בערב פסח תש"ח נקרתה ליצחק רבין הזדמנות חייו: להכריע את מלחמת העצמאות במהלך צבאי אחד, או לפחות להכריע את האויב בחזית ירושלים. רבין נכשל. אומנם לא ברח משדה הקרב, וזאת משום שלא היה נוכח כלל בזירת הלחימה ואפילו לא התקרב למקום שממנו היה יכול להשפיע על תוצאותיה, כמפקד מערכה.¹ אך כישלונו בקרב נבי סמואל היה כה חמור וכה בלתי-ייאמן במהלכיו, עד כי איש לא תפס, לא ב-1948 ולא בשנים שלאחר-מכן, את היקף התבוסה ואת משמעותה. יש להניח שלו ידעו ראשי מערכת הביטחון את כל העובדות על הכישלון, לא היו מקדמים אותו בסולם ההיררכיה הצבאית אחרי מלחמת העצמאות. קשה גם להאמין שהעם היושב בציון היה משלים עם מינויו של רבין לרמטכ"ל, לו ידע את שהתחולל ב-23 באפריל בעמק גבעון, ועוד פחות סביר שמישהו היה בוחר בו למנהיג מפלגת העבודה ולראש ממשלה. בנבי סמואל לא נכשל נער בן שש-עשרה, אלא מפקד בכיר, שאמור היה להיות מנוסה, והוא בן עשרים ושש. בנבי סמואל הוכח כי לא רק שרבין איננו "מר ביטחון", אלא שהוא מהווה סכנה ביטחונית. הקוראים מוזמנים לתת את הדעת על המשמעויות התרבויות-לאומיות של פרשה זו, המציגה בצורה שלילית את רוב בני דורו ואת רוב חברי האוליגרכיות החברתיות של ישראל, המתיימרות להיות אליטות, שנתנו יד למעשה ההונאה משיקולים של שרידות אישית ושל מורך-לב מוסרי ואינטלקטואלי. עם נמושות אלה נמנים אנשים שהעניקו וקיבלו פרס ישראל ופרסים אחרים על מפעלי חיים. בסופו של יום, מפעל החיים שלהם הוא פברוק מורשת רבין.

שלוש פעמים יצאו מצביאים למהלכי הכרעה בגזרת ירושלים במאה העשרים: במלחמת העולם הראשונה (בסוף שנת 1917), במלחמת העצמאות ובמלחמת ששת הימים. משלושת מהלכי ההכרעה האלה השיג הכוח התוקף את יעדיו והגשים את המטרה המדינית, רק בראשון. הגנרל אדמונד אלנבי תפקד ב-1917 כמקצוען צבאי מהמעלה הראשונה, ציית להוראות הממונים עליו, לא סטה מכוונותיהם והפעיל כהלכה את פקודיו; אלנבי היה לא רק מנהיג טבעי, אלא שעמד לרשותו צבא מאורגן וממושמע שניתן היה להפעילו בעוצבות גדולות גם במצבי משבר וכישלונות. ב-1967, במערכה האחרונה בגזרת ירושלים, הביס צה"ל צבא ירדני, נטול רצון לחימה (מאחר שהצבא המצרי נשבר לפני-כן והמלחמה בו הייתה למרדף) והתקשה, לעומת זאת, להשיג את יעדיו כאשר אויביו נלחמו כהלכה. אלוף עוזי נרקיס² ואלוף-משנה מרדכי (מוטה) גור, מפקדי המערכה היהודים במלחמת ששת הימים, סטו מכוונות הממונים עליהם והפעילו את פקודיהם באופן לקוי – משום שרמתם כמפקדים מבצעיים הייתה לקויה, משום שהיחידות הצבאיות שהפעילו לא היו מאורגנות וממושמעות, ומשום שהמפקדים והחיילים, שהיו אומנם אמיצים מאוד, לא היו מקצועיים דיים.³ ב-1948 הסתיימה המערכה הצבאית ללא הכרעה. מפקדי המערכה היהודים כשלו, סטו מכוונות הממונים עליהם, והיהודים איבדו מאחזים שהחזיקו לפני המלחמה ולפני מהלכי ההכרעה.⁴ ושלא כבמלחמת ששת הימים, במלחמת העצמאות בחזית ירושלים לא ברחו חיילי צבאות ערב הסדירים.

בין הגורמים להצלחתו של גנרל אלנבי ב-1917 אפשר למנות את כישוריו: מנהיגות טבעית, תבונה, ניסיון רב בקרבות ניידים, שליטה בטכניקה של קרבות-תמרון ניידים ומהירים, וצבא מאורגן וממושמע. אלנבי עשה את שיעורי-הבית שלו ולמד היטב את הנתונים הגיאוגרפיים והטופוגרפיים של ארץ-ישראל (לא רק מתוך ספרים, אלא גם מאהרון אהרונסון, ששירת במפקדה הבריטית כמומחה לאזור וכבעל מוח מבריק, שעצתו נשמעת). פקודיו תקפו את באר-שבע (ב-13 באוקטובר) באיגוף צפוני-מזרחי. למראה הפרשים האוסטרליים, שהופיעו מצפון לעמדותיהם, נבהלו החיילים הטורקיים ונכנעו. אלנבי ניצל את ההצלחה: לאחר שבוע כבש את עזה, כמעט ללא קרב, ואחרי שבועיים כבש את יפו. קבינט המלחמה הבריטי לא מיהר לאשר את תוכניתו לעלות להרי ירושלים בתקופת הגשמים, אך אלנבי התעקש, והחליט להמר על הצלחתו, בהבינו שכיבוש ירושלים הוא מהלך של הכרעה.

למחרת כיבוש יפו השתלט אלנבי על נקודות המוצא של מעלות בנימין.⁵ מעמק איילון התקדמו צבאותיו מזרחה בשלושה צירים: מעלה ואדי עלי (שער-הגיא) מדרום, ומעלות בית-ע'ור⁶ ובית-ליקיה מצפון. ירושלים הייתה מבוצרת היטב במערב, לכן תקפו אותה פקודיו מצפון, וכך הפתיעו את הטורקים. ב-21 בנובמבר כבשה חטיבה בריטית את רכס נבי סמואל השולט על צפון ירושלים.⁷ שלוש התקפות-נגד של הטורקים נכשלו. במשך שבועיים כבשו חיילי אלנבי מוצבים ממערב ומדרום לירושלים וסללו דרכים העירה. ב-9 בדצמבר נסוגו הטורקים מירושלים, ואלנבי נכנס אליה (על הר הצופים נלחמו חיילים בריטיים בקרב כידונים נגד כוח-מאסף טורקי, וגברו עליו). כך אימת אלנבי את מה שידע אדוני-צדק מלך ירושלים, יותר משלושת אלפי שנים קודם:⁸ למי שכובש את עמק גבעון ואת במת ההר של ארץ בנימין (שנבי סמואל במרכזה), יש סיכוי סביר ביותר לכבוש את ירושלים.

שלוש דיוויזיות הפעיל אלנבי בקרב על ירושלים, ושלושתן תפסו נקודות השולטות על העיר. הכוחות הגדולים שלו נלחמו מחוץ לעיר ולא הסתבכו בקרבות בשטח בנוי. רק אחרי שברחו הטורקים, רדפו אחריהם הבריטים לתוך העיר, כדי להפחית מכוחם בקרבות הבאים. כך הוכחה שוב אמת ישנה: מסע-מלחמה בשטח אויב, לא בנוי ולא מבוצר, עדיף מתקיפת ביצורי האויב ביעד העיקרי.

יצחק שדה ויוחנן רטנר, מפקדים ותיקים ובכירים ב"הגנה", נכחו ב-31 במארס 1948 בפגישת צמרת הביטחון בבית בן-גוריון, שבה הוחלט על מבצע "נחשון". אחרי הפגישה ליווה רטנר את שדה לדירתו. כל הלילה ישבו שניהם ושוחחו על פתרונות צבאיים לבעיית ירושלים. בספרו "חיי ואני", כתב רטנר שהוא ושדה סברו שמבצע "נחשון" יפתח סדרה של קרבות, והגיעו למסקנה: "כדי לנצחם [את הערבים] באזור ההר, שבו משמשת כל פסגה משלט-כוח למגיניה, יש להכותם מכות מהירות ועמוקות ככל האפשר". הם תכננו להבקיע את המערך הערבי מצפון לעיר, ולהשתלט על נבי סמואל, על כביש ירושלים-רמאללה ועל הר הצופים, כדי לא לאפשר את כיתור ירושלים. בציר הזה, העריכו, תהיה התנגדות הערבים חלשה יחסית.⁹ מערכות עמק גבעון, מאז מלחמת יהושע בן-נון והגבעונים במלכי האמורי, ומערכות מלחמת-העולם הראשונה בארץ-ישראל, היו ידועות למפקדים הבכירים ב"הגנה" ולמפקדים המבצעיים. ליגאל ידין, קצין המבצעים של ה"הגנה", הייתה השכלה רחבה בתולדות ארץ-ישראל ומלחמותיה. נראה שרטנר, שדה ואחרים, ביקשו לחקות את יהושע בן-נון ואת אלנבי.

סביר להניח שלאחר שמונה-עשר יום, כשמוּנה שדה למפקד מבצע "יבוסי", זכר את ליל השימורים ההוא והחליט להפעיל את שתי חטיבותיו מצפון לירושלים. ישראל בר, שהיה עוזרו של ידין בחזית ירושלים, כתב בספרו שאת המהלך הצפוני של "יבוסי" תכנן שדה.¹⁰ עד שמונה לתפקידו הפיקודי הראשון במלחמת העצמאות, היה שדה יועצו הצבאי של בן-גוריון, ואף שמנהיג היישוב העברי לא הִרבה להתייעץ אתו ולא התחשב בדעתו, היה שדה מצוי אצל הלכי-הרוח האסטרטגיים של יושב-ראש הנהלת הסוכנות וחוגו הקרוב. בתוכנית המהלך הצפוני היה משום ניסיון לכבוש שטחים מיושבים בערבים, שלא נכללו, לא במדינה היהודית ולא במדינה הערבית – בין אם עצמאית ובין אם כחלק מעבר-הירדן – העתידות לקום, אלא במחוז ירושלים, שעליו אמור לשלוט מושל מטעם או"ם. בן-גוריון הבטיח, כאמור, לאמיר עבדאללה את השטחים שנועדו למדינה הערבית, אך לא את השטחים שנכללו ב"מדינת ירושלים". באפריל 1948 היו לבן-גוריון די נתונים להטיל ספק באפשרות לממש את התוכנית להשליט את האו"ם על ירושלים. זאת ועוד: בן-גוריון חשש משלטון יהודי על המקומות הקדושים לנוצרים ולמוסלמים בירושלים העתיקה ובבית-לחם. לעומת זאת, שאף שהפריפריה של המקומות הקדושים בשטח השיפוט הבינלאומי תהיה מצומצמת עד כמה שאפשר, והשטח שייקרע מ"מדינת ירושלים" יעבור ליהודים. תוכנית המהלך הצפוני, שאושרה לפחות על-ידי בן-גוריון ששהה אז בירושלים, מצביעה על תוכניתו להשתלט על השטחים האלה כדי להרחיב את החלק היהודי במחוז ירושלים. ב-16 באפריל, עוד לפני שהוחלט על מבצע "יבוסי", וממילא לפני שמונה שדה לפקד עליו, אמר בן-גוריון לישראל גלילי, ליגאל ידין ולאחדים מאנשי המטכ"ל, שיש להשתלט על צפון-מזרח ודרום ירושלים. הייתה בכך פשרה בין בן-גוריון, המתון יחסית שצידד בפשרה טריטוריאלית, לפחות בשלב הראשון של העצמאות היהודית, לבין האקטיביסטים מ"אחדות העבודה", שהתנגדו לחלוקה, רצו לכבוש את כל השטחים שבידי הערבים, וביקשו להקים מדינה יהודית בכל ארץ-ישראל. בן-גוריון וגלילי ראו עין-בעין מסע כיבושים של ה"הגנה" בסביבות ירושלים. מכאן נובע שהמהלך הצפוני היה אחד המהלכים האסטרטגיים החשובים במלחמת העצמאות כולה.

ציון אלדד, קצין המבצעים של חטיבת "עציוני", העיד ששדה אמר, כשבא לירושלים, כי המשימה העיקרית היא לכבוש כפרים ערביים במשולש קריית-ענבים-ירושלים-שועפאת, ולכן הוחלט לכבוש את נבי סמואל, את בית-איקסא, את בידו, את בית-סוריק, את שועפאת, את שייח'-ג'ראח ואת אוגוסטה ויקטוריה, ולא לתפוס בסיסים שהבריטים היו אמורים לפנות.¹¹ זה לא היה אלתור או שליפה מן המותן, רק אחרי שהתברר שהבריטים אינם מפנים את בסיסיהם מירושלים, אלא תוכנית מחושבת היטב שהייתה אמורה להתבצע במוקדם או במאוחר. הידיעות על יציאת הבריטים מירושלים והתוכניות לתפוס את בסיסיהם בעיר, האיצו את מימושה. לאבהות על תוכנית "יבוסי" יש שני טוענים נוספים, יוסף טבנקין ויצחק רבין, שניהם פקודיו של שדה.

טבנקין: "יצחק שדה בא אלי, לבית פפרמן. הצעתי לו לכבוש את גב ההר ולהשתלט על ירושלים מצפון, לכבוש את נבי סמואל, שועפאת ובית-חנינא, להתחבר לעטרות ולנווה-יעקב ולהיאחז בכביש הראשי. כך נחבר את הכניסה המערבית עם הכניסה הצפונית לעיר, ונכתר את ירושלים מצפון. תכננתי לעשות זאת עוד קודם, אחרי כיבוש סריס (ב-15 באפריל) ובית-סוריק (ב-19 בו). הוא קיבל את הצעותיי, אבל אמר לי שנשאר רק זמן קצר כדי לבצע אותן".¹²

בספרו "פנקס שירות", כתב יצחק רבין: "יצחק שדה הטיל עליי לערוך תוכנית לכיבוש ירושלים. הוסבר לי שהכוח המקומי מרותק לעמדות, ואת עיקר הפעולה ההתקפית תצטרך לבצע חטיבת 'הראל' על שני גדודיה, הרביעי והחמישי, שתחת פיקודי. תוכניתי הייתה בנויה על ההנחה שהמפתח לשליטה על ירושלים הוא צפון ירושלים, הרכס שמתמשך מאוגוסטה ויקטוריה, א-טור, הר-הצופים, שייח'-ג'ראח ושועפאת, בואכה שכונת פאג'י. רצוי היה לכבוש את אזור נבי סמואל ובית-חנינא, וכך ליצור קשר עם עטרות ועם נווה-יעקב, שהחזיקו מעמד באותה העת. במקביל כללה התוכנית איגוף דרומי, על-ידי כיבוש קטמון שבמרכזה מנזר סן-סימון, והשתלטות על השכונה היוונית ועל השכונה הגרמנית, והתקשרות עם שכונת מקור-חיים, שהייתה מנותקת זה שבועות. אחר-כך היה בדעתי להמשיך בתנועה – דרך בית-הדפוס הממשלתי ותחנת-הרכבת של ירושלים – לתלפיות, לארנונה ולרמת-רחל, וכך לסגור בשתי תנועות מלקחיים את ירושלים מצפון ומדרום". לדברי רבין, היה הגדוד הרביעי (של טבנקין) אמור לכבוש את בית-איקסא ונבי סמואל, והגדוד החמישי (של מנחם רוסק) היה אמור לכבוש את שועפאת. בן-גוריון ושדה אישרו את תוכניתו, והמהלך הראשון נקבע ל-22 באפריל בלילה.¹³

