שמש חורכת (ה')

משנחלץ ראש הממשלה מהשבר המטריד בטבורו ושב לאיתנו, אני חוזר להתמקד בו היות שהמשך כהונתו מעורר תהייה מהדהדת לא רק בין סובביו אלא ברחבי עולם; אי-יכולתו לקבל החלטות נבונות גם בנושאים חסרי-חשיבות מיוחדת, הייתה זמן רב מוצנעת מעיני מתבוננים-משתאים שהוקסמו מלהטוטי לשונו הדלילה כלשלשת יונים. הנזק הנגרם על-ידו לכולנו כציבור מובס שבעיניו מכבר כמו לא קיים, מביא עמו שוב ושוב את התחושה העגומה שאין בעצם על מי לסמוך. מדובר באיש השבוי בחזיונות גדולתו, מאוהב בעצמו עד-כלות. אין אירוע יותר קרוב להמחשת התיאור הזה ממעמד צאתו מבית החולים כששחרר הצהרה לעם ישראל כאילו מדובר באב הרחמים: "אני ממשיך לדאוג לביטחונכם..."

אכן, יש לנו סיבות לדאגה לביטחוננו ונכבדות שבהן כרוכות במצהיר.

התגובות הנבוכות נוכח ההצהרה הילדותית הזאת של האיש הבומבסטי הזה המנסה למצב עצמו כדמות האב המרחף ומגונן עלינו, מעידות על עומק היותו מנותק מהעם שהוא כה חרד לו, הוא ולא אחר; אחד שאין למנות בו לא מעשים ולא יכולות. לרוב מצטיין רק בהפרחת מילים נבובות שאינן מגובות בהחלטות ובמעשים חכמים. זו האמת הצורבת. מסתבר כי הקרקס שהוא מקרקס מכולנו עם בן דמותו הזעיר לפידון-שנאוצר כדוגמת פרשת הנגידות, מכבר גלש מעבר לשלב החיוך הסלחני ומעמיד את בני העם החי בציון כשוטים וסומים שאינם מבחינים בין אור לצל. ועל אלה העלובים וקצרי הדעת המקיפים אותו כשרים רמי-מעלה ויועצים המצטיינים בחנופה ותו לא, מוטב לא להשחית עוד מילה אחת; זאת החבורה שאישרה לאחר הצגה של העמדת-פנים החתומה בסבר הגות מרשים, את המעשה הנפשע והבלתי-נסלח של שחרור הרוצחים הפלשתינים.

מזלו של נתניהו שבית המשפט העליון תמיד מתחמק מדיון שמחובתו לקיים, בטיעון שלמרות אהדתם להלומי הגורל, מדובר בהחלטה הנקראת "החלטה מדינית". רבותיי השופטים הנכבדים, יקוב הדין את ההר. מחובתכם היה לבלום את עכירות המוח הזאת של ממשלת ישראל. ממרום מוסריותכם לא יכולתם רק להסתפק במעמד של משקיפים אלא של מכריעים. לעתים גם אתם ראויים להערה. מחר ניקרא לשחרר את רוצח ראש הממשלה באותו תירוץ. תמהני כיצד יבדיל הפאנל הנכבד בין זה לזה. הרוצח המתועב פופר כבר עושה צעדים ממשיים בכיוון הנורא הזה.

החלטה מרושעת נפלה בארץ. היא מעידה על גסיסת ההיגיון וצעד משפיל כזה לא היה בישראל שמאבדת את האחרונים מתווי דיוקנה האנושיים. ראש ממשלה בעל חזון אמיתי לא היה נתפש לשערורייה דורסנית ומבישה שכזאת. זעקתם הנואשת של בני המשפחה חדה עוד יותר מצפירת מלחמה. זעקתם היא על נפש האדם העברי שכורתים אותה בדילים ארורים מאחורי הקלעים. מחאתם היא על כך שממשלת ישראל מקדשת נכסים כסוחרת נדל"ן, ובעצם היא סוחרת בדם לב אנשים חבוטי גורל אכזרי.

נתניהו חייב הסבר מה הוא נושא בלבו על הנגידה גברת קרנית פלוג המרשימה בשתיקתה, ומתנשאת בשיעור קומתה מול חבר המועמדים שהוא מציג במערכות הדרמה השונות. גם לכשימצא לבסוף נגיד ראוי לא תרפה שאלה זו מנתניהו. איש שטינתו, תהיה אשר תהיה, מכסה את עיניו בירוד, אותה עכירות שרק בעזרת רופא מומחה מסלקים אותה. אולי רק אז יוכל האיש הזה לחרחר בניסיונו לפלוט את שאין לו באמת מה להקיא. מה מצא לנכון להדיר את הגברת שעשתה עבודתה נאמנה, בטוב-שכל, בזקיפות-קומה של משרת ציבור אמיתי לפי מיטב המסורת.

ובאשר לך מר לפיד: אתה שנמצא במוקד הקלחת המבעבעת הזאת ומדיפת צחנה מחניקה, אינך מוצא לנכון כחייב לבוחריך, לטרוח להסביר באחד מאמצעי הביטוי שלך, איך אתה כשר אוצר אינך מסוגל להיאבק אפילו על המינוי של הנגידה האמיתית?

עוד הערת סיום: המעשה הזה כולו צבוע בצבעים מגעילים שיש לדחותם בגלל זרותם. היה מקרה פישר אחד מחו"ל. אבל להפוך את זה לאידיאולוגיה הקובעת שבמדינת ישראל לא נמצא נגיד או נגידה מתאימים? הרי זו גסות-רוח אמיתית שנובעת ממי שהתברך באוקיינוס של כסילות, שאין לעבור עליה לסדרו של יום, ואולי מחמת אטימותו של נתניהו, נכה שאיננו מסוגל להבין את חשיבות המינוי מבחינת אלה שתורמים כאן, בתוכנו, כל חייהם, ולפתע נדחים ללא סיבה אחת רצינית. הפתרון להערכתי יימצא כשראש הממשלה יואיל לחפש גם לעצמו מחליף, במהירות האפשרית, ויביא תחתיו מועמד מבין יושבי ארצות שמעבר לימים. השלב הבא, לנוכח תפישתו של מר נתניהו, יהיה להחליף את העם הזה באחר.

אין ספק כי בנתניהו מתגלם כישרון בלתי צפוי, המציע הסבר למצב בו מתעוררת תחושה מדאיגה שמא נעלמה בינתו מקומתו העליונה. ובכן, מסתבר כי לעתים אותה תבונה מחליקה וגולשת לה דווקא לרגליו המאומנות ביכולת של קוסם להבקיע גולים עצמיים. המועקה מתעוררת כשמתברר שמדובר בשער כולנו שהוא מרשית פעם אחרי פעם, כמובן לתשואות נלהבות של בני משפחתו.

ומעשה שכך היה: ביום שישי האחרון קראתי במדורה של סימה קדמון בידיעות אחרונות את הסיפור המצחיק של העשור האחרון, ואולי הרבה מעבר לעשור זה, שגיבורו הוא כפי שאתם חושדים הוא ההוא, אותו בנימין נתניהו, שאינו חדל מלהתאמץ להמשילנו לכתריאליבקה של שלום עליכם.

מסתבר כי נתניהו אינו מחמיץ הזדמנות להפגין כישוריו כבעל צמד רגליים שמאליות, ואולי ימניות, שכל בעיטה בהן מסתכמת באחד מאותם גולים עצמיים. משנודע לו על בואה של קבוצת הכדורגל הספרדית לביקור אצלנו וברשות הפלשתינית, החליט שאסור להחמיץ הזדמנות בה הוא עשוי להצטייר בעולם הגדול גם כבן דמותו של אבו ראמי הוא ג'יבריל רג'וב, ראש התאחדות הכדורגל של פלשתין שהספרדים העניקו לו כבוד רב בביקורם ברמאללה. יועציו הנסערים מהרעיון המבריק של נתניהו דאגו לתיאומים השונים ולהנצחת המעמד המרטיט הזה במצלמות. וכי רק לרג'וב ולפרס מותר?

לבסוף תואמה לנתניהו ורעייתו (הרי לא ייתכן אחרת!) ולקבוצת ילדים חולים פגישה חטופה עם כוכבי-שמיים אלה בעלי רגליים שריריות, בשעות אחר-הצהריים בכפר המכבייה. אפילו את בגדיהם החליפו נתניהו ורעייתו לכבוד האירוע ולבשו חולצות כחולות כשל שחקני נבחרת ישראל, ועל גב חולצתו של מר נתניהו סומנה כמובן בגדול הסיפרה אחת.

אולם מי שקבע עבורו את הפגישה האומללה הזאת על הדשא תחת שמש קופחת של חודש אוגוסט, שכח שהספרדים אינם מוכנים לוותר על הסיאסטה שלהם ביום לוהט, אפילו לא מפני כבודו של שחקן הכדורגל הישראלי, בעל החולצה מספר אחת; לא לכבודו, לא לכבוד רעייתו (במה היא אשמה?). ואלה עמדו וחיכו וחיכו וחיכו. אפילו ג'יבריל קיבל כבוד יותר מהספרדים.

רק לאחר תחנונים להציל שרידי כבודו של ג'יבריל הישראלי והילדים המשתוקקים, יצאו ארבעה שחקנים לצילום ההיסטורי וחמקו בחזרה לחדריהם הקרירים...

לכשעצמי אני חושב שסימה קדמון המציאה את המהתלה הזאת ואולי קנתה את הסיפור ממישהו בעל מוח הזוי. אבל, רבותיי, תגידו מה שתגידו, זו בדיחה אדירה!

אחד העיתונים הנפוצים במדינה נטל על עצמו לקדם את "האמנות הישראלית" מבצע של רכישת הדפסים של אמנים מהם שהלכו מכבר לעולמם מהם שלשמחתנו נמצאים אתנו. לצערי לא הוסבר כראוי לרוכשי ההדפסים האלה כי לא מדובר בהדפס בעל ערך אמנותי, בעיקר משתי סיבות; הראשונה, שהאמן המת לא יכול היה לפקח על תהליך העברת ציורו להדפס, ומכאן כמובן שחתימתו המתנוססת שם מעולם לא נעשתה על-ידו, ולבסוף מדובר בחלק מהמקרים בסתם באיכות של רפרודוקציה המרחיקה את העין מייחודו של הציור, מתחושת מכחוליו והטכניקה האישית של האמן.

עלילותיו המיניות של הרב מרדכי אלון גלשו הרבה מעבר למיקוד האישי וחשפו בעיה של מאות, אולי אלפים, מבני העדות האורתודוכסיות. אלה כוללות כמובן את מה שנחשב בזמנו ליהדות מתקדמת וציונית כבני עקיבא שמזמן התחרדו ככנועים לרבניהם הלוקים במשיחיות חולנית. תוסיפו את העובדה שהרב אלון מודע היטב לאיסור החמור בדבר משכב זכר, ושערו גודל ייסוריו הנפשיים.

וכה אומר הכתוב: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם" [ויקרא כ', י"ג].

אליה וקוץ בה. קוץ ענק. מי שמכריז על עצמו כבעל השקפת דתית שאין לפקפק ביסודותיה ואין לו זכות בחירה בין לבין, אינו יכול לומר לעצמו הכל כן, רק לא זה.

אמירה זו מכוונת כנגד אותם דתיים שמקפידים על קיום מצוות ורצועים כעבדים להלכה. אלה הנמשכים לבני מינם ואינם מתגברים על יצרם, תובעים כיום לעצמם במסגרת המהפכה בתפישת מערכות יחסים בין בני מינים זהים, שגם המאמינים כמותם יהיו זכאים לחרות מוחלטת בבחירותיהם המיניות. כמובן תוך התעלמות מוחלטת מהגזירה המפורשת המגדירה יחסים אלה כתועבה.

אם זה מותר, מה ביחס לשורה ארוכה של איסורים שהם כפסיק לעומת האיסור היצרי-בהמי, ורק לצורך המחשה:

1. הדלקת מתג חשמלי בשבת.
2. הפעלת מעלית בלחיצת כפתור קלילה.
3. התנעת רכב בשבת, בטיק קטנטן.
ועוד.

