא מיצינו את כל עוצם גבורתם של הבחורים האלה שבתקופה הקשה ביותר של מלחמת השחרור, ללא נשק וציוד יעילים וללא כל תכנון מתאים להיקף התקפות האויב ועזרת האנגלים עמדו כל אחד מהם כצור איתן בים סוער ובגופם החשוף ובסטן ורובה ביד הצילו את הארץ ואת היישוב". תרבות המיתוס צברה תאוצה. כדי לחזק את המפלגה ואת התנועה האידיאולוגית היום, הקריבו את עתיד המדינה. יצחק רבין היה בין הנהנים העיקריים מתרבות זו. אחרי שממצאי המחקר התפרסמו בעיתונות וחוללו סערת רוחות, איים יוסף טבנקין להגיש תביעה נגד הירחון "מוניטין" ונגד כותב השורות הללו על הוצאת דיבה. הוא וחבריו ביקשו מגלילי לסייע להם. גלילי כתב אז לנחום שריג (מפקד חטיבת הנגב במלחמת העצמאות): "מאורע השיירה של חולדה אינו זכור לי לפרטיו כלל וכלל. כשקראתי תיאורו נראה לי הדבר כלא-ייאמן, בייחוד בהכירי את האנשים שהוא [המחבר – א"מ] טפל עליהם האשמה. חשובה מאוד כל תרומה להארת האמת בנידון, ולא כל שכן חיוני שלא להצניע דברים שיש בהם כדי לגונן על טובי מפקדינו אלה מפני עדויות מסולפות שהגיעו לידי א. מ. ונכללו בסיכומו". 58 עשרים ושמונה שנים חלפו מאז ועד עתה, ותביעה לא הוגשה. גם לא פורסם שום מסמך שעשוי "לגונן על טובי מפקדינו" בפרשה זו. ספרו של אורי בן ארי "אחרי!", שיצא לאור ב-1994, ובו הוא מאשר את עובדת הפקרת הפצועים והמכותרים, מלמד על תרבות המיתוס והשקר שבה חיו גלילי, שריג וחבריהם. ב-1948 קיבלו ידין וצמרת הביטחון את כל הדיווחים רק מהמפקדים שהשתתפו בקרבות. מקורות בלתי-תלויים לא היו להם. כשהסתיימה מלחמת העצמאות היה טבנקין מפקד חטיבה. אחרי שנים הודה ידין שמקצת מאירועי שיירת חולדה נודעו לו רק אחרי מלחמת העצמאות, כשהיה רמטכ"ל והקדיש חלק מזמנו לחקר אירועי המלחמה. 59 קרב שיירת חולדה היה הקש ששבר את גב הגמל, במלחמת הדרכים. למידע הלא-מדויק שקיבל בן-גוריון על הקרב הייתה תוצאה: מבצע "נחשון", שעם כל ליקוייו, תרומתו לניצחון היהודים במלחמת העצמאות אינה מוטלת בספק. אחרי קרב שיירת חולדה נטשו בן-גוריון וצמרת הביטחון את האסטרטגיה של דחיית ההכרעה, על כל המשמעויות המדיניות, האסטרטגיות וההיסטוריות של המהפך הזה, שנידונו לעיל. ________ [ הפרק השמיני יעסוק בכישלונו של שמעון אבידן לפרוץ את הדרך בירושלים במבצע "נחשון". מפקד הפלמ"ח יגאל אלון יטיל את המשימה על המפקד המודח יצחק רבין מתוך שיקול שהוא יפעיל אותו כבובה מרחוק. חטיבת "הראל" מוקמת לצורך המשימה. מפקד החטיבה, "הבובה של אלון", יצחק רבין, אינו משתלט על מפקד הגדוד העיקרי שלו, יוסף טבנקין, הסבור שרבין אינו מתאים לתפקיד המח"ט, ושגדודו אינו מבצע את המשימה לכבוש את הכפר צובא שממנו יצאו ערבים לפגוע בשיירות. תוכניות הפיקוד העליון למהלך הכרעה בירושלים, שפיקוד עליו יוטל על יצחק רבין וזאת תהיה בכייה לדורות.]