רבין וטבנקין לא דייקו בכל הפרטים בתיאוריהם המאוחרים, בלהיטותם ליטול לעצמם את התהילה ובמאמציהם להתאים בדיעבד את התוכניות להתפתחויות בפועל. כוח "יבוסי" התארגן בחיפזון לא רק למען ה"מהלך הצפוני", אלא גם כדי לתפוס בניינים בירושלים ובסיסים שהבריטים היו אמורים, לפי הידיעות, לפנותם. ידין דייק בעדותו: הוא סיפר שמשימת "יבוסי" הייתה ביצוע תוכנית ד' בירושלים (במעגל הפנימי), ושרק אחרי שהתברר כי הבריטים עדיין אינם מתפנים (אולי כתוצאה ממהלכי ה"הגנה") הוחלט לפעול מחוץ לעיר (במעגל החיצוני), פעולה שלא הייתה מנוגדת לרוח המבצע, אך לא הייתה העילה לחיפזון באותו הזמן.¹⁴ נראה שאז החליט שדה לפעול לפי התוכנית שעליה חשב זמן רב לפני-כן – ותאמה, כאמור, לכוונות בן-גוריון ולתוכניות ידין – וכיוון הפעולה עבר מהמעגל הפנימי אל המעגל החיצוני. מעדותו של ציון אלדד, שעקב אחרי ההתרחשויות מקרוב, עולה ששדה העריך את הכיבושים בפריפריה יותר מאשר את הכיבושים בתוך העיר.¹⁵

ב-8 באפריל הגיעה לכפרים הערביים שמצפון לירושלים תגבורת של "צבא ההצלה", לסייע לעבד אלקאדר אלחוסייני – שנהרג באותו היום במערכה על הקסטל – ועימה שישה תותחים 75 מ"מ שהפגיזו שכונות בעיר. ב-15 באפריל דיווח הש"י: חמש מאות מתנדבים מסוריה ומעירק חונים מדרום לירושלים, צפויה תגבורת של מאתיים מתנדבים נוספים, וכוח גדול זה אמור לפעול מיד. למחרת דיווח הש"י שהמלך עבדאללה שלח לירושלים לוחמים שהשתחררו מחיל-הספר והסתפחו לצבאו, וב-17 באפריל דיווח ששלושים מכוניות יצאו מרבת-עמון לירושלים, עם חיילים מהלגיון העבר-ירדני ועם נשק חדיש. אליהו ששון, ראש "המדור הערבי" בסוכנות היהודית, הודיע לבן-גוריון ב-20 באפריל שעבדאללה החליט להפעיל את צבאו בארץ-ישראל, בהסכמת בריטניה.¹⁶ באותו היום דיווח ששון במברק למשה שרת, בניו-יורק, שמפקדי הלגיון העבר-ירדני והמפקדים הערביים המקומיים מתכוננים לתפוס את הבניינים ואת הבסיסים שיפנו הבריטים בירושלים, והש"י דיווח ש-360 חיילים מהלגיון חונים בחברון ובכפרים חלחול ודהריה שבהר חברון. ידיעות ופרשנויות על מהלכי הלגיון העבר-ירדני התפרסמו, מ-21 באפריל, בעיתונות בארץ ובעולם.

בישיבה של אנשי המדור הערבי באגף המדיני של הסוכנות היהודית, ב-22 באפריל, דיווח יעקב שמעוני כי ההסכמים בין כפרים ערביים ליישובים יהודיים מתמוטטים, והערבים בורחים מכפריהם מאחר שהם סבורים שה"הגנה" אינה מסוגלת להגן עליהם מפני אצ"ל ולח"י. שמעוני העריך שהתבוסות, שנחלו ערביי ארץ-ישראל ו"צבא ההצלה" מתחילת אפריל, יביאו להתערבות צבאות ערביים סדירים בעתיד הקרוב, ומי שמסוגל לכך יותר מכול הוא הצבא הירדני. מסקנה: "המלך עבדאללה יתבקש על-ידי מדינות ערב להתערב". אליהו ששון, ראש המדור הערבי, העריך כי עבדאללה יקבל יד חופשית משאר חברות הליגה הערבית להפעיל את צבאו בארץ-ישראל, אם יתחייב להסתפק בכיבוש שטחים ויימנע מסיפוחם. ששון העריך שעבדאללה אכן יתחייב, בהנחה שלהתחייבותו ממילא לא תהיה משמעות מעשית, מאחר שרוב ערביי ארץ-ישראל מבקשים להיספח לממלכתו.

בעקבות הידיעות הללו העריכו אנשי הפיקוד העליון שבמאזן הכוחות בגזרת ירושלים חל שינוי לרעת היהודים: לעבדאללה, בהיות לו יד חופשית שקיבל מהחברות בליגה הערבית, יש תוכנית משלו להשתלט על שטחים בפריפריה של "מדינת ירושלים" של או"ם, והוא עלול לבצע מהלך צפוני משלו. לפיכך הוא עלול לנטוש את ההסכמים עם היהודים ואת עמדתו הנייטרלית. התוצאה: הערבים יתפסו את הבסיסים שהבריטים יפנו, והר הצופים ינותק לגמרי מירושלים העברית, ואולי ייכבש בידי הערבים; הלחץ על השכונות היהודיות המנותקות, בדרום ירושלים, יגדל, והן עלולות ליפול בידי הערבים. אחרי הטבח בשיירת הר הצופים (ב-13 באפריל), הבינו מפקדי ה"הגנה" שאם הערבים המקומיים מסוגלים להנחיל תבוסות ליהודים, הרי שתגבורות של הלגיון העבר-ירדני ומ"צבא ההצלה" יהוו איום חמור ביותר.

כבר ב-14 באפריל הציע יגאל אלון לבן-גוריון (אחרי ששוחח עם שמעון אבידן, מפקד מבצע "נחשון") לחסל את הכפרים בית-סוריק ובית-איקסא. אלון היה ממנהיגי "אחדות העבודה" האקטיביסטית והסיפוחיסטית, ודגל כאמור בטרנספר, ולהצעתו הייתה לא רק משמעות צבאית, אלא גם מדינית טריטוריאלית. ב-16 באפריל כתב ריצ'ארד וינדהם, איש "סאנדיי טיימס" הלונדוני, שאם ישתלטו היהודים על יריחו, "לא יהיה כל סיכוי לפלישה".¹⁷ ב-18 בחודש דנו בן-גוריון, ישורון שיף ושלום עשת, במצבה הצבאי של ירושלים. הם החליטו לחזק את הכוח הצבאי בסביבות ים-המלח ולהשתלט על דרך ירושלים-יריחו.

ב-19 באפריל הצמיד מטכ"ל ה"הגנה" את חטיבות "הראל" ו"עציוני" זו לזו, הטיל עליהן לבצע את תוכנית ד' בירושלים ובסביבותיה, ומינה את יצחק שדה למתאם ביניהן.¹⁸ באותו היום הטיל ידין על שדה את המשימות: "לטהר את סביבות ירושלים; לכבוש ולהרוס בסיסי אויב [כפרים ערביים – א"מ]; להשתלט על בניינים בעלי ערך טאקטי בעיר; לשחרר את ירושלים ממצור; להשתלט על שער-הגיא; להעביר שיירות לירושלים".¹⁹ ב-20 בחודש הודיע בן-גוריון לשאלתיאל שיצחק שדה הוא מפקד מרחב ירושלים, ואחרי יומיים שלח ידין לשדה פקודה במברק, להשתלט על תחנת השידור הממשלתית ברמאללה, לכשיפנו אותה הבריטים. קביעת רמאללה כגבול הצפוני של המבצע מלמדת על הכוונות האמיתיות של הקברניטים היהודים, ומלמדת שהגבולות בין המעגל הפנימי למעגל החיצוני של ירושלים היו מטושטשים.

לרשות שדה עמדה אוגדה, אבל אמצעים לפקד על כוחותיו לא היו לו. מבנה הפיקוד והגדרותיו היו מעורפלים: שאלתיאל, מח"ט "עציוני", שמוּנה לראש-מטה "יבוסי", סיפר שיצחק שדה התעלם ממינוי זה. ראש המטה בפועל של שדה היה שלום (פריץ) עשת (באותו הזמן היה עשת איש מטהו של שאלתיאל, ולפני-כן היה יועצו הצבאי של בן-גוריון, יחד עם שדה). לימים העיד עשת: "ליצחק שדה לא היה מטה ממש, פגישותיו עם רבין ושאלתיאל לא היו ממוסדות, מפקדי 'יבוסי' ומפקדי החטיבות לא ידעו בדיוק כמה נשק וכמה כוחות עומדים לרשותם, ומפקדי היחידות... פעלו באינטרסים מנוגדים... שהיו קשורים, לעיתים, באמביציות אישיות. ל'יבוסי' לא הייתה תוכנית מבצעית כוללת, והוא עסק בשורה של מבצעים בודדים". ציון אלדד, קצין המבצעים של "עציוני", העיד שלא היו לאוגדה של שדה יחידות מנהלה, קשר ומודיעין, ושמפקדתה הורכבה משני אנשים, מפקד האוגדה (שדה) וראש המטה (עשת). שאלתיאל לא שותף בתכנון המבצעים ובהתייעצויות, וכשביקש מידע לא קיבלו. בגלל יחסו למפקד "עציוני", לא הייתה למפקד האוגדה יכולת לשלוט באנשי חטיבת החי"ש הירושלמית.²⁰

שדה היה אומנם מנהיג טבעי מכוח אישיותו ובתוקף ניסיונו והוותק שלו בפו"ש, בפו"ם, בפלמ"ח ובתנועת המרי העברי. אבל כושרו הארגוני היה דל ולא היו לו הכישורים המתאימים לבנות לעצמו מטה יעיל. בפו"ש עשה עבורו את המשימה סגנו – אליהו בן-חור, בפלמ"ח – יגאל אלון, ובמטכ"ל ה"הגנה" – יוסף אבידר. במנהיגות טבעית לא היה די כשהמדובר בפיקוד על כוחות גדולים כל-כך. לפיכך, לא היה לשדה סיכוי להפעיל ביעילות את הכוחות שעמדו לרשותו, וסיכוייו להצליח בביצוע המשימות שהוטלו עליו היו זעירים. וזאת דווקא בהזדמנות הראשונה שקיבל לפקד על עוצבות במלחמת העצמאות, ועוד במבצע חשוב כל-כך, שהצלחה בו הייתה מציבה אותו בראש הפירמידה של המפקדים הקרביים. מינוי שדה למפקד מבצע "יבוסי" היה טעות שמחירה היה רב מאוד, והיה בו משום חוסר הגינות כלפיו. בנוסף לכל הפגמים והחולשות הללו היה על שדה לגלות שרבין, מפקד החטיבה העיקרית שלו, לקה ביום תחילת המבצע בהלם-קרב, רוב הזמן לא יצא ממטהו בפנסיון "רייך" בשכונת בית-הכרם, ולמעשה לא תפקד, כפי שילמדו הקוראים בעצמם להלן.

אחרי קרב "שיירת הדמים" ליד דיר-איוב – הקרב שממנו ברח רבין – נזקק הגדוד החמישי של הפלמ"ח לפסק-זמן כדי להתאושש ולהתארגן מחדש. ידין דרש (ב-21 באפריל) שהמכוניות הריקות של השיירה יחזרו מיד לשפלה (כדי לשולחן שוב לירושלים עם מטען), ושדה השיב לו במברק, שכדי להחזיר את המכוניות יש לכבוש את דיר-איוב (אף שהתוקפים באו מהצד השני של הדרך, מבית-מחסיר), וביקש להטיל משימה זו על חטיבת "גבעתי", שקיבלה באותו היום מחטיבת "הראל" את האחריות לגזרה מחולדה לשער-הגיא.²¹ "קרב דיר איוב הפריע לערוך את כוחותינו", הודיע עשת לידין. "לא נהיה מוכנים לפני 22 באפריל בחצות". למחרת (ב-21 באפריל) ביקש בן-גוריון מידין, במברק, להפעיל את "גבעתי" נגד דיר-איוב, וידין הודיע לשדה שאין ל"גבעתי" די כוחות לכך, והציע לו (מדוע לא פקד עליו? – א"מ) להחזיר, בכל-זאת, את השיירה לתל אביב באותו הלילה. שדה השיב לו (ב-22 באפריל): "אין להוריד שיירה לפני ניקוי השטח מכוחות האויב המרובים". נראה שהשיירה התעכבה בירושלים בגלל הלם קרב "שיירת-הדמים", אף שהבריטים פינו מהכביש את כלי הרכב הנטושים.²²

קרב "שיירת-הדמים" היה ניסיון האש האישי הראשון של שדה ושל רבין בקרב-שיירה במלחמת העצמאות. השניים לא למדו ביסודיות את פרטי הקרבות על הדרך לירושלים עד אז, ולא את פרטי קרב "שיירת-הדמים". לא היה למפקד אוגדת "יבוסי" שום בסיס לטעון שבשער-הגיא מצויים "כוחות אויב מרובים". לשדה היו כוחות רבים בהרבה מאשר לערבים בגזרה, ובאיכות גבוהה יותר, ולא היה צריך להיות לו שום קושי להחזיר את המכוניות הריקות של השיירה. שדה ורבין לא הבינו שתוקפי השיירות לירושלים וממנה, אינם זקוקים לבסיס מוצק כמו הכפר דיר-איוב, ומסוגלים לתקוף שיירה בכל נקודה אחרת בשער-הגיא, ואין קשר בין תושבי דיר-איוב לתוקפי השיירה, שהרי רוב התוקפים הגיעו מן הצד השני של הכביש, מכיוון הכפר בית מחסיר. לו הכירו את מלחמת הדרכים לירושלים, בארבעת החודשים וחצי הראשונים למלחמת העצמאות, היו יודעים שבתפקוד נכון ניתן לאבטח שיירות בשער-הגיא, וניתן לפרוץ מחסומים פתאומיים של ערבים. ואפילו אם יפלו קורבנות, הרי שמירה על דרך פתוחה, בין השפלה לירושלים, מצדיקה נטילת סיכון כזה. אבל מפקד האוגדה ומפקד החטיבה היו נתונים בהלם הקרב הראשון שלהם שהסתיים במפלה, והם יצרו לעצמם מיתוס מאיים בדמות הכפר דיר-איוב, ומנעו בכך לא רק את החזרת השיירה הגדולה מיד, כי אם גם קשר שיירות עם ירושלים בששת השבועות הבאים. התגבשה בירושלים ברית מוכי-הפחד, שחיפשה אמתלות לא להחזיר את מכוניות השיירה. עד ההפוגה הראשונה, ביוני 1948, נותרו מאות המשאיות בירושלים, והבעיה הצבאית האמיתית מאז לא הייתה פריצת הדרך לבירה, אלא פריצת הדרך לתל אביב על-מנת להחזיר את המכוניות, שהיו חיוניות להמשך הקשר בין ירושלים לשפלה. מיתוס ירושלים הנצורה נוצר כדי להסוות את אחד המחדלים הגדולים של מלחמת העצמאות – אי-החזרת המכוניות לתל אביב, בגלל מורך-לב של מפקד "יבוסי" ושל מפקד "הראל".

התפתחות זו עלולה הייתה לעלות בהתמוטטות היהודים בירושלים, ואפילו בסיכול הקמתה של המדינה היהודית במועד שנקבע.

בן-גוריון, שהבין את ממדי המשבר, קרא לידין (ב-23 באפריל) לבוא אליו לירושלים כדי "לברר הפעולה לשחרור הדרך תל אביב-ירושלים", וידין בא לירושלים, במטוס שנחת בעמק המצלבה, יום אחד אחרי שנחנך המִנחת, ואמר לבן-גוריון שאין ל"הגנה" די כוחות לכיבוש דיר-איוב, והערבים הרסו מעביר-מים ליד דיר-איוב, ופוצצו בשלושה מקומות את הכביש מדיר-איוב לשער-הגיא. אחרי שחזר לתל אביב, אמר בן-גוריון לגלילי (ב-26 באפריל): "אי-התקפה על דיר-איוב לא מוצדקת בחוסר כוחות, כי לחי"ם [חיל המשמר] אנו מרתקים כוחות רבים ללא הכרח".²³ הפעלת חיילים מבוגרים יותר למשימות הגנה בירושלים הייתה מאפשרת, לדעת בן-גוריון, להשתמש בגדודי החי"ש של חטיבת "עציוני" ליוזמות התקפיות. בן-גוריון לא הבין כי ריתוק יחידות החי"ש של "עציוני" למשימות סטאטיות נבע מהרמה המקצועית הנמוכה של מפקדי החטיבה ושל מפקדי הגדודים ומחששם ליטול על עצמם פיקוד ואחריות לפעולות שלא ידעו לבצע.

ב-21 באפריל החליטו בן-גוריון, שדה ועשת, שכוחות "יבוסי" יתקפו למחרת את השכונות הצפוניות, שייח'-ג'ראח ושועפאת, יתקדמו משייח'-ג'ראח לרכס אוגוסטה ויקטוריה, החולש על כביש ירושלים-יריחו, וינסו לפתוח את הדרך לשכונת תלפיות שבדרום העיר. לשאלה, "מה נעשה אם האנגלים יעזרו לערבים?" ענה בן-גוריון: "בשייח'-ג'ראח נעמוד נגדם ונחשוב אותם כאילו היו ערבים, אבל נשאל עצמנו, לא שאלה מדינית אלא שאלה צבאית, עד איזה גבול כדאי לנו לעמוד בפני כוח זה. לאחר פעולת שייח'-ג'ראח נחליט על השאר, כי פה ייבחנו האנגלים, עד היכן הם קשורים לכנופיות הערבים".

אחרי הדיון הזה עם בן-גוריון נפגשו שדה ועשת עם שאלתיאל, ואחר-כך עם רבין, וב-7.30 בערב קיבלו רבין ושאלתיאל משדה את פקודת ההתרעה לקראת הפעולה. למחרת (22 באפריל) ב-7 בבוקר, הבריק שדה לידין: "פועלים הלילה", ואחרי שעתיים קיבלו ממנו מפקדי "הראל" ו"עציוני" את פקודת המבצע שלב א': "הכוונה, מכה עיקרית צפונה-מזרחה". המשימות, כיבוש שייח'-ג'ראח, בית-הספר לשוטרים ושועפאת ופינוי הנשים והילדים מנווה-יעקב ומעטרות. בפקודה כתוב שאת שייח'-ג'ראח יש לכבוש גם אם הבריטים יתנגדו בכוח, ויש לפוצץ את שכונת נשאשיבי (הסמוכה אליה), כדי לפתוח את הדרך להר הצופים.²⁴

שדה נסע למעלה-החמישה, נפגש בבית פפרמן עם טבנקין ועם אליהו סלע (ראו להלן דיווח של טבנקין על הפגישה). לפי עדות סלע, אמר להם שדה שאחת ממשימות הגדוד הרביעי תהיה לרתק כוחות ערביים לירושלים, כדי לסייע למתקפת ה"הגנה" בחיפה שהתחוללה באותו היום, ופעולת הגדוד החמישי בצפון העיר תהיה תשובה על הטבח בשיירת הר הצופים. סוכם שהגדוד הרביעי יכבוש בלילה את בית-איקסא ואת נבי סמואל ויתקדם לכביש ירושלים-רמאללה.²⁵

בעת ששהה יצחק שדה במעלה-החמישה, הודיע הש"י לבן-גוריון שהבריטים אינם עומדים לפנות באותו הלילה את בית-הספר לשוטרים בשייח'-ג'ראח. לכן בוטלה התוכנית המקורית, ועשת הציג בפני בן-גוריון תוכנית חלופית (שהייתה התוכנית המקורית של שדה): "התקפת בית-איקסא, שועפאת, נבי סמואל, ולהגיע עד נווה-יעקב". בן-גוריון ביקש להתייעץ עם שדה לפני החלטה סופית, ועשת שלח לשדה מברק: "עליך לחזור לעיר מיד, שינוי יסודי במצב ובתוכניות". ב-12 בצהריים (22 באפריל) דנו בן-גוריון, שדה ועשת בתוכנית החדשה, וב-3:30 אחרי-הצהריים אישר אותה שדה. אחרי הצהריים דנו בה בן-גוריון ושדה עם מפקדי שתי החטיבות. רבין ושאלתיאל הביעו ספקות בסיכויי הצלחתה. לא עוצמת הערבים הטרידה אותם, אלא קשייהם וקשיי פקודיהם לפקד במתואם עם כוחות גדולים בקרב משולב: חיל רגלים, ארטילריה ושריון. שדה ובן-גוריון היו אופטימיים.²⁶ אחת הסיבות לאופטימיות הייתה מסמך שקיבלו יומיים לפני-כן מבוריס גוריאל, ראש הש"י המדיני, על הלכי-רוח בציבור הערבי. "הסבר הכישלון: שמועות שרוסיה [באה] לעזרת היהודים. הפרשן הצבאי של 'א-דיפאע':²⁷ במשמר העמק, למגיני משמר העמק יש מבצרים תת-קרקעיים; מחסני נשק עמוקים כמו ביגור,²⁸ מקלטים מבוצרים, כל יישוב יהודי מבצר, יישוב ערבי פרזות ... פחד על הערבים. [בגלל] כיבוש הכפרים והשמדתם ... כל קרב מתחיל בפחד מהיהודים. הפחד מהיהודים הגיע לאזורים רחוקים".²⁹ סיבה נוספת לאופטימיות הייתה נחיתה, באותו היום, של מטוס "אוסטר" של שירות-האוויר במִנחת שבעמק המצלבה. (הטייס היה פנחס בן-פורת, והמטוס עשה את הדרך מתל אביב לירושלים בחצי שעה). הבריטים לא הפריעו ל"אוסטר" לנחות, אף שאיימו לפני-כן לפגוע במטוסים של ה"הגנה", אם יבואו למרחב ירושלים. המסקנה: אפשר להביא ציוד ומפקדים מתל אביב לירושלים במהירות ובביטחון יחסי.³⁰

ב"פקודת-מבצע מס' 8" של חטיבת "הראל", שקיבלו טבנקין ורוסק מיצחק רבין (ב-22 באפריל), כתוב ש"המטרה [היא] אתור [הפרדה, קביעת חיץ – א"מ] ירושלים מכוחות אויב מצפון וצפון-מערב, יצירת קשר עם נווה-יעקב". אלו המשימות המפורטות בפקודה: גדוד טבנקין ישמיד את בית-איקסא ויתפוס את הכפר נבי סמואל; גדוד רוסק ישמיד את שועפאת וינסה לכבוש ולהשמיד את הכפר בית-חנינא, וינסה להשתלט על הגבעה הצרפתית או על גבעה שולטת אחרת מצפון לירושלים; באותו הזמן יחסמו חיילי חטיבת "עציוני" את כביש רמאללה-ירושלים ליד נווה-יעקב. סיירים מחטיבת "עציוני" יובילו את גדוד רוסק לשועפאת. "על-פירוט השיטה וביצוע התפקידים התקשר עם מטה 'הראל', שיבקרך היום עד שעה 18:00". [ככל הידוע, לא ביקרו רבין ואיתיאל עמיחי, סגנו, באותו היום במעלה-החמישה.] שעת האפס: חצות.³¹

אורי בן ארי, שהיה אז מפקד פלוגה בגדוד טבנקין, כתב בספרו: "פקודת המג"ד שניתנה בצהרי יום, הייתה: מטרת מבצע יבוסי היא חסימת ירושלים בפני כוחות אויב משני כיוונים על-ידי כיבוש נבי סמואל, שועפאת ושייח'-ג'ראח".

הלחץ הערבי על ירושלים היהודית לא גבר. ההכנות למבצע היו חפוזות בגלל לחצים בינלאומיים בדרישה להפסיק את האש בירושלים ולהקפיא את המצב בעיר ובסביבותיה, ולכן רצה בן-גוריון לכבוש עד אז שטחים רבים ככל האפשר. ככל הנראה, גם מפני שבן-גוריון ושדה עדיין סברו שהבריטים עומדים לנטוש את ירושלים תוך זמן קצר, ו"המהלך הצפוני" עשוי להעניק ליהודים שליטה על העיר. היו מפקדים שהתנגדו לפעולה החפוזה וחששו מתוצאותיה, ואמנם, באותו היום (22 באפריל, אחרי-הצהריים) הוחלט לדחות את הפעולה ביום אחד, ולאחר-מכן הדחייה בוטלה.³²

סיורים מוקדמים והכנות מודיעיניות ולוגיסטיות לפני המבצע לא היו, והכוחות לא תורגלו לקראתו. אורי בן ארי, שפיקד אז על פלוגה בגדוד של טבנקין, אמר, לימים, שהיה זה דבר רגיל במלחמת העצמאות: "לא היו קבוצות פקודות מסודרות, היו פגישות. דיבר יוספ'לה, דיבר עוזי, דיבר עמוס, דיבר בני מרשק, והסתמכו על מפות. מעולם לא היה סיור מוקדם. נפגשנו בצהריים, קיבלנו משימות שנמלא בלילה, מי יעשה מה, הסתכלנו במפות ותכננו איך לעשות את זה. תכננו משהו כמו התקפת היתקלות, מפני שלא היה לנו מידע מוקדם היכן האויב. כמה בחורים, שהיו פעם במחלקת הסיירים של הגדוד, הכירו את השטח יותר מאחרים, והם הובילו. היינו חלשים מאוד בהכרת השטח".³³ פעילותם של אנשי הגדוד הרביעי מצפון לירושלים, לפחות מאז שיירת "נחשון" הראשונה, ב-6 באפריל, והיכרותם את הגזרה, קיזזו את ההכנות הלקויות. שלושה ימים לפני המבצע הם כבשו את הכפרים בידו ובית סוריק ופוצצו אותם, וניתן לראות בפעולה.

(20-19 באפריל בלילה) הכנה ותרגול למהלך הצפוני. אליהו סלע, קצין המבצעים של הגדוד, פיקד על יחידות הפלמ"ח עוד מן התקופה שקדמה למלחמת העצמאות, וכן מפרוץ המלחמה ועד המבצע. מפקדתו הייתה במעלה-החמישה, והוא אמור היה להכיר היטב את גזרת הפעולה. אריה טפר-עמית, בכיר סיירי הפלמ"ח, נמצא אז בקריית-ענבים כשריד של הגדוד השישי שהתפרק. ניתן היה לנצל את כישוריו, אלא שראשי הפלמ"ח החרימוהו לאחר שחילצם מביזיון שיירת נבי דניאל.³⁴

טבנקין, שביטחונו העצמי היה מועט באותו שלב במלחמה, בעקבות ההלם שעבר בקרב שיירת חולדה, ביקש ממפקדת המבצע לשלוח מטוס שיסייר מעל גזרת הלחימה: לא ידוע אם היה סיור אווירי. נראה שלא היה. אפשר להניח שבן-גוריון ושדה האמינו שהגדוד הרביעי יכבוש בקלות את בית איקסא ואת נבי סמואל, כמו שכבש את קסטל, את קולוניה, את סריס, את בידו ואת בית-סוריק (הם לא ידעו שרוב תושבי כפרים אלה ברחו מהם לפני ההתקפה, מחשש שגורל תושבי דיר יאסין יפקוד גם אותם). הם ידעו שבכפרים המיועדים להתקפה חונים לוחמים מ"צבא ההצלה", מתנדבים ממדינות ערב ומגויסים מקומיים, אך האמינו שהפלמ"חניקים יתגברו עליהם במהרה. הניסיון (המוגבל) של שדה בקרב עם חיילי "צבא ההצלה" בקרבות משמר-העמק, הוסיף לאופטימיות שלהם. קרב "שיירת הדמים" היה אמור לעורר בהם ספקות באשר לכישוריהם של רבין ושל פקודיו. אלא שספקות לא היו לשדה, כי הוא האמין בתעמולה של עצמו שהפלמ"ח הוא היצירה האנושית המעולה ביותר שנוצרה אי-פעם. ספקות גם לא היו לבן-גוריון, כי לא היו לו הכלים האינטלקטואליים להבין את הוויית הצבא והמלחמה ולהפיק לקחים מקרבות, כפי שלא היו לאיש ב"הגנה" ובהנהגת היישוב היהודי.

לפני ההתקפה על נבי סמואל ועל בית-איקסא דיווח הש"י: תושבי בית-איקסא פוחדים. הנשים והילדים פונו מהכפר, מספר תושבי בית-איקסא כ-1800, ומספר הלוחמים הזרים החונים בו כ-300, רובם סורים ועירקים. ברשותם שני תותחי-שדה. הכפר מבוצר ומוקשים זרועים סביבו, והלוחמים הזרים הורגים את התושבים שמנסים לברוח. לימים סיפר טבנקין שבנבי-סמואל היו אז 40 גברים לכל היותר, וציודם היה נשק קל בלבד. מחמוד מוחמד, מוכתר כפר נבי סמואל ב-1987, העיד שמספר תושבי כפר מולדתו ב-1948 היה 350. 60 לוחמים מ"צבא ההצלה" נכנסו לכפר לפני הקרב, והקימו מחנה צבאי במסגד ולידו. הם התנכרו לתושבים ולא הרשו להם להיכנס למחנה. אפילו את מזונם קיבלו מהחוץ.³⁵ מחקירותיו של סגן-אלוף (מיל.) יואל בן-דב³⁶ עולה, שחיילים סוריים סדירים אכן חנו בכפר, כגרסת המוכתר מוחמד. אחד הקצינים הסוריים היה, לאחר שנים, חבר בוועדת שביתת-הנשק הישראלית-סורית, וסיפר לחברי הוועדה הישראלים שהשתתף בקרב על נבי סמואל.³⁷ נראה שהמידע הלא-מדויק היה אחת הסיבות לכישלון היהודים בקרב הזה.

כשני קילומטרים ממזרח למעלה-החמישה וחמישה קילומטרים ממערב לנבי סמואל, היה בסיס בריטי שהיהודים קראו לו "הרדאר", אף שרדאר (מכ"ם) לא היה בו. היו בו תחנת ניסיונות לפיתוח מכשירי-קשר וכמה בניינים שבהם התגוררו ארבעים חיילים בריטיים ועשרים חיילים מהלגיון העבר-ירדני. אנשי הש"י התיידדו עם קציני הבסיס ודיווחו שהבריטים יפנוהו באפריל, וחיילי הלגיון עלולים להישאר בו. אחד העובדים בבסיס הבטיח להודיע לש"י מראש על מועד הפינוי. הש"י העריך: "אם יתפסו הערבים את הרדאר, נתקשה לתופסו מחדש, ונתקשה להגן על קריית-ענבים ומעלה-החמישה, כי הבסיס נמצא על גבעה שולטת". ב-18 באפריל הורה ידין לשאלתיאל להודיע לטבנקין על פינוי הבריטים מהבסיס ברגע שיתחיל, ועל טבנקין פקד לתפוס את הבסיס כשיקבל את ההודעה. כיתור בסיס הרדאר היה אחד ההישגים שמפקדי "יבוסי" ביקשו להשיג בהחלטה לכבוש את בית-איקסא ונבי סמואל ב-22 באפריל.

חנוך קוסובסקי (היה אז חבלן), שנכח בדיון המפקדים לפני המבצע, סיפר: "דיברו שהולכים לכבוש באותו לילה שני כפרים, וזה היה אז דבר חדש ללכת על שני כפרים בו-זמנית. את בידו כבשו בלילה בו תקפו את בית-סוריק, רק במקרה. קצין המודיעין של הגדוד, בנץ פרנק, אמר שזה שום דבר, בנבי סמואל יש רק שישה רובאים, לא שנים-עשר ולא עשרים וארבעה, ובבית-איקסא יש אלף רובאים וכוח עירקי. יוספ'לה אמר שהקרב בבית-איקסא יהיה העיקרי, ושאת נבי סמואל נתפוס כמו בדרך אגב".³⁸ אורי בן ארי העיד שבאותו הדיון אמרו שהפעולה בנבי סמואל תהיה המפתח למבצע, ויש קשר בין הפעולות של הגדוד הרביעי לבין הפעולה בשועפאת של הגדוד החמישי. לפי בן ארי, "לא היו בידנו כל ידיעות על הכוח הערבי בנבי סמואל, וגם לא התחשבנו בגודל הכוח אלא בתנאים הטופוגרפיים בלבד. ידוע לי³⁹ שהכוח הערבי בנבי סמואל מנה כיתה וחצי בלבד".⁴⁰

טבנקין וסלע תכננו כך את מהלכי הגדוד: הפלוגה של מרדכי בן-פורת תכבוש את בית-איקסא, והפלוגות של חיים פוזננסקי (פוזה) ושל אורי בן ארי יהיו בעתודה ויסייעו לבן-פורת במקרה הצורך. שלוש הפלוגות יגיעו ברגל לסביבות בית-איקסא, פלוגה אחת מתקדמת ושתי פלוגות, צמודות לקרקע, מחפות עליה. המטה של טבנקין, כוח עתודה גדודי, ופלוגת המטה (שכללה מחלקת משוריינים, מחלקת חבלנים, מחלקה מסייעת, שכללה מפעילי מרגמות 2 אינטש ומרגמת 3 אינטש, ומפעילי מכונות-ירייה, צוות מפעילי דווידקה ומחלקת סיירים), בפיקודו של מיכה פרי, יתמקמו באותו הזמן על הכביש הראשי, בין מוצא לירושלים, ליד טחנת-קמח הרוסה. המחלקה המסייעת של דב חקלאי תפגיז את בית-איקסא במרגמות 3 אינטש. אחרי כיבוש בית-איקסא תתקדם פלוגת פוזננסקי לתקוף את נבי סמואל, ורוב אנשי פלוגת המטה, עם נשק כבד – דווידקה, שתי מרגמות 3 אינטש, מרגמות 2 אינטש ומקלעים בינוניים – יגיעו אל פוזננסקי ואל פקודיו במשוריינים, דרך בית-איקסא, בסיוע אנשי העתודה הגדודית, ויצטרפו אליהם. בן ארי ופקודיו יתמקמו מצפון לנבי סמואל ועל הדרך בין נבי סמואל לבידו, ויהדפו תגבורות ערביות שינסו להגיע לנבי סמואל מבידו וממחנה הלגיון שבאלג'יב (גבעון). בן-פורת ופקודיו יישארו בבית-איקסא. בן ארי ובן-פורת יסייעו לפוזננסקי במקרה הצורך. מחלקה בפיקוד יצחק (איזי) רהב תתמקם על אחד הרכסים מדרום-מזרח לבית-סוריק, מעבר לוואדי עין-עליק, כשני קילומטרים מדרום-מערב לנבי סמואל, ותסייע גם היא לפוזננסקי במקרה הצורך. פרי ופקודיו יתקדמו במשוריינים מבית-איקסא לסביבות נבי סמואל, ויפציצו את הכפר במרגמות 3 אינטש ובפצצות דווידקה.⁴¹ אחרי שיכבוש פוזננסקי את נבי סמואל, יתקדמו השריונאים של פרי לבית-חנינא ויתחברו עם לוחמי הגדוד החמישי. כך יובטחו היישובים עטרות ונווה-יעקב, וכוחות ההגנה ישתלטו על שדה התעופה עטרות (אחד מיעדי תוכנית ד'), שהבריטים יפנוהו עד 15 במאי, ולירושלים תובטח רכבת אווירית אם ישתלטו הערבים על הכביש.

במילים אחרות: בלילה אחד יעשו הגדוד הרביעי והגדוד החמישי מה שעשתה האוגדה של גנרל אלנבי בשבועיים, וכל כיבוש יהיה תלוי בקודמו.

לימים אמר טבנקין: "תכננתי כך את הפעולה משום ששלושה ימים לפני-כן כבשנו בלילה אחד את בית-סוריק ואת בידו. זה הביא אותי למחשבה שגם הפעם אוכל לכבוש בלילה אחד שני כפרים, קודם את בית-איקסא, ואם נצליח, את נבי סמואל". טבנקין העיד ששדה, מפקד מבצע "יבוסי", אישר את תוכניתו. עוזי נרקיס (שהיה אז אחד מסגניו של טבנקין) אמר: "תוכנית כיבוש נבי סמואל התבססה על ההנחה השגרתית: מגיעים לשטח, נערכים, מפגיזים מדווידקה כמה פגזים, מטילים פחד על הערבים, הם בורחים ואז אנחנו מסתערים, כובשים את היעד ומפוצצים את בתי הכפר".⁴²

רכס נבי סמואל חולש על צפון ירושלים ועל רמאללה, לכן תכננו טבנקין וסלע להביא ממעלה-החמישה קומפרסורים וגדרות לכפר נבי סמואל, אחרי כיבושו, ולהקים בו בסיס, למרות העיקרון של הפלמ"ח, לא להתבסס בכפרים כבושים.⁴³ לדברי יעקב זהבי, אמר לו פוזננסקי כי אחרי שייכבש הכפר, יחנו בו לוחמים אחרים, ואילו הכובשים יתקדמו לרמאללה. פוזננסקי היה בטוח שכיבוש נבי סמואל יהיה קל, והוא התכוון להגיע באותו היום לחולדה, ברכב וברגל, ומשם לנסוע לתל אביב, כדי להיות עם הוריו בליל הסדר; אחיו נהרג חודש לפני-כן בבית-קשת.⁴⁴

טבנקין לא ניצל את כל הכוח שעמד לרשותו. לפחות מחלקה אחת מהגדוד הרביעי נשארה במעלה-החמישה, ושתי מחלקות נשארו בכפר קסטל ולא הוטלה עליהן משימה כלשהי. מחלקה מחטיבת "עציוני", שנועדה לעזור לתוקפים, נשלחה לישון בקריית-ענבים ולא הייתה בכוננות. את מטהו קבע טבנקין במשוריין, שחנה על הכביש המוביל לירושלים, ממזרח למוצא תחתית, ליד טחנת-קמח – כשני קילומטרים וחצי בקו-אוויר מבית-איקסא וארבעה קילומטרים בקו-אוויר מנבי סמואל – והתכוון לפקד משם על ההולכים ברגל לבית-איקסא ואחר-כך לנבי סמואל ולסביבות בידו, ולתת להם פקודות במכשירי-הקשר, אף שאמינותם הייתה מפוקפקת, ואף ששמונה קַשרים מקצועיים, שנשלחו מ"אלכסנדרוני" ומ"גבעתי", ערקו מחטיבת "הראל" וחזרו לשפלה.⁴⁵ כיתה מתוגברת, בפיקודו של מאיר ("הסוס") אברהם, השאיר טבנקין לאבטחה ליד המשוריין שלו. מאיר אברהם⁴⁶ סיפר שמיקומו של המג"ד במרחק כזה מהיעדים נראה לו מוזר.⁴⁷ בספרו כתב אורי בן-אורי: "למה נשאר המג"ד עם מטהו על כביש ירושלים-תל אביב מול בית-איקסא? מדוע לא נמצאת חוליית פיקוד קדמית של הגדוד יחד עם הפלוגות הלוחמות בשטח, קרובה אלינו? הרי קרב זה הוא קרב גדודי! שלוש פלוגות היו אמורות להשתתף בקרב המשולב. רק מכאן, בשטח, ניתן לקרוא את הקרב לאשורו. משהו לא היה תקין כאן".

רק רבע עד שליש מהלוחמים שהיו ברשותו הִקצה טבנקין לכיבוש נבי סמואל. בתדריך האחרון לפני הפעולה אמר טבנקין למפקדים שנבי סמואל הוא המפתח להצלחת המבצע כולו,⁴⁸ ובכל-זאת השאיר את רוב לוחמיו בעתודה.

נראה שזו הייתה הרעה שבכל התוכניות האפשריות. היא התבססה על ההנחה, האופטימית מדי, שהערבים יברחו לפני הלחימה, אחרי שיתפוצצו בכפריהם כמה פצצות מרגמה ודווידקה (כפי שאירע בקסטל, בקולוניה ובסריס), ואחרי כיבוש בית-איקסא לא יהיה קרב בנבי סמואל (כמו שאחרי כיבוש בית-סוריק לא היה קרב בבידו).⁴⁹ המח"ט רבין לא שיפר את התוכנית, שפקודו טבנקין (אולי גם שדה) היה האחראי לה במישרין.

טבנקין היה רגיל להיות נערץ, ורק לבני מרשק, קצין התרבות של הגדוד, "הפוליטרוק",⁵⁰ הייתה השפעה עליו. במח"ט רבין, מפקדו הישיר, זלזל טבנקין, ולהוראותיו לא נשמע. יצחק גניגר סיפר: "לפחות שלוש פעמים הייתי עד לשיחה בנוסח זה. יצחק [רבין]: 'אני נותן לך הוראה!' יוספ'לה [טבנקין]: 'אני לא שומע להוראות שלך!' יצחק: 'אני אומר לך שאתה תעשה את זה!' יוספ'לה: 'ואני אומר לך שאני לא אעשה!' יוספ'לה גירש את יצחק בבושת פנים ממעלה-החמישה וסירב למלא כל פקודה שלו. הייתה ממש רחמנות לראות את יצחק הביישן מול יוספ'לה השחצן".⁵¹

________

[הפרק הבא יעסוק באופן שבו תפקדו חיילי חטיבת "הראל" בקרב נבי סמואל, שעה שמפקד החטיבה, יצחק רבין, ישן מוכה-הלם-קרב, במטה החטיבה, בפנסיון רייך, בשכונת בית הכרם בירושלים; איך אורי בן ארי, לימים תת-אלוף בצה"ל, יצא ל"התקפה סיבובית", לא השלים את המשימה כגל שני ולא חילץ נפגעים ששכבו פצועים במדרון הקדמי ונשחטו על-ידי הערבים לאור היום כשחבריהם (פקודיו של רבין) ברחו ואחרים צפו בכך מרחוק ולא עשו דבר.]

1. יצחק רבין נמצא בזמן הקרב שבעה קילומטרים מהלוחמים. לשם השוואה – מפקד הקורפוס, גנרל היינץ גודריאן, פיקד על שלוש דיוויזיות במבצע "אבחת המגל", במאי 1940, במרחק 300 מטר מהקו הראשון של עוצבותיו, וגנרל ארווין רומל פיקד על הדיוויזיה שלו בהיותו בקו הראשון ממש. ראו ספרי "קריסה ולקחה", פרק ראשון: "מצליחת ים סוף עד צליחת תעלת סואץ".
2. במערכה על ירושלים במלחמת העצמאות היה נרקיס פקודו של רבין, לפחות עד הדחתו של רבין מפיקוד על חטיבת "הראל". הרעות בין שני מפקדים כושלים אלה סייעה לנרקיס להתקדם לדרגת אלוף, כפקודים כושלים אחרים של רבין לפי עיקרון "ברית הנכשלים".
3. בקרבות גבעת התחמושת וגת שמנים, למשל.
4. הרובע היהודי בעיר העתיקה וחלקים גדולים מעמק גבעון בצפון ירושלים.
5. לפני אלנבי בחרו מצביאים רבים בעמק איילון לכנוס גיסותיהם במסע לכיבוש ירושלים. אחד מהם היה המפקד הסלווקי גורגיאס. במסעו לדיכוי המרד החשמונאי, בשנת 165 לפני הספירה, ריכז גורגיאס את צבאו ליד העיר אמאוס, ושם הערים עליו יהודה המכבי. ראו ספרי "קריסה ולקחה", עמ' 294-295.
6. במאמר שעניינו הקרב הזה, ניסיתי עם אריה טפר-עמית להוכיח שמעלה בית-חורון ההיסטורי עובר לא דרך בית-ע'ור פוקה ובית-ע'ור תחתא, אלא דרך בידו, אל-קוביבה ויאלו. "מרדף יהושע בן-נון", נתיב 22, ספטמבר 1991.
7. יערי-פולסקין תיאר בספרו מעשה גבורה של חייל יהודי, בן לונדון, באותו הקרב: הוא הסתער לבדו על עמדת מכונת-ירייה טורקית שהטרידה מאוד את הבריטים, הרג את החיילים הטורקיים שאיישוה ולכד את מכונת-הירייה. כל זה בהשראת מראה ירושלים.
8. יהושע, פרק י'.
9. יוחנן רטנר, "חיי ואני", שוקן, 1978, עמ' 370-372.
10. ישראל בר, "ביטחון ישראל – אתמול, היום ומחר", עמיקם, עמ' 150.
11. א"צ עדות מס' 53 של ציון אלדד.
12. א"צ, עדות מס 54 של יוסף טבנקין; סדרת ראיונות עם יוסף טבנקין. טבנקין התכוון, כנראה, לחילופי דברים שהיו בפגישתו עם יצחק שדה בבוקר המבצע, 22 באפריל. גם אם אמר לשדה את הדברים הללו, לא ייתכן שהם השפיעו על ההחלטה לתקוף באותו היום את נבי-סמואל. ראו להלן.
13. רבין, "פנקס שירות", עמ' 43.
14. א"צ, עדות מס' 88 של יגאל ידין.
15. א"צ, עדות מס' 53 של ציון אלדד.
16. יומן דב"ג, 20 באפריל 1948.
17. הארץ, 17 באפריל 1948.
18. א"צ, תיקי מטכ"ל, ישיבת מנהלי האגפים, 19 באפריל 1948.
19. שם, מאת מטכ"ל אג"ם, אל יבוסי, 19 באפריל 1948.
20. א"צ, עדות מס' 53 של ציון אלדד, מס' 75 של דוד שאלתיאל, מס' 88 של יגאל ידין, מס' 36 של שלום עשת; יצחק לוי, תשעה קבין, עמ' 207; עדותו של ישראל גלילי בוועדת החמישה, בספרו של יואב גלבר, "גרעין לצבא עברי", עמ' 267.
21. א"צ, אל גבעתי מאת מטכ"ל/אג"ם, 20 באפריל 1948; שם, אל ידין מאת יבוסי, 20 באפריל 1948.
22. "ידיעות מעריב", 21 באפריל 1948.
23. יומן דב"ג, 26 באפריל 1948.
24. יומן דב"ג, 26 באפריל 1948.
25. א"צ, עדות מס' 59 של אליהו סלע.
26. א"צ, תיקי יצחק שדה.
27. עיתון ערבי שהופיע ביפו.
28. שגילו הבריטים ב"שבת השחורה", ב-1946, ושעשו רושם רב על ערביי ארץ-ישראל.
29. א"צ, תיקי טנא, ויקטור, 20 באפריל 1948.
30. א"צ, מסמכי ש"א; אמבר, אייל וכהן, שורשי חיל-האוויר, משרד הביטחון, עמ' 299-301.
31. א"צ, מטה חיל הראל, 22 באפריל 1948.
32. א"צ, נספח לפקודה מס' 8 לכיבוש נבי סמואל.
33. ראיון עם אורי בן ארי.
34. ראו ספרי "תולדות מלחמת העצמאות", כרך ד', "ממשבר להכרעה".
35. ראיון עם מוחמד מחמוד, 31 בינואר 1987.
36. לימים, חבר ועדת שביתת-הנשק עם סוריה וקצין בכיר באמ"ן. בקרב על נבי סמואל היה חובש.
37. ראיון עם יואל בן-דב, 5 בינואר 1987. יש עדויות שבכוח של "צבא ההצלה" בנבי סמואל היו גם חיילים עירקיים. ראו להלן.
38. ראיון עם חנוך קוסובסקי, 12 בנובמבר 1983.
39. כשהעיד לפני החוקרים של מחלקת היסטוריה של צה"ל, כמה וכמה שנים אחרי המערכה בנבי סמואל. בן ארי היה אז קצין בכיר בצה"ל, והיו שהאמינו כי הוא יגיע לתפקיד ראש המטה הכללי. מסתבר שאת העובדות על קרב שבו הוא עצמו השתתף הוא לא ידע.
40. א"צ, עדות מס' 92 של אורי בן ארי.
41. עודד זלצר, שפיקד על אחד המשוריינים בפלוגתו של פרי, סיפר: "הבנתי שאין מתחילים את ההתקפה על נבי סמואל בלי הפגזת דווידקה".
42. א"צ, מס' 54 של יוסף טבנקין, מס' 59 של אליהו סלע, מס' 87 של עוזי נרקיס; לוי, תשעה קבין, עמ' 225; ראיונות עם יוסף טבנקין, עם אורי בן ארי, עם מיכה פרי, עם גבריאל רפופורט, עם יעקב זהבי, עם יצחק גניגר, עם רפאל שפר, עם חנוך קוסובסקי, עם אליהו סלע, עם אברהם בן-דרור, עם מרדכי בן-פורת, עם דב חקלאי, עם אורי בוגין ועם יצחק רהב.
43. א"צ, עדות מס' 59 של אליהו סלע; סדרת ראיונות עם יעקב זהבי.
44. יעקב זהבי בסיור בנבי סמואל, 28 במארס 1987.
45. א"צ, מברקים ברשת יעל ב-20 באפריל 1948, בין המועצה לאמון; ראיון עם מיכאל גור.
46. לימים – סגן מפקד יחידת הקומנדו הימי של צה"ל.
47. סדרת ראיונות עם מאיר אברהם.
48. א"צ, עדות מס' 92 של אורי בן ארי.
49. הנחה אופטימית זו אינה תופעה ייחודית לקרב נבי סמואל, אלא היא מאפיין תרבותי, שעלה במחיר יקר מאוד, והתבטא גם במלחמת יום הכיפורים ב-1973 וגם במלחמת לבנון השנייה ב-2006.
50. בני מרשק גם השתתף בקרבות, והיה אחראי להפעלת מרגמות.
51. ראיון עם יצחק גניגר.