הפקרת פצועים ושחיטתם בנבי סמואל

רבין פקד להתחיל את ההתקפה על בית-איקסא בחצות. טבנקין התכוון, לדבריו, לצאת לדרך ב-8 בערב, אבל דיון המפקדים ותיאומי הכוחות נמשכו עד אותה השעה. הדרג המסתער לא הוכן למשימה, ולא היו סיורים של הרגע האחרון. אף אחד לא וידא האם פנויות הדרכים ליעדים והאם הדרך עבירה למשוריינים. אחרי-הצהריים הוחלפו מקלעי הברן שעל המשוריינים במקלעי אם. גה. 34 צ'כיים, שהגיעו בתחילת החודש באוניית-הנשק "נורה". המקלענים עברו קורס מזורז ממדריכים שעברו בעצמם קורס מזורז. ניסיון קרבי עם המקלע הזה כמעט לא היה, והמקלענים שהיו אמורים לצאת לפעולה לאחר שעות אחדות קיבלו הדרכה שגויה. עודד זלצר סיפר: "על-פי דברי המדריכים הייתי בטוח שעם מקלעים כאלה ננצח במלחמה בלי בעיות. מישהו שאל, 'יש בזה מעצורים?' המדריך: 'באם. גה?! מה אתה חושב שזה ברן? שוטפת ואין בעיות'. כשבאו לנו המעצורים בקרב ליד הרדאר לא ידענו מה לעשות".

רפאל שפר (מפקד-כיתה בפלוגת פוזננסקי): "ישבנו על מגרש הכדורסל של קריית-ענבים, חיכינו שיגיעו מירושלים קובעי פלדה, שרנו שירים רוסיים". המשוריינים הגיעו לקריית-ענבים באיחור של שעה וחצי, ושלוש הפלוגות (בפיקוד בן-פורת, פוזננסקי ובן ארי) יצאו בשעה 9.30 בערב, הגיעו לקסטל ומשם הלכו ברגל לבית-איקסא, דרך רכס שייח' עבד אלעזיז. בן-פורת ופוזננסקי הלכו במסלול אחד, וחצו את ואדי א-לוזה; בן ארי התקדם צפונה לאורך הגבעות המערביות של הוואדי. הכיתה של חיים וינקלר אִבטחה את הדרך שבין הקסטל לשייח' עבד אלעזיז, וחזרה לקריית-ענבים עם שחר.¹ במרחק-מה מהקסטל נתקלו פקודיו של בן-פורת בגווייה. חנוך קוסובסקי סיפר: "הגופה הייתה בלי מכנסיים, חתוכת-איברים ורקובה, ומישהו אמר, 'חסר לנו שזה נחום אריאלי'.² אחרי הקרב חיפשנו ומצאנו את הגופה. בכיס של החולצה היו מסמכים של נחום אריאלי".³

ב"ספר הפלמ"ח" כתוב: "לרגל התקפת-נגד ערבית בבית-איקסא נתאחרה ההתקפה על נבי סמואל". זו גרסת טבנקין, ויצחק לוי חזר עליה בספרו "תשעה קבין". אליהו (רעננה) סלע, קצין המבצעים הגדודי, סיפר: "החבר'ה של מוטקה בן-פורת התברברו בדרך וכבשו את בית-איקסא באיחור". עורכי "ספר הפלמ"ח", טבנקין, סלע ולוי לא ציינו שהכוח יצא מקריית-ענבים שעה וחצי אחרי המועד שתוכנן. נראה שהאיחורים היו אחת הסיבות לשרשרת האסונות. סיבה נוספת הייתה הציר, ששני המפקדים הבכירים של הגדוד בחרו בו. יצחק (טיבי) בראון סיפר: "הדרך הייתה איומה. הלכנו המון".⁴ החובש יואל בן-דב: "הלכנו צפונה בדרך-לא-דרך, עם המון עצירות".⁵ גדעון שפרן, מפקד-כיתה בפלוגת פוזננסקי: "היו בדרך שתי עליות קשות מאוד. לא הלכנו בשביל, הלכנו לפי האזימות". אורי בן ארי, שפברק בספרו את תוכנית ההתקפה לפי תוצאותיה הרות-האסון, כתב: "תוכנית הגדוד: התקפת לילה מאוחרת [רבין פקד, כאמור, לתקוף בשתים-עשרה בלילה – א"מ] בגלל צירי הגישה הארוכים והקשים". [אולי "צירי הגישה הארוכים והקשים" נבחרו מתוך כוונה שלא לבצע את המשימה אלא לבצע "התקפה סיבובית?" ראו להלן.] מרדכי בן-פורת, מפקד הפלוגה שתקפה את בית-איקסא, אמר לימים, ששעת ההתקפה לא נקבעה מראש. "פלוגתי הייתה הראשונה שיצאה מקריית-ענבים", העיד בן-פורת, "ואחרינו הלכו האנשים של פוזה. בבית-איקסא לא הייתה התנגדות".

דב חקלאי ופקודיו ירו על בית-איקסא פצצות משתי מרגמות 3 אינטש, לפני שחדרו אליו בן-פורת ופקודיו. חקלאי: "ראינו פגיעות. הכפר נכבש די מהר". בשעה 11:30 בלילה דיווח הקצין התורן ממטה חטיבת "עציוני" למטה חטיבת "הראל", שכלי-רכב רבים נראו מצפון לבית-איקסא. נראה שטבנקין קיבל את המידע הזה. לכן סבר, בטעות, שתגבורת באה לכפר. כלי-הרכב של הערבים פינו את התושבים שנותרו בבית-איקסא, וגם את מתַגבריהם, אם היו.

הרי סיפורו של יעקב עציון (צסיס),⁶ מפקד מחלקה בפלוגה של בן-פורת: "שכבנו, בלי הגנה, במבואות הכפר, מאחורי טראסות, המון זמן, כנראה מפני שהכוחות האחרים לא הגיעו ליעדיהם או מפני שלא היה קשר אתם. לבסוף קיבלתי בקשר פקודה לתקוף. פרצנו לכפר. כמעט לא הייתה התנגדות. כמעט לא ירו עלינו. השתלטנו על הכפר די מהר. ראינו את סימני הבריחה המהירה, קומקומים חמים בבתים וכו'. הבעיה שלי הייתה איך לפוצץ את המסגד. אחרי כמה ניסיונות-נפל של החבלנים פוצצתי עמוד פינתי, והכיפה קרסה. מבחינתי היה זה ליל לחימה טוב. אף אחד לא חקר אותי אחרי הקרב". יוסף בן-מימון, מפקד-כיתה במחלקה של יצחק אשכנזי ("מחלקת הטורקים") מפלוגת בן-פורת: "גם אם היו כנופיות בכפר, הן לא ניסו להסתער. התושבים ברחו מיד. כשעלה השחר כבר היה הכפר בידנו".⁷ קוסובסקי ובראון סיפרו, לעומת זאת, שהייתה התנגדות קלה בבית-איקסא, וכמה חיילים נפגעו מיריות צלפים שברחו לגבעה החולשת על הכפר. פצצות מרגמה הבריחו את היורים. כיבוש בית-איקסא הושלם בשעה 2 אחרי חצות.