|
|
1. א"צ, עדות מס' 54 של יוסף טבנקין; סדרת ראיונות של המחבר עם טבנקין. 2. ראיון עם אליהו שחר (כושי), 26.3.1987. 3. ארכיון תולדות ה"הגנה", ארכיון גלילי, תיק 23; א"צ עדותו הנ"ל של טבנקין. 4. מושבה טמפלרית לשעבר. כיום הקריה בתל אביב. 5. שנקרא קורס מדריכים, ומסיימיו היו לסגני מפקדי-כיתות. 6. ראיונות עם אורי שלם, 12.6.1982 ו-26.6.1987. 7. ראיון עם הרב יחיאל (הרברט) ברגר, 5.3.87. 8. ראיון עם גרשון אגמון, 4.6.1982. 9. ראיון עם מיכאל גור, 29.8.1986. 10. ארכיון צה"ל, ארכיון פלמ"ח, פקודה לאבטחת מעבר השיירה, 28.3.1948. 11. א"צ, ארכיון פלמ"ח, אל מטכ"ל מאת בוגרים (מטה הפלמ"ח) דווח עוזי נרקיס, 1.4.1948; א"צ, עדויות מס' 16 של עמוס חורב, מס' 87 של עוזי נרקיס, ומס' 19 של יצחק רבין; סדרת ראיונות עם עמוס חורב, עם עוזי נרקיס, עם יצחק רבין, עם יצחק תנחומא, עם עמי פורר, עם אליהו שחר, עם מיכאל גור, עם יוחנן זריז, עם אברהם לב ועם גרשון אגמון ורב-שיח עם חברי חולדה: שמעון רונן, שבתאי צוקרמן, אליהו פרידמן, צבי סלס, אריה ארנון ואמוץ פלג, שקרא קטעים מיומנו של אביו זלמן פלג, מפקד חולדה ב-1948. 12. יומן המלחמה של בן-גוריון, 30.3.1948. 13. לימים –אלוף בצה"ל וראש עיריית תל אביב. 14. כיום – היישוב כרמי יוסף. 15. א"צ אל חנוך מאת יחיעם: פעולת אבו שושא, 31.3.1948; אברהם איילון, חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות, מערכות, 1959, עמ'256 - 260. 16. א"צ, ידיעות טנא. 17. א"צ, תיק "נס גדול"; אורי בן ארי, "אחרי", הוצאת מעריב, 1994, עמ' 47. ראיונות עם יוסף טבנקין ועם אורי בן ארי. 18. סדרת ראיונות עם יוסף טבנקין, עם אברהם לב ועם עמוס חורב. 19. א"צ, ארכיון טנא, רב-שיח עם חברי חולדה. 20. א"צ, ארכיון טנא, רב-שיח עם חברי חולדה; סדרת ראיונות עם אורי בן ארי; ראיון עם שושנה בקר, 1.1980; ראיון עם ישעיהו שחר, 4.5.1987; ראיונות עם אורי שלם. 21. גנזך המדינה הבריטי 537/3857 CO, דיווח הסי. אי. די. 1 באפריל 1949; א"צ, אל מטכ"ל ידין וקמחי, מאת בוגרים, מועצה, 1 באפריל 1948; סדרת ראיונות עם משאל שחם וראיון עם אברהם לב; משמר, 2 באפריל 1948. (שם העיתון בתש"ח). 22. סדרת ראיונות עם מישאל שחם. 23. ג'ורג' (עמי ליבנה), "סיפורי נעורים בארץ-ישראל", אחווה, עמ' 45; ראיון עם עמי ליבנה, 17.6.1987. 24. הדסה אביגדורי, "בדרך שהלכנו", ההוצאה לאור – משרד הביטחון, 1988, עמ' 81. 25. אורי בן ארי, "אחרי", עמ' 52. 26. ראיון עם ולטר יעקבי, 10.7.1988. 27. ראיון עם אברהם קלר, 11.11.1983. 28. ראיון עם צבי רעם, 7.7.1988. 29. של שושנה בקר לישראליק, 3.4.1948. שושנה בקר מסרה אותו למחבר. 30. א"צ יומני טייסים: שיירת חולדה. 31. ראיון עם אליהו שחר. 32. ראיון עם יעקב אטיאס, 23.4.1987. 33. ראיון עם סימון רוזנר, 8.3.1987. 34. סביר להניח שוולטר יעקבי לא היה היחיד שראה מרחוק מה שקרה. 35. א"צ, עדות מס' 54 של יוסף טבנקין, וראיונות עם טבנקין, עם עמי ליבנה ועם ולטר יעקבי. 36. סדרת ראיונות עם יוסף טבנקין. 37. יורם טרבס. 38. אורי בן ארי, "אחרי", עמ' 57. 39. כנראה, נפצע אחרי הפגישה עם ליפשיץ. 40. ארכיון צה"ל, תיקי הראל. 41. ראיון עם עטרה דור-סיני, 5.11.1985. 42. שניהם היו אחר-כך רמטכ"לים בצה"ל, ומכאן שקרב שיירת חולדה נמצא בבסיס של צה"ל, אף שעשרות שנים התאמצו הנוגעים בדבר להעלים את מעורבותם ואת האמת באותה הפרשה. 43. רפאל איתן, "סיפורו של חייל", ספריית מעריב, 1985, עמ' 35; סדרת ראיונות עם רפאל איתן. 44. ארכיון המחבר, כתב-היד של הספר. 45. "המשקיף", 4.4.1948. 46. ראיון עם ראובן תמיר, 14.5.1979. 47. שלהבת פריאר, "הבריטים במלחמת העצמאות", מה"ד היסטוריה סעיף 98; האר", 2.4.1948; ראיון עם גבריאל רפופורט, 2.5.1981. 48. גנזך המדינה הבריטי, 537/3857 CO. 49. ראיון עם יורם קניוק, 3 בדצמבר 1986. 50. "משמר", 5.4.1948. 51. א"צ, עדות מס' 87 של עוזי נרקיס; ראיון עם מיכאל גור; א"צ, אל עמירם (יצחק רבין) מאת עוזי (נרקיס); א"צ, עדות מס' 91 של יצחק רבין; ראיון עם יצחק תנחומא, 4.4.1981. 52. סדרת ראיונות עם מאיר אברהם, 1986 - 1987. 53. א"צ, ארכיון פלמ"ח מעוזי לעמירם. 54. בראיונות לעיל עם אנשי קיבוץ חולדה היו שטענו ששלושה מן ההרוגים שנקברו בשדה הקברות בקיבוצם לא נהרגו בקרב השיירה אלא היו נעדרים שהוקמו להם מצבות מבלי שנטמן באדמה דבר. 55. א"צ, ידיעות טנא, 5.4.1948. 56. הדסה אביגדורי, שם, עמ' 81 – 83. 57. ראיונות עם יוסף טבנקין, עם עמוס חורב ועם ישראל גלילי. 58. ארכיון הקיבוץ המאוחד, ארכיון ישראל גלילי, מכתב מישראל גלילי לנחום שריג, 15 בנובמבר 1982. 59. סדרת ראיונות עם יגאל ידין.
|
|