אין ספק שאני מסוגל להציע רשימה שכל כולה מתגמדת נוכח חריפות האיסור התנ"כי על משכב זכר עד מוות. מכאן מתבלטת הצביעות הנוראה של אותם דתיים שאינם שונים ביצריהם מחילוניים או כאלה שהם כופרים בעיקר. בעיקר כשאחד המבחנים המרתקים ביהדות, הוא מבחן כיבוש היצר! מבחן זה הם מהפכים על פניו.

ובינתיים מתברר כי הרב שמתאפיין בנטייה הומוסקסואלית, כך לפי בית המשפט, אין בו אפילו שמץ אומץ לצאת מארונו ולומר בפשטות: "כזה אני. מכאן ואילך אני מסיר את כיפתי". על-כן מסלול ייסוריו נמשך, שכן הוא רוצה ליהנות מכל העולמות - וזה לא עובד; אין גבול לתלאות בנפש ובגוף. לעומת זאת הוא התברך ביכולת הדחקה מדהימה; שוב חזר להסתובב בין מרחבי תלמידיו השוטים, כאילו הורשעו אלה שתבעו אותו. הוא עצמו נקי לפני יוצרו. נו, טוב.

אילו הייתה בו באלון הזה גדלות נפש אמיתית, היה יוצא להוביל את גדודי ההומוסקסואלים מקרב החרדים והדתיים, ומראה להם את האור. אבל אין בו אומץ, והוא ממשיך להתגפף עם אותם נערים וחסידים, כאילו בכך הוא מסתפק.

חבל על אותם מיוסרים התובעים הכרה בדתיותם כחטיבה שלמה, ומזעזעים את אחד העמוקים בשורשיה. אלה אונסים עצמם לקרן זווית שאינה משאירה להם מרחב נשימה ואהבה גלויה, והיא מתסכלת יותר ויותר נוכח אדרת הצביעות שהם מתעטפים בה. חבל שאין בהם יכולת לומר, אם כבר דחיתי מלפני הוראת בורא שהיא כה משמעותית, עד מתי אעשה שקר בנפשי? אכן, אלה זקוקים למורה-דרך.

חשבון הדמים הארוך שלנו עם אירופה ממשיך להתארך. היבשת הישישה והצבועה הזאת, גיא ההריגה הנורא בהיסטוריה האנושית, מעולם לא יחדל מלעלות את עשן שריפות האדם, יהודים ונוצרים כאחד. ההתערבות הבוטה של האיחוד האירופי בקלחת שלנו מחזיר תחושה מאיימת שאירופה מתנערת בגסות מלקחי מלחמת העולם השנייה, ומכניסה ידיה המזוהמות לקדרה שאינה שלה.

הבוטות האירופית הזאת אסור לה להתקבל כמשהו שמחויב המציאות. רבים, מבני קצוות הקשת הפוליטית, יעמדו מאחורי ממשלה שתדע להשמיע אמירה ברורה, כפי שעשתה זאת ציפי לבני בהצהרתה מיום ראשון האחרון. לעומתה ראש הממשלה שהתמקד בהר חוצבים שנמצא בשטח ישראל, ביחד עם המהולל זאב אלקין מבני טיפוחיו, הפך את הנושא המר המחייב תגובה - למהתלה מטופשת.

לא מדובר בטלוויזיה רדודה. מדובר במדרון שבסופו הערוצים האלה מייצרים תרבות טלוויזיה ראויה לגינוי. מדובר במדרגה כה נמוכה עד שאי-אפשר להבליג יותר. תוכנית הדגל הבהמית "מעושרות" של ערוץ 10 ותוכנית הדגל הפרימיטיבית של הערוץ השני, "האח הגדול", הן תוכניות זבל.

מה גורם לאמנון לוי להצטייר כשופרם של גזענים המתחפרים בבעיה שמכבר צימצמה ממדיה? דומה שסדרתו "השד העדתי" מעידה על תסכוליו הפרטיים.

מאז שחרב בית המקדש השני התחילו יהודים להאציל על בתי התכנסותם לתפילות מקדושת האל שבשמיים. אבל במקביל שימשו בתים אלה גם כמקום לימוד וגם לצורך השתעות חברתית. אולם מאז שהוסגרה מדינת ישראל לידי הקיצוניים שבקיצוני הדת, התגברה התפישה שכל בית כנסת הוא היכל מקודש. מאחר שביהדות מכבר לא נמצאה יכולת התנערות מאבק הדורות המחניק נשימה, גם בתי אבן רגילים שהם משמשים מקום לתפילה, נעשו למקומות קדושים והרבנים המתעתעים תובעים מכלל הציבור לקדשם. גם הטיעון שבגלל ארון הקודש מתקדש המבנה - הוא הבל מוחלט.

בארץ הפכו בתי הכנסת כמטות לפעילות מיסיונריות יהודית בניגוד לחוק, המוכרת כ"חזרה בתשובה".

היהדות מרשה לעצמה הרס משפחות בשם אותה תנועה שגורמת לשסעים וקרעים - בלי מידת רחמים. מרבית הישראלים נגועים, לצערי, בחולשת-דעת, במחשבה פריכה שאין לה התחלה נכונה ובוודאי שגם לא סוף מתאים כשעליהם להתמודד עם הסרטן הזה. בראש הצבאות האלה של המחזירים בתשובה עומדים רבנים, נוכלים מובהקים ומתעתעים בשם אלוהי השקר שלהם.

מסתבר כי חוכמת-נפש האדם נמצאת אצל עמים אחרים לא פחות מכל ארון הספרים היהודי. דוגמה לכך ניתנה במפתיע באחת מתוכניות ערוצי הטלוויזיה שהציגה הליך של משפחה בהתרסקות, הנובעת מאישה שנמלטה מבעלה שהתעלל בה. המשפט התנהל במה שאנחנו נוהגים לכנות בנימת התנשאות, "בתנאים פרימיטיביים", בתוך סככה פשוטה. מאחורי שולחן רגיל ישב השופט ורשם בידו את הנאמר מפי העדים השונים, ביניהם ילדיהם המבוגרים של בני הזוג שנחצו בהתייחסויותיהם.

לקראת הסיום הודיע השופט כי הוא זקוק לזמן נוסף לשקול בינו לבין עצמו כיצד לפסוק דין הצדדים המתדיינים. במשפט הסיום שלו התייחס השופט לשבר העמוק הפוקד את המשפחה במשפט הזה: "מוטב שיהרסו עשרה מקדשים מאשר משפחה אחת". אצל אותו שופט וייטנאמי קיימת התפישה היהודית האמיתית: האדם הוא העיקר במוקד הבנת היקום. ואילו אצלנו התהפכה בארץ קערת השפיות על פניה. אלה מבין רבני ישראלי אחוזי טירוף השליטה באחרים מכבר מקדשים את בתי הכנסת המאפשרים להם ליצור בסיסי-כוח. מעריציהם התמימים והשוטים נחשבים אצל רבניהם רק כמקור חוסן לכיסיהם. הם מעולם לא דאגו להם אלא לעצמם בלבד.

בארץ מתקיימות משפחות שלמות של נוכלים דתיים, המציגים עצמם כבעלי כוחות נסתרים. אחת המשפחות המציגה עצמה כבעלת סגולות של רנטגן, לייזק וסי-טי למשל, היא משפחת איפרגן מנתיבות המתחרה במשפחת נוכלים אחרת משושלת אבו-חצירא. יעקב איפרגן, הרנטגן הנודע בנוכלותו, הוא בנו של נוכל שקדם לו בשם שלום איפרגן. זה האחרון זכה אפילו לרחוב על שמו כאחד מגדולי האומה, באותה קריה מפוארת של נתניה, קריית השרון. אין זה פלא. שכן העירייה הזו הנגועה ברוח של יישובי-קודש כמו בני ברק, נוהגת להוציא מכתבים רשמיים מלשכת ראשת העירייה עם כותרת המשנה, בס"ד.

כיצד כל החוטים האלה מתקשרים לאגודה אחת של מעשי נסים שכאלה? באמצעות נוחי דנקנר שנולד בהרצליה-פיתוח, גדל כילד משוחרר מכל הבלי האמונות הטפלות האלה, והתפתח דווקא להיות מגדולי התלויים בעצתו הנבואית של יעקב איפרגן, למיטב זיכרוני שוטר לשעבר במשטרת ישראל. דנקנר שיכול היה בהבל כיסו להפוך את כלכלת הארץ על פניה בעקבות יועצו רואה הנסתרות איפרגן המהתל, הסתופף שעות רבות בחברתו של הליצן הדתי ודבק בו לאהבה. לא פעם שמעתיו באחת מהופעותיו בטלוויזיה מעטיר שבחים על רעו הנוכל.

הרבה כסף זרם מכיסו של דנקנר לכיסו של עושה הנפלאות. אולם, לא די היה ברוממות כלכלית של החבר הזה אלא צריך היה להאדיר את שם אבי השושלת מנתיבות בכל דרך אפשרית. והנה תסריט שאני ממציא מדמיוני, אך הוא מעוגן במציאות. נוחי דנקנר היה אחד מהקבלנים שבנו בתים בקריית השרון. מכאן דרכו הייתה סלולה לפניו לבוסה הנודעת מרים פיירברג-איכר, ובטלפון אחד ביניהם, כך ניתן להניח, סוכם להנציח את "המקובל הנודע" שלום איפרגן באמצעות קריאת רחוב על שמו בקריה, למרות הידע על טיבו כ"עושה נסים".

ואילו בימים אלה, ימי מצוקתו של דנקנר שעיני לא צרה בו, נשאלת השאלה: לאיזו מחתרת ירד אותו בעל עיני רנטגן שקיבל לא מעט מיליונים מנדיבו איש הרצליה-פיתוח. ושאלה נוספת מעיקה: מה יקרה כאשר ימצא דנקנר פתרון לבעיותיו ויאושש את האימפריה המקרטעת שלו, האם שוב יחזר כמאמין שוטה אחרי מציג הצגות האש היוקדת בחביות חצרו?

אוי לדנקנר שמתבוסס בבוץ טובעני שכזה. מכאן שאוי לכולנו - והרי התוצאות כבר ידועות.

צר לי על שלפיד משתלח ברבים ממבקריו שלא מיהרו לנעוץ בו מלתעותיהם, אך הוא גירה אותם מכבר לעשות זאת. מה שאני כבעל דעה פרטית, ולא תמיד צודקת, יכול להרשות לעצמו, לא יכול לעשות זאת יאיר לפיד. עליו להיות זהיר בכבוד הבריות שאלמלא הן היה נשאר עליז ומרוצה מאחורי מכתבת המראיין, ולא בא לידי ביזויו בפיותיהם של אחרים הטוחנים אותו במלתעותיהם.

על-כך סיפור מאלף מהחיים שהייתי עד ראייה ושמיעה לו. המעמד המיוחד הזה התקיים בקופת תיאטרון הבימה לפני ששחטו את הבניין הקלאסי הזה. זה היה בשנת 1951 ואני אז איש תיאטרון צעיר בתחילת דרכו. הגעתי לקופה כדי לקבל הזמנה לידידים. הקופאי היה אחד מהדמויות הססגוניות של הבימה, מישא הקופאי. רק לפני זמן קצר התקיימה בתיאטרון בכורת מחזה ממחזותיו של הנריק איבסן, אותו העלה כבמאי שמעון פינקל, מענקי התיאטרון בארץ. פינקל נכנס ממש באותו רגע לקופה לברר אצל מישא את מצב מכירת הכרטיסים להצגה. התשובה שקיבל ממישא שאין דבר כזה, עוררה את זעמו של פינקל שאמר ביידיש עשירה, "אז אני מחרבן על הצופים". מישא חייך ואמר בשקט: "פינקל, תאר לעצמך מה יקרה במצב הפוך כשכולם מחרבנים עליך..."

אתה מבין מר לפיד? ההו! ההו! ההווררררר...!!!

בפרשת סגירת המרפסת של השכנים המתגוררים תחתיי גיליתי דמויות מעניינות המייצגות את עיריית נתניה. כל מבוקשי היה לזכות בצדק, ביושר מינהלי ובהגינות עירונית לגבי הפגיעה בנו הן מהבחינה האסתטית והן מבחינת הזכויות שלנו בבניין והירידה בערך דירתנו. כמובן שמדובר בפגיעה מתמשכת משום שהעירייה אינה ממלאה את תפקידה מסיבות שטרם הובהרו, אך דומה שהן עלולות לעורר חשדות למעשים שצריך לדחותם.

בפרשה המוזרה הזאת בה ראשת העירייה מעדיפה להצניע עצמה בין הצללים האפלים ולהעמיד פני מי שאינה שומעת, אינה רואה ואינה מדברת, מתקיימת אילמות של ממש. ההתנערות הזאת מאחריותה כיושבת בראש הפירמידה, מגבירה את התעלומה המוזרה כיצד מתגייסת מערכת שלמה להכות בתושב שומר חוק באמצעות תושב פורק עול. למבצע ההגנה המרתיע הזה, התגייסו שלוש דמויות בולטות, ואולי עוד אחדות שבגלל זקנתי המכשילה עדיין לא איתרתי.

הדמויות הן: ראש מחלקת הפיקוח מר אינג' פארס פאהר, עורכת דין התובעת המלומדת הגברת עידית פלד ששמה רץ לפניה, ומעל לכל אלה מרחפת דמותה של אותה מזכירה של עורכת הדין, ריקי כחלון, שממדיה, לפחות אצלי, תופחים בדמיוני הפרוע עד שהיא נחשבת כדמות מרכזית בבעיה שהוטלה לכפותי כתפוח אדמה לוהט.

מר פאהר שניסה בדרך צולעת מתחילה, ואולי עוד אחזור לכך, לטפל בצורה נכונה באתגר שהבאתי לפתחו, התגלה למרות ממדיו המרשימים והידע המקצועי שלו, כבובת פלסטלינה נילושה על נקלה מול עוצמתה של מזכירת התובעת העירונית, אותה גברת ריקי כחלון. מר פאהר התקפל לפתע מפניה כיצור חסר חוליות, חסר דעה משל עצמו - והתנהל כנס על נפשו מהתיק.

לאורך כל הדרך נהגתי לעקוב אחר שלבי הטיפול בתיק שפאהר עצמו פתח והוביל בשלביו הראשונים. באחד הימים הוא הודיע לי שהעביר את התיק להמשך טיפול פלילי ללשכה המשפטית של עיריית נתניה. מכר, המקורב לעובדי העירייה, סייע לי לברר מה מתרחש, מאחר שאין זה קל לצוד בטלפון את הנדרשים לבירורים שכאלה. לתדהמתי התגלה כי מבלי לשמוע את טענותיי, החליטה התובעת ששואבת כוחה מפרקליטות המדינה, לסגור את התיק. סתם ככה. מבלי ליידע אותי בפעולה שנקטה בה. ונמסר לי באמצעות המכר המברר מצב לאשורו, כי הגברת ריקי כחלון הודיעה, כי מכתב כבר יצא אלי ובו אף מוצע לי מה לעשות במידה שאני חולק על ההחלטה.

מכתב כזה מעולם לא הגיע אלי. מישהו הצניע את המכתב שלימים טענה עורכת הדין כי כתבה אותו בחודש ינואר בעוד שאני קיבלתי אותו רק בחודש אפריל, בפקס, לאחר שתבעתי לקבלו. מישהו החזיק במכתב והעדיף לא לשגרו אלי. להעלים מידיעתי את ההחלטה המוזרה.

"הרומן" שלי ב"מגע ישיר" עם הגברת ריקי התחיל באותו חודש, בינואר, כשטלפנתי אליה לברר מדוע לא הגיע אלי המכתב הנ"ל. אני חייב לציין שבמשך עשרות שנים עמדתי בקשרים עם רשויות שונות, לרוב בענייני עבודה, לעתים בענייני הפרטיים. מעולם לא העז מישהו לפתוח עלי לוע כפי שפתחה לעומתי הגברת הזאת.

ריקי כחלון פתחה מה זה ג'ורה וצרחה עלי כאילו אינני ישיש בן שמונים, אלא פרחח מתפרע מהרחוב: "איך אתה מעז להטריד אותנו עם השטויות שלך על חתיכת פלסטיק?" היא נהמה בצליל של זמרת אופרה המגיעה לשיא הסולם שלה. "איך אתה בכלל התלוננת על דבר שכזה?" וכך המשיכה עוד ועוד. רק אז דרשתי את זכותי לתבוע תשובה מדויקת ויסודית ושלחתי בפקס את השגותיי הראשונות לגבי ההתנהלות השערורייתית של הבוסית שלה, וכמובן שמאז לא שמעתי את קולה הערב של ריקי, אבל הרגשתי את קיומה היטב - מאחורי הקלעים.

מעולם אף לא אישרה את הפקסים ששלחתי בענייני. אף כי אני מתקשה להתרגל להתנהלות כזאת, אני מבין שהיא מאפיינת רבים מעובדי העירייה המעדיפים שלא יוטרדו. ממילא היראה מהגברת הממונה, משתקת אותם.

צר לי על קצוצי-קומה אלה. אך יש ביניהם כאלה שעוצמתם מרשימה שבכוחם לפתוח את דלתה של ראש העירייה ככל שיידרש. בין אלה, דומני שיש לריקי כחלון מקום של כבוד.

לימים התחלתי לחשוד כי המעצור בשרשרת הזאת ייתכן, ואני אומר זאת בזהירות, נגרם על-ידי אותה אשת חיל שצרחה עלי כאילו מדובר בבעיה אישית שלה. אני מסרב להאמין שייתכן כי קיים קשר אישי בינה לבין הדיירים שנהגו כלפיי בבריונות מזלזלת כזאת; כאילו הם יודעים משהו שאני לא יודע. כאילו יש להם גב מוצק במערכת העירונית והם בעלי זכות לצפצף כרצונם.

בית המשפט העליון קבע לפני שבועות ספורים כי חובה על המערכת להתייחס במלוא החומרה לעבירות בנייה. עבירת בנייה היא עבירת בנייה, ואף לא עורכת דין יכולה להחליט מתי היא תופשת ומתי לא, כשפני הדברים כה-חדים וברורים. לצורך זה אסתייע במקרה דומה, בו היה ניסיון להניע את הוועדה המקומית בעיר אחרת להלבין עבירת בנייה דומה. השכנים הנפגעים פנו לוועדה המחוזית וזו ביטלה את החלטת הוועדה המקומית. על-כך הגישו ערעור העבריינים לבית המשפט, היכן שנדחו.

בית המשפט פסק: "הוועדה המחוזית מיקדה את טענותיה בכך שאי-עידוד עבריינות בנייה הוא שיקול חשוב ומרכזי בהחלטות מוסדות התכנון. הוועדה המחוזית מפנה לעניין זה להנחיית היועץ המשפטי לממשלה, שהועברו למוסדות התכנון כחלק מחוזר מנכ"ל משרד הפנים 1/2004. בנוסף טוענת הוועדה המחוזית, מדובר גם בפגיעה אסתטית וגם מסיבה זו לא היה מקום לאשר את הבקשה".

מילים כדורבנות, כאילו נכתבו בדיוק למקרה המוזר שלי. האם ייתכן כי ריקי כחלון היא החוליה החזקה בשרשרת המינהלית המוזרה הזאת של עיריית נתניה? זה עוד יתברר.

בינתיים ארצה להציג לפניכם בימים הבאים את דמותה של ראשת העיר נתניה. שכן היא חשובה בכל מקרה כאשר נושא זה אולי יגיע לבירור אצל מבקר המדינה ואצל היועץ המשפטי. ואולי כאשר תיפתח בדיקה חיצונית של המערכת המשונה הפועלת בנתניה שאני עוד קורבן תמים שלה.

עד כאן להיום.