חיים פוזננסקי (פוזה) היה אחד המפקדים המיומנים של הפלמ"ח. אשרטט בקצרה את דמותו כדי שיוכלו הקוראים לערוך השוואה בינו לבין רבין, ולא יטעו לחשוב שלרבין לא הייתה חלופה.

לפני המלחמה פיקד פוזה על מחלקת הסיירים של מטה הפלמ"ח; וכזכור, גם רבין פיקד על מחלקת סיירים, אך איזה הבדל! מאיר אברהם סיפר: "הוא היה נמרץ מאוד ונועז עד שיגעון. ב-1947 תכננה ה'הגנה' לתקוף מחנה של הלגיון בנווה-שאנן בחיפה, וחוליה בפיקודו של פוזה נשלחה לסיור לפני ההתקפה. ליד גדר המחנה הייתה ערימת זבל. פוזה הגיע עד הגדר, ישב בתוך הערימה וצפה על המחנה, מוסווה כזבל. החיילים יכלו לגלות אותו כל רגע". אביזוהר נחשון תיאר כך את מפקדו: "פוזה היה משכמו ומעלה בין המפקדים הקרביים, ממעט בדיבורו, רציני, יודע להקשיב".⁸ פוזננסקי השתתף בלחימה בקו הדם, כמפקד קרבי תחת אש, בפשיטה על תחנת האוטובוסים ברמלה (11.12.1947); בחדירה לבסיס הצבאי הבריטי בתל-ליטווינסקי (28.12.1947); בכיבוש הכפר סריס (15.4.1948); ובכיבוש בית-סוריק, שלושה ימים לפני שיצא לנבי סמואל. בכל הפעולות גילה העזה רבה, ומילא עם פקודיו את המשימה.

יצחק, אחיו של פוזה, נהרג בבית-קשת ב-16 במארס. מרדכי רון (רוטשטיין), חברו מילדות ופקודו בקרב האחרון של פוזה, סיפר: "אחרי מות אחיו היה לפוזה דחף לנקום בערבים".⁹ יעקב זהבי, הנַשק של הפלוגה, שהיה קרוב לפוזננסקי כאח, אמר: "פוזה לא היה כמו רוב המפקדים האחרים באותה התקופה, הוא באמת הסתער תמיד בראש. הסיסמאות 'אחרי' ו'ביצוע המשימה' לא היו בשבילו מילים ריקות. כשעזב את הוריו ועלה לירושלים הם היו שרויים באבל על אחיו. הוא התכוון לרדת לשפלה מיד אחרי כיבוש נבי סמואל, ולהיות עם הוריו בליל הסדר, שחל באותו ערב".

בפשיטה לנבי סמואל היו רוב פקודיו של פוזננסקי טירונים. פלוגתו הוקמה בימים הראשונים של מבצע "נחשון". גדעון שפרן: "בכיתה שלי כל החיילים היו טירונים, תל אביבים, לא תיכוניסטים. חומר רע מאוד מבחינה צבאית. הם לא ידעו כלום ואני לא סמכתי עליהם. לפני שעלינו לירושלים עשינו רק מטווח-סטנים אחד בחולה. לא הכרתי את המפקדים האחרים בפלוגה. לא סמכתי עליהם. כשהלכנו על סריס, נשאתי אני את כל שמונת הרימונים של הכיתה. הם לא הלכו עם הרימונים ולא ירו. אני לבדי עשיתי את המלחמה של הכיתה". את יצחק גניגר, סגנו, קיבל פוזננסקי מטבנקין, אחרי שמרדכי בן-פורת, סגנו הקודם, מונה למפקד פלוגה. יחסי ידידות לא נקשרו בין פוזננסקי לגניגר, אחד מחברי מפא"י המעטים בפלמ"ח. "בעשרת הימים שבין מינויי לתפקיד ובין הקרב על נבי סמואל לא היה לי סיכוי להתאקלם", אמר גניגר. "פוזה היה בחור מסוגר, שחצן ופייטר עד כדי הגזמה, והיה מועד לשגיאות איומות". ישראל ז"ק, מפקד-כיתה בפלוגת פוזננסקי: "גניגר הונחת עלינו. לא אהבנו אותו. הוא לא השתלב, לא היה אחד מהחבר'ה, היה מנוטרל, לא ידע לאן הוא נופל".¹⁰

טבנקין צירף שני "אורחים" לפלוגת פוזננסקי: את מאיר זורע, מפקד גדוד "בית חורון" של חטיבת "עציוני", ואת יוחאי בן-נון, מפקד פלוגת נמל חיפה של הפלמ"ח. זורע סיפר: "ביקשתי לראות איך הפלמ"ח נלחם ואיך הוא כובש כפר. רבין שלח אותי אל יוספ'לה טבנקין, שהחליט לפקד על הקרב מהכביש. בגלל המרחק וחוסר האמינות של אמצעי הקשר אי-אפשר היה להתערב מהכביש במהלך העניינים, לכן ביקשתי מיוספ'לה לצרף אותי לאחד הכוחות המסתערים, והוא הצמיד אותי אל פוזה. התוכנית של יוספ'לה נראתה לי מוזרה. לא הבנתי מדוע הם תוקפים קודם את בית-איקסא, הרי נבי סמואל הוא היעד העיקרי; לא הבנתי מדוע הדרך שנבחרה לתגבורת, במקרה של כישלון וצורך בחילוץ, עוברת ליד בסיס הרדאר, שיושבים בו חיילי הלגיון העבר-ירדני. גם ההתנהגות של פוזה נראתה לי מוזרה. הוא התקדם בראש הלוחמים, בלי חוליית-חוד ובלי אבטחות באגפים, ופקודיו הלכו אחריו, צפופים מאוד, בטור ארוך, מטרה ליריות מן המארב ולהפגזות. שאלתי את יוחאי, 'זאת תורת הלחימה המיוחדת של הפלמ"ח?' והוא ענה, 'אני אורח כמוך'".¹¹

האורח יוחאי בן-נון היה מפקד ותיק בפלמ"ח, וקודם-לכן היה מפקד פלוגה בגדוד הרביעי. לעורכי הספר "ההגנה בחיפה", אמר בן-נון (ב-1971): "הצטרפתי לגדוד הרביעי בירושלים, שם נלחמו חלק ניכר מאנשי הפלוגה הימית. צורפתי, כסגן מפקד פלוגה, לאחת הפלוגות. השתתפתי בקרבות שונים בקרבת ירושלים".¹² לדעת אריה טפר-עמית, ששירת בבסיס של הגדוד הרביעי, צורף בן-נון לפלוגת פוזננסקי כמפקד-על, כדי שישגיח על תפקוד הפלוגה ויקבל את הפיקוד עליה אם יהיה צורך בכך: "מעמדו של יוחאי היה כשל סמג"ד ולא כשל סמ"פ".¹³

חיים פוזננסקי היה ידוע כמבצע משימות בכל מחיר – ערך שלא היה מקובל בפלמ"ח. הוא שפך לעג על עמוס חורב ועל מרדכי בן-פורת על שלא כבשו את צובא. כסייר ותיק, הבין שנבי סמואל הוא הנקודה החשובה ביותר במבצע המשולב, והשולט על הרכס הזה שולט על צפון ירושלים. לפי ההוראות, היה עליו להשתהות, כדי לסייע לבן-פורת במקרה הצורך, ורק אחר-כך לתקוף את נבי סמואל, אבל הוא הוביל את פקודיו אל היעד ברגע שהסתיימה התקפת בית-איקסא, כדי להשתלט על הרכס לפני עלות השחר.¹⁴

לנקודת ההיערכות בחרבת למון הגיעו פוזננסקי ופקודיו בשעה 3 לפנות בוקר,¹⁵ ומיד ביקש פוזננסקי מטבנקין אישור לתקוף את נבי סמואל בחסות החשכה, אבל טבנקין פקד עליו לחכות עד שיגיעו בן-ארי ופקודיו למקום החסימה ויחפו, מרחוק, על ההסתערות, ועד שיגיעו המשוריינים של פרי ויסייעו בפצצות דווידקה, במרגמות ובמכונות-ירייה. אז אמורים היו הערבים לברוח מן הכפר, כך שהכיבוש לא יהיה אלא כטיול. פוזננסקי ופקודיו שכבו על האדמה הרטובה, תחת הגשם הדק, וחיכו, כפקודת המג"ד. הרי קטע מהדוח שכתב יצחק גניגר מיד אחרי הקרב: "עברנו ממשלט למשלט, לפי התוכנית. כשהגענו למשלט האחרון, לפני נבי סמואל, רצינו להסתער, אבל קיבלנו הוראה לחכות לאורי בנר [בן-ארי]. היה עליו להגיע למשלט ולשמש רזרבה לכוח המסתער. הוא הגיע ותפס את המשלט רק ב-5:30, כשהאיר היום".¹⁶ לפי עדות אברהם בן-דרור, סגן מפקד המחלקה, שאלו אחדים מהלוחמים את פוזננסקי: "מדוע לא עולים תכף ומיד על נבי סמואל?" והוא ענה להם: "נחכה למשוריינים של מיכה פרלסון [פרי]". החבלן מרדכי רון: "הידיים והרגליים קפאו. שכבנו רועדים מקור, וחיכינו שהפעולה כבר תתחיל". בן-דרור: "התרשמתי שיוספ'לה היסס [אם לתקוף את נבי סמואל], ושפוזה השיג ממנו את ההסכמה, למרות האיחור".

טבנקין העיד, שעיכב את פוזננסקי ואת בן-ארי כדי להיות בטוח שבית-איקסא אכן נכבש, ואחר-כך פקד על פוזננסקי לדחות את ההתקפה, בגלל התקלות שאירעו למשוריינים של מיכה פרי.

לפי עדות פרי, נעצרו המשוריינים שבפיקודו ליד תעלה, בין הכביש הראשי ובין בית-איקסא.¹⁷ לפי עדות גבריאל (גברוש) רפופורט, אז סגנו של פרי, הם נתקלו לא בתעלה אלא במחסומים. רפופורט: "פיניתי את המחסום הראשון, אבל את האחרים לא יכולתי לפנות. ירד גשם, המשוריינים החליקו על הדרך, ומיכה פקד עלינו לחזור לכביש הראשי. עבר זמן עד שחזרנו למקום שיוספ'לה היה בו, ומשם נסענו למעלה-החמישה".¹⁸ עודד זלצר, מפקד המשוריין הראשון, אינו זוכר תעלה, או מחסומים: "היו חריצים טבעיים עמוקים על דרך העפר ואי-אפשר היה להתקדם. אי-אפשר היה גם להסתובב, ולכן חזרנו ברוורס. זמן רב עבר עד שחזרנו אל הכביש הראשי".¹⁹ כך או כך, המשוריינים חזרו למטה של טבנקין (ליד מוצא), ואז הצטרף אליהם טבנקין. לפי פקודתו, נסעו המשוריינים לכיוון נבי סמואל דרך מעלה-החמישה ובסיס "הרדאר".

אורי בוגין, שהיה בצוות הדווידקה, העיד שהמשוריין שלו לא ירד מהכביש הראשי, ולא נסע לכיוון בית-איקסא. המשוריינים שהיו אמורים להפעיל את כוח האש העיקרי כדי לסייע לפוזננסקי, היו צמודים לטבנקין. מנחם עמיחי מפקד-כיתה: "חיכינו, במשוריין, עד עלות השחר, ואז נודע שהחבר'ה של פוזה בורחים מנבי סמואל, וחזרנו, במשוריין, לקריית-ענבים".²⁰ מפקד-הכיתה שרון לב-טוב סיפר שהמשוריין שלו התקדם לכיוון בית-איקסא, ופקודיו ירו על הכפר במרגמות. המשוריין התהפך, והם נשארו לידו עד שהגיעו אליהם פקודיו של פוזננסקי, שברחו מנבי סמואל. יחד אתם נשאו את הפצועים אל האמבולנסים.²¹

הדרך מהכביש הראשי לבית-איקסא הייתה תלולה ומשובשת. רק מי שהכיר אותה היה יכול לנסוע בה בלילה. המחסומים ו/או התעלה ו/או החריצים הטבעיים, העמוקים, הפתיעו את פרי ופקודיו (כאמור, לא נערך סיור לפני ההתקפה). אפשר להניח שטבנקין בחר בדרך זו בשל מיעוט ניסיונו בפיקוד על שיירות, ומפני שלא היה לו ניסיון בלוחמה ממונעת (ולפרי היה עוד פחות. דרך זו מתאימה לחיל רגלים).

לפי תפיסת טבנקין, גורל הקרב על נבי סמואל היה תלוי במשוריינים, ולכאורה לשדה, מפקד האוגדה, לאיתיאל עמיחי, סגן מפקד החטיבה, ולמיכה פרי, מפקד הפלוגה, היה ידע בלוחמה כזו. שדה הקים את שירות המשוריינים (שמ"ש) של ה"הגנה", בפברואר 1948, ועמיחי ופרי היו חניכי הקורס הראשון שלו.²² אבל קורס קצר ברמה נמוכה לחוד, וניסיון קרבי לחוד. יש להניח שטבנקין קנה משדה את רעיון ההתקפה המשולבת, חי"ר שריון ארטילריה, כשנפגש אתו בבוקר יום ההתקפה. בעת ההכנות והביצוע שהה שדה בירושלים. המומחה לשריון של טבנקין היה אפוא מיכה פרי, איש הפלוגה הימית של הפלמ"ח ובוגר הקורס למשוריינים. גרשון אגמון, מפקד מחלקת המשוריינים, ושמואל פיסטנברג (עבדול), סגנו, היו גם הם אנשי המחלקה הימית. טבנקין מינה אותם לתפקידיהם, למרות שעמדו לרשותו ותיקי מלחמת הדרכים והשיירות, מהגדוד השישי ומהגדוד החמישי, שנספחו לגדודו. אבל בניהול מערכה לא הבין טבנקין (כרבין) דבר וחצי דבר. ולעומת זאת הוא הבין והתעניין בשאלות פוליטיות, אידיאולוגיות וכיתתיות, ובהתאם לכך קבע את מדיניות המינויים שלו. מינוי פרי למפקד הפלוגה המסייעת היה בבחינת אסון, ולא ניתן להגזים בתוצאותיו השליליות, גם בניסיון למהלך הכרעה בצפון ירושלים וגם אחר-כך. (כדי לטשטש עובדה זו דאג פרי להתמנות למזכיר "אגודת דור הפלמ"ח", והשתתף במשך שנים רבות בשכתוב האירועים בהצלחה כה רבה, עד שמי שבא לספר את האמת זכה אצל רבים לכינוי "משכתב").

את שעת ההסתערות של פוזננסקי על נבי סמואל קבע, בשטח, אורי בן-ארי, שהיה אמור לאבטח את אזור הפעולה ולתגבר את התוקפים. בן-ארי ופקודיו חיכו על אחד הרכסים עד שנכבש בית-איקסא, ואז נכנסו לוואדי לוזה והתקדמו לכיוון יעדם. "הלכנו בדרך לא דרך, וזאת הייתה אחת מסיבות איחורנו", העיד בן-ארי. בספרו כתב: "תעינו בהסתעפות האחרונה ובחרנו את השביל הלא נכון. ייתכן שהערפל הכבד שרבץ בתחתית הגיאיות והעמקים הטעה אותנו". נועם רנן, פקודו: "כשהתקרבנו למשלט שלנו כבר האיר היום".²³ רפי לוי, חייל בפלוגת בן-פורת: "סיפרו בגדוד שהנווט של אורי בנר תעה בדרך, לכן הגיעה הפלוגה שלו ליעדה רק בבוקר, ופוזה חיכה להם. זאת הייתה סיבת האסון, וכולם דיברו על התקלה הזאת".²⁴ בין בית-איקסא לנקודת ההיערכות של פוזה בחרבת-למון מפרידים קילומטר וחצי בלבד, וחירבת-למון רשומה במפה ובולטת בשטח. אם אכן יצאו פוזננסקי ובן-ארי מבית-איקסא בו-זמנית, קשה להבין מדוע הגיע פוזננסקי ליעדו אחרי שעה ובן-ארי אחרי שלוש שעות וחצי, גם אם תעה בדרך.²⁵

לאיזו שעה תוכננה ההתקפה על נבי סמואל? לשאלה זו אין תשובה אחידה. לפי הפקודה המקורית, שרבין חתום עליה, תוכננה ההתקפה לחצות; טבנקין תכנן אותה לשעה יותר מאוחרת, אחרי כיבוש בית-איקסא; לדברי רפאל שפר, פוזננסקי ופקודיו אמורים היו להסתלק בחצות מסביבות בית-איקסא; בן ארי: "היה עלינו לתקוף את נבי סמואל עם שחר"; יעקב זהבי: "שאלתי את פוזה מדוע אנחנו תוקפים ביום, והוא ענה, 'זאת פעולה משולבת, הפעולה הראשונה שיש לה כל-כך הרבה יעדים. לא נוכל לכבוש את נבי סמואל אם רוסק לא יכבוש את שועפאת. ההתקפה שלנו מותנית בסיוע המרגמות של מיכה פרלסון והמקלעים של אורי בנר'"; גדעון שפרן: "תוכנן לתקוף את נבי סמואל עם האור הראשון. את סריס תקפנו באור ראשון, ובאור ראשון נכבש גם בידו. בסריס ובבידו זה לא היה מתוכנן. בנבי סמואל זה כבר היה מתוכנן, כלקח מההצלחות הקודמות". מרדכי רון: "הכוונה הייתה לכבוש את נבי סמואל עם אור ראשון. בשעה הזאת העירנות של המגינים היא הנמוכה ביותר".

בשעה 10 בבוקר (23 באפריל), עוד לפני שידע את כל פרטי הקרב, דיווח שדה, מפקד "יבוסי", לידין במכשיר הקשר: "ההתקפה על האויב ביום לא הצליחה".²⁶ אולי אפשר להסיק מהמברק הזה שלפני ששלח רבין את הפקודה בכתב לטבנקין, לתקוף את נבי סמואל בלילה, או אחרי זה, סיכמו שדה וטבנקין בעל-פה לאמץ את דגם ההתקפה הבריטי (מונטגומרי באל-עלמיין), שהיה ידוע לרבים, ובוודאי לשלום עשת, ראש המטה של שדה, שהיה קצין בצבא הבריטי: התקפת לילה של חיל רגלים על מוצבי-חוץ, בסיוע ארטילריה ומטוסים (בית-איקסא) והתקפת יום עם סיוע ארטילרי ואווירי (פלוגת פרי) על היעד העיקרי (נבי סמואל).²⁷

פקודת מבצע כתובה מאת טבנקין אין בנמצא, ומול עדותו (המאוחרת), שתכנן לכבוש את נבי סמואל בעוד חושך, עומדות העדויות של בן-ארי, של רון, של שפרן ושל זהבי, ועומד פירוש מברקו של שדה.

בן-ארי: "לוח הזמנים השתבש, לכן התקדם פוזה אל נקודת ההסתערות בשטח חשוף ולאור היום. לפני-כן שאל אותי יוספ'לה במכשיר הקשר איפה אנחנו. אמרתי לו, ואז הוא פקד, 'לא לבצע, לחזור!' אני אמרתי לפוזה, 'יש פקודה לחזור הביתה', והוא השיב, 'תגיד ליוספ'לה שאני כבר יצאתי ושהעניין נגמר!' אמרתי לו, 'אתה עושה את שטות חייך, יוספ'לה רחוק אבל זאת לא סיבה לא למלא פקודה, גם אם יש לך דעה אחרת'. הוא לא השתכנע. הוא הסתער על הכפר במבנה התקדמות לא נכון, שדרות מחלקתיות. אני ופלוגתי חסמנו את הכביש".

על חילופי דברים בין טבנקין לבן-ארי (או לפוזננסקי) יש עוד כמה גרסאות, ובדוח של יצחק גניגר לא נזכרים חילופי דברים כאלה. טבנקין סיפר שהמשוריינים של פרי עברו ליד בסיס הרדאר עם שחר, והחיילים הבריטיים לא הפריעו להם להתקדם. הראות הייתה מוגבלת, בגלל ערפילי הבוקר, ובן-ארי דיווח לו במכשיר הקשר, שליד נבי סמואל כבר מאיר היום. טבנקין קרא במכשיר הקשר לפוזננסקי, והקַשר הפלוגתי ענה לו: "פוזה כבר יצא להתקפה". אחר-כך סיפרו לו שפוזננסקי אמר לקשרו: תגיד לו שאני אינני, אחרת הוא יעצור את ההתקפה. "היה זה חוסר משמעת, בגלל השיכרון מהניצחונות הקודמים", אמר טבנקין. מרדכי רון אישר את גרסת טבנקין: "פוזה אמר לקשר, תגיד שאתה לא רואה אותי". יעקב זהבי סיפר שהוא הודיע לפוזננסקי, אחרי שכבר החלו היריות: "אמון [כינויו של טבנקין בקשר] קורא לך", ופוזננסקי אמר לו: "תחזיק במכשיר, אני באמצע הקרב".

מאיר זורע סיפר על שיחה מוקדמת במכשיר הקשר בין פוזננסקי ובין טבנקין. הרי השיחה לפי זורע:

• טבנקין: "פוזה, השעה מאוחרת, עוד מעט יאיר".
  פוזננסקי: "אין דבר".
  טבנקין: "תיכנס לאור היום!"
  פוזננסקי: "ניקח את זה".
  טבנקין: "תעשה מה שאתה מבין. אני חושש מאוד מהיום".

מסקנת זורע: "מהשיחה הזאת הבנתי שיוספ'לה השאיר את ההכרעה לפוזה".

סימון רוזנר, הקַשר שישב במשוריין הפיקוד של טבנקין, סיפר: "יוספ'לה הציע לפוזה לא לתקוף, מפני שהוא נכנס לאור יום. פוזה השיב, 'זה לא אור ממש, אני יכול לתקוף', ויוספ'לה לא פקד עליו להימנע מתקיפה. הוא השאיר את ההחלטה בידיו".²⁸ יואל בן-דב שמע את פוזננסקי אומר במכשיר הקשר לטבנקין: "עולה להסתערות, אני מקווה". גם מפקד-הכיתה רפאל שפר סיפר על שיחה זו, וגם הוא אמר: "הבנו שיוספ'לה השאיר את ההחלטה לפוזה".

כנראה שהיו שיחות אחדות. אפשר לשער שהיו כמה סיבות להחלטת פוזה לתקוף לאור היום: התוכנית המקורית (לפי אחדות מהעדויות) לתקוף עם שחר, ריחוקו של המג"ד משדה הקרב, והיסוסיו בשיחה (שהייתה כנראה) בקֶשר, וגם הלעג ששפכו הפלמ"חניקים על עמוס חורב ועל מרדכי בן-פורת, ימים אחדים לפני-כן, על שנסוגו מצובא כשהאיר הבוקר, ועל אורי בן-ארי שלא הגיע עם פקודיו להתקפה על בית-סוריק, שלושה ימים לפני-כן. בעדות מאוחרת אמר טבנקין: "לא רציתי להיכנס למלחמה לאור יום. אני לא יודע שום פלוגה שיכולה לכבוש באור יום משלט שמחזיקים בו שלושים איש. אני מעולם לא חששתי להפסיק קרב".

מה נאמר בשיחות האלחוט לא נדע לעולם: הקשר בנימין זיס, שהיה יכול להיות העד האובייקטיבי המוסמך ביותר, נהרג בקרב.

פוזננסקי ופקודיו נפגשו השכם בבוקר עם אורי בן-ארי במחצבה קטנה, סמוך לדרך שקשרה את נבי סמואל לבידו, במרחק של כ-800 מטר מהיעד. באותו הזמן נערכו רוב אנשיו של בן-ארי, כקילומטר ממערב לנבי סמואל, בדרך המובילה לבידו, ומחלקת יצחק רהב התמקמה מדרום-מערב לנבי סמואל. נראה שחוליה מפלוגת בן-ארי, עם מכונת-ירייה "שוורצלוזה", התמקמה לא הרחק ממחלקת רהב. לכן החליטו שני המפקדים לתקוף את הכפר ממערב, כדי שהתוקפים יהיו בזווית של שבעים מעלות מצפון למסלול האש של ה"שוורצלוזה".

סמוך לשעה 6:30 בבוקר, כשעתיים אחרי עלות השחר, יצאו בן-ארי ואחדים מפקודיו מהמחצבה, כדי לחסום את הגישה לנבי סמואל מכיוון מחנה הלגיון העבר-ירדני באלג'יב, והכוח התוקף התקדם מזרחה: בראש הלכו פוזננסקי, הרץ יוחנן, הקשר בנימין זיס, יעקב זהבי, החבלן מרדכי רון ושני ה"אורחים", מאיר זורע ויוחאי בן-נון. משמאל להם התקדמה בטור עורפי מחלקת אהרון פייגנבלט (פייגוש), ומימינם – מחלקת צבי (פוקסי) מונש. אחרי מחלקת מונש התקדם כוח העתודה, בפיקודו של יצחק גניגר, סגן מפקד הפלוגה: מחלקת אברשה, המחלקה המסייעת, עם שלושה מקלעי ברן ועם שתי מרגמות 2 אינטש, וסבלים ממחלקת חולדה, שנשאו על הגב את מטעני חומר-הנפץ. ערפל כבד חיפה על התקדמות התוקפים, ומדי פעם נראה, מבעד לקרעי הערפל, צריח המסגד של נבי סמואל. פוזננסקי הוביל את פקודיו בשני טורים עורפיים, כדי להתקדם מהר בחסות הערפל עד נקודת המגע, שבה היו מפקדי המחלקות ומפקדי הכיתות אמורים לערוך את פקודיהם במבנה אופקי, המתאים להסתערות מול אש.²⁹

פוזננסקי ניווט את פקודיו בתוך הערפל, במעלה לא-תלול, בין עצים סבוכים, סלעים ועשבים גבוהים. כשהגיע ראש הטור לצומת הדרכים נבי סמואל-בידו ונבי סמואל-אלג'יב, נראו ממול חיילים ערביים, והם בירכו לשלום, באנגלית, את לוחמי הפלמ"ח, שלבשו מדי צנחנים בריטיים. אחר-כך ראה מאיר זורע אדם מתרומם בשדה, כיוון אליו את רובהו וירה בו, אף שלא קיבל אישור לכך מפוזננסקי. זו הייתה שגיאה גורלית: הלוחמים התגלו, ונאלצו להתחיל בפעולה לפני המועד המתוכנן. עוד שני ערבים נראו בשדה. מרדכי רון: "מישהו נתן הוראה להסתער. זה לא היה הקול של פוזה. עד היום אינני יודע מי נתן את הפקודה. הרבה אנשים קמו ורצו בלי סדר לקראת שני הערבים, ירו מבול אש נוראי. המ"מ אברשה אמר לי, 'בושה, לא פגעו!' כרעתי ברך, יריתי ופגעתי בהם בול". כך התחיל הקרב על נבי סמואל.

פייגנבלט ופקודיו התקדמו באיגוף צפוני לכיוון המסגד, ופוזננסקי התקדם לקראתו ממערב, עם מחלקת מונש. הכדורים שרקו מכל עבר. פוזננסקי שלח רץ אל גניגר, עם פקודה להפציץ במרגמות 2 אינטש את המסגד ואת השטח שלפניו. ארבע מאות מטר הפרידו בין כוח העתודה של גניגר ובין ראש הטור.

מאין נורתה האש על פוזננסקי ופקודיו? על כך יש כמה השערות. אפשר שחיילים סוריים ועירקיים אכן ירו מהמסגד ומהעמדות שלידו, אבל נראה שיריותיהם לא היו יעילות, מפני שאנשי פוזננסקי התקדמו ברגעים ההם במעלה מדרגות של שיפוע תלול מאוד, בקטע האחרון של הגבעה, לפני המסגד. ייתכן שהיורים היו אנשי בן-ארי, שהתמקמו ממערב ומצפון לנבי סמואל, או חוליית ה"שוורצלוזה" של בן-ארי, או אנשי מחלקת רהב. אולי פצצות המרגמה שירו פקודי גניגר, לפי הוראת פוזננסקי, נפלו על המסתערים, וכדורי הברן של המחלקה המסייעת פגעו בהם מאחור. גניגר לא ידע שפייגנבלט ופקודיו תוקפים את המסגד מצפון. לדבריו, ירה על אנשים שנראו מצפון למסגד, עד שמישהו אמר לו: "אולי אלה אנשים שלנו", ואז הסיט את האש למסגד. אברהם קלר, פקודו של בן-ארי: "ירינו על נבי סמואל כסיוע לאנשים של פוזה. אולי הם נפגעו מהאש שלנו". יצחק רהב: "לא ידעתי מהי תוכנית ההתקפה של פוזה. כשהאיר השחר שמענו יריות. ניסיתי להתקשר עם פוזה. הייתה מהומה, לא יכולנו לדעת מה קורה. אמרתי לחבר'ה, בואו נירה מעל לראש, אולי משהו יהיה. ראיתי ריצות הנה וריצות לשם, התקשרתי עם יוספ'לה, אבל האנשים שלו היו עסוקים ולא ענו לי". אולי ברגע ההוא ניסה טבנקין להתקשר עם פוזננסקי, וזהבי ענה לו שפוזה אינו יכול לגשת למכשיר הקשר. המח"ט רבין, שעקב מירושלים אחרי הקרב בהאזנה לשיחות האלחוט, העיד שהיה האחרון שדיבר עם הקשר של חיים פוזננסקי.³⁰

[רבין לא הסביר בעדותו מדוע לא החליט באותו השלב לצאת ממפקדתו בבית-הכרם בירושלים, ולמהר למפקדתו של טבנקין, או אפילו להתקדם לעבר נבי סמואל, שהרי הוא לפחות אמור היה להבין שטבנקין ופקודיו לא ביצעו את פקודתו לתקוף בחצות, וכי הם מסתבכים בקרב יום, כשהם בעמדה קרקעית נחותה. ההבדל בין רבין לפוזה הוא ההבדל שבין מפקד היושב במטה למפקד המסתער בראש אנשיו. אנשי מחלקת היסטוריה של צה"ל, שתחקרו את רבין כשהיה אלוף, לא העזו לשואלו מה עשה בירושלים, כשהמאמץ העיקרי של חטיבתו היה בנבי סמואל, והאם היה יכול להשפיע על הקרב.]

כשקיבל פייגנבלט את הפקודה להסתער על המסגד מצפון, הייתה מחלקתו ערוכה כך: מפקד המחלקה בראש, ואחריו שלוש כיתות (גדעון שפרן, אריה דובוב ורפאל שפר). שפרן: "כשהתחילו היריות היינו בעלייה האחרונה לנבי סמואל. היה בלגן. פייגוש רץ קדימה ואני אחריו. עברנו את החבר'ה של פוזה. לא ידעתי מי יורה. אני לא יריתי. החיילים שלי נעלמו, ברחו. לטראסה העליונה שלפני המסגד הגענו רק פייגוש, דובוב ואני. ראינו עמדות משמאל וזרקנו עליהן רימונים. ירו עלינו מחפירות שהיו סביב המסגד, מהמסגד עצמו ומצפון לו. יוחאי הגיע אלינו, אבל כדור שרט אותו במצח והוא התקפל. אני המשכתי להילחם. דובוב נפל. שמעתי צעקות, 'פוזה נפצע, יוחאי קיבל את הפיקוד, לסגת, לסגת!' רובאי ערבי אחד הטריד אותי. לא יכולתי לפגוע בו בסטן. זרקתי עליו רימון. התרוממתי, ואז חטפתי כדור בלסת ואיבדתי את ההכרה. התעוררתי על גל אבנים. לידי היו פייגוש ודובוב. פייגוש לחש, 'אמא, אמא,' דובוב לא השמיע קול. הסטן לא היה. שמעתי צעקות, 'נסיגה, לא מוציאים את הפצועים'".

בתוכנית הטלוויזיה "חיים שכאלה", בשנת 1988 – כשהיה אלוף במיל., מפקד הקומנדו הימי ומפקד חיל הים לשעבר – סיפר יוחאי בן-נון שהפלוגה חדלה לתפקד אחרי מכת האש הראשונה. הוא ניסה להשתלט על המצב, ארגן כעשרה אנשים שלא איבדו את העשתונות ועקף את המסגד כדי לתקוף אותו מאחור. רוב האנשים נפגעו, שלושה הסתלקו, בן-נון נפגע מכדור בראש, השאיר לפצועים רימונים ואקדחים והסתלק. את עדותו לא אישר איש מהמרואיינים הרבים בפרשה זו.

כדור פגע בזרועו של יעקב זהבי. "קיבלתי", אמר זהבי לפוזננסקי. "אני לא שולט ביד שמאל". "גם זאת פציעה בשבילך?" אמר פוזננסקי, "נמשיך!"

הרי סיפורו של זהבי: "פוזה שלח את מוטקה רון ואותי לאגוף את המסגד מדרום, להגיע אליו ולפוצץ אותו. התרחקנו מפוזה כמה עשרות מטרים ועלינו על הטראסה האחרונה שלפני המסגד, במרחק חמישים מטרים ממנו, ואז שמעתי את צעקתו, 'יענקל'ה, אי, אי, אי! קיבלתי! החבר'ה לא יורים!' רצתי אליו כמו משוגע. הוא היה בהכרה. חיפשתי את כניסות הכדורים לגופו ולא מצאתי. הפכתי אותו וראיתי שתי כניסות בגב. אנשים שלנו פגעו בו. צעקתי, 'יוחאי! פוזה נפצע, קח פיקוד!' אבל יוחאי אמר לי, 'גם אני פצוע.' ריקושט שרט לו את המצח, נזל דם, הוא התבלבל ולא לקח את הפיקוד".

החבלן מרדכי רון ראה עמדה ערבית תחת עץ, בין המדרגה האחרונה לבין המסגד, והתקרב אליה. "מאחורינו היו החבר'ה שלנו. צעקתי אליהם שיפסיקו, זרקתי לתוך העמדה חמישה קילוגרם חומר נפץ, חזרתי לאחור, ואז אמר לי זהבי שפוזה נפצע. רצתי יחד אתו אל פוזה, כדי לחלץ אותו משטח האש".

מחלקת מונש התקדמה לקראת המסגד בצעקות קרב. במכת האש הראשונה נפגע מונש ונפל לזרועות אברהם בן-דרור, מפקד כיתת-החוד. החובש יואל בן-דב ניסה לחובשו אך הוא כבר היה מת. זהבי ראה את גווייתו, טעה בזיהויה ודיווח, לדבריו, לטבנקין: "יוחאי נהרג, פוזה נפצע, ויש הרבה הרוגים ופצועים. אני מתכוון לנטוש. שלח משוריינים לחילוץ". אחרי כמה רגעים נהרג הקשר בנימין זיס, ומכשיר הקשר התרסק. "נסוגים לעץ!" צעק זהבי. ליד העץ הניחו רון וזהבי את פוזננסקי על הארץ, וזהבי רחץ את פניו במי מימייה, וסירקו. פוזננסקי אמר: "כואב לי, אני על אבן, זה כואב!" זהבי ורון חבשו אותו.

אברהם בן-דרור נטל את הפיקוד על מחלקת מונש, והסתער על המסגד עם כיתתו. שתי הכיתות האחרות של המחלקה נצמדו לקרקע, יחד עם מפקדיהן, ישראל ז"ק וזאב וילנסקי, ולא הסתערו. רפאל שפר (מפקד-כיתה במחלקת פייגנבלט) שמע את צעקות זהבי, ושאל: "יענק'לה, מה קרה?" "ברוֹך גדול, הרבה הרוגים", ענה לו זהבי, "יוחאי נהרג, קח ממנו את האקדוח". שפר הורה לפקודיו לחפות על הנסוגים. בן-דרור שמע צעקות: "לסגת לעץ! העסק אבוד!" הוא בלם את ההסתערות, ואז נפגעו רבים מאנשי כיתתו. אף אחד ממחלקת העתודה של גניגר לא בא לעזור לכוח התוקף ולחלץ פצועים. בן-דרור פקד על חבריו לסגת תחת האש. הוא סיפר: "אנשים התחבאו מאחורי הסלעים, לא הפעילו את הברן לחיפוי, ירו בסטנים על השיחים וביקשו ממני שאניח להם למות. רובם היו בהלם. איימתי עליהם ברובה, ואחדים קמו ונסוגו. מחצית מאנשי כיתתי נפגעו".

מאיר זורע, שהיה עם העתודה של גניגר, ניסה להתקשר אל פוזננסקי בצעקות כשנשמעו היריות, ולא קיבל תשובה. הוא ירה לכיוון המסגד ופגע בארבעה ערבים. זורע, מפקד גדוד בחטיבת "עציוני", שפיקד על פלוגה בצבא הבריטי, לא נטל את הפיקוד ברגעי המשבר. לימים הסביר: "לא נתתי פקודות והוראות. ממילא לא היו נשמעים לי".

פקודי גניגר נצמדו לקרקע וירו מאחורי סלעים. ספק אם ראו במי ירו. אביזוהר נחשון: "ראינו שניים הולכים זה לקראת זה לפני המסגד, אחד בחליפה ואחד בגלביה. השניים נפגשו. מישהו התרומם, צעק, 'הם נכנעים!' וירה באוויר. השכבתי אותו במכה, לפני שכדור כמעט פגע בו. האש הייתה חזקה מאוד. ירו עלינו במקלעים ואנחנו ענינו בסטנים". מפקד-הכיתה שלמה (חבובה) ארז סיפר שערבים ירו מחלונות המסגד ופגעו בפקודיו, שלא קמו מהאדמה. גניגר התקדם, הגיע אל פקודי מונש, ראה מה קורה וחזר לפקודיו ואל זורע.

לימים סיפר זורע, שאמר לגניגר: "מה אתם עושים פה? יש לך די כוח לכבוש את המסגד. אסוף שתי מחלקות, נסתער באיגוף מימין, ומחלקה שלישית תחפה", וגניגר השיב לו שזה יהיה איבוד לדעת. גניגר, שלא היה יכול לקבל הוראות ממפקדת הגדוד מפני שמכשיר הקשר נפגע, שאל מי מתנדב לרוץ אל החסימה של בן-ארי [במרחק 800 מטר], כדי להתקשר משם לטבנקין, ולבקש ממנו הוראות, וזורע התנדב. "אתה אורח, ומה אגיד אם תיהרג?" אמר לו גניגר. "וככה, אני במסע שושנים?" ענה זורע. "אני מציע לא לאבד זמן, להסתער על המסגד מימין ולכבוש אותו. יש מחסות טובים, ונוכל לרוץ חמישים מטרים". גניגר סירב, ואף אחד מפקודיו לא התנדב לרוץ אל בן-ארי. באין ברירה, שלח גניגר את זורע אל בן-ארי.

"בדרך פגשתי את בן-נון, פצוע בראש, והוא הראה לי את הדרך", סיפר זורע. "הגעתי אל אורי בנר ותיארתי לו את המצב כפי שהבנתי אותו. אמרתי לו שאפשר לכבוש את הכפר, ושסגן מפקד הפלוגה לא שולט בעסק. בנר שאל את יוספ'לה בקשר מה לעשות, ויוספ'לה פקד לסגת".

בן-ארי סיפר שזורע ביקש ממנו הוראות, והוא הורה לו לאסוף את הפלוגה ולהובילה לכביש מוצא-ירושלים דרך בית-איקסא. בספרו הוסיף בן-ארי, כצפוי, פרטים, שלא מסר בעדותו למחלקת היסטוריה של צה"ל, ולא סיפר למחבר בראיון: "במטח הראשון של האויב נהרגו המ"פ, שני המ"ם-מ"מים ועוד כתשעה לוחמים. סגן מפקד הפלוגה לא גילה מנהיגות מספקת וגם הסמ"ך-מ"ם-מ"מים, לא רק שלא עלה בידם להרים את הפלוגה להסתערות, אלא שלא הצליחו אפילו ליצור אש ממשית שתכריח את האויב להוריד את הראש ולדלל את אִשו. מכשיר הקשר של הפלוגה נפגע ויצא מכלל שימוש". בן-ארי כתב בספרו שהוא וזורע דיברו במכשיר הקשר עם טבנקין, והמג"ד השאיר בידם את ההחלטה. הוא קיים דיון עם סגנו ועם זורע, והשלושה החליטו, לדבריו, לא להשלים את המשימה ולסגת לכביש ירושלים-תל אביב. בן-ארי יישאר עם פלוגתו וזורע יחזור לפלוגה של פוזה ויפקד על הנסיגה.

וזו גרסת יצחק גניגר, הרשומה בדוח, שהגיש באותו היום: "ניתכה עלינו אש רובים חזקה ומדויקת. נפגעו ארבעה אנשים. אי-אפשר היה לתמרן ולקפוץ קדימה, בגלל השטח והצליפה המדויקת. אל עמדותינו הגיעו אנשים מעטים מן המטה ומשתי המחלקות הקדמיות. מקטעי דבריהם הבנתי שפוזה ופוקסי היו בין הנפגעים הראשונים, פוקסי על-ידי כדור בראשו ופוזה נפגע קשה בבטן. נפגע גם פייגוש. מפקדי-הכיתות שלו פקדו על כיתותיהם להסתער, ואז צעק יעקב זהבי לסגת. אחד מנותני הפקודה להסתער חטף כדור בצוואר. החלה ערבוביה ואנשים נסוגו. בצד השמאלי של הכפר נראתה תנועה רבה של אנשים. כיוונתי אש לשם, אך כמה מאלה שקודם נלוו לגוף העיקרי העריכו כי ייתכן שאלה אנשינו, שהגיעו לקרבת הכפר. העתקתי את האש ימינה, לבירור העניין, אבל הצליפה מאותו כיוון נמשכה, וחידשתי את האש. חסרה לנו משקפת לגלות את זהותן של הדמויות. מצבנו היה חמור. שלחתי רץ אל אורי בנר, שמכיווּן משלטו שמעתי יריות ללא הפסק, לדרוש שיודיע במכשיר הקשר שהמשוריינים יפרצו אל נבי סמואל לפי התוכנית, ובעזרתם אספיק לחלץ את הגוף העיקרי". אחרי שנים סיפר גניגר שהוא שלח רצים גם לבית-איקסא, לבקש סיוע ממרדכי בן-פורת. שלושה מהרצים נפגעו, והוא לא שלח אחרים.

רפאל שפר רץ ביוזמתו מאזור הקרב אל בן-ארי לבקש עזרה. הרי סיפורו: "בדרך פגשתי את גדעון שפרן, פצוע. הוא אמר לי, 'אני אבוד, קח את האקדח שלי'. הושבתי אותו מתחת לסלע והבטחתי לו שאשוב ואאסוף אותו. באתי אל בנר ואמרתי לו, 'פוזה נפצע, יוחאי נהרג, פייגוש נהרג, פוקסי נהרג. מוכרחים לחפות עלינו. אנחנו מארגנים נסיגה'. הוא אמר, 'אין בעיות!' חזרתי לכיתה שלי, ולא מצאתי בדרך את גדעון". גם יוחאי בן-נון הגיע למטה של בן-ארי והחובש אברהם קלר טיפל בו. לדברי קלר, "הייתה הפציעה של בן-נון קלה. מסתבר שבן-נון לקה בהלם-קרב ואיבד את עשתונותיו – ולא כפי שהוצג ב"חיים שכאלה".

אורי בן-ארי: "המוני ערבים חמושים נהרו לנבי סמואל, במשאיות וברגל, ורובם באו מכיוון בידו. ירינו באנשי התגבורת הערבים כדי להגן על עצמנו, והם ירו בפקודיו של פוזה שנסוגו מנבי סמואל".

מרדכי (מוטי) אפרתי, מפקד מחלקה בפלוגת בן-ארי, ראה מנקודת התצפית שלו מה שהתרחש בנבי סמואל, ושלח את אורי שלם, סגנו, אל בן-ארי, לדווח לו על כך. בן-ארי קיבל את הדוח של שלם עוד לפני שהגיעו אליו זורע, שפר ובן-נון. הרי סיפורו של שלם: "בנר שלח אותי לפלוגה של פוזה, להודיע, לפי הוראת המג"ד, 'לסגת מיד. לא לחלץ את הפצועים'.³¹ בדרך לנבי סמואל פגשתי את יוחאי, פצוע ומתקדם לכיוון החסימה. הוא לא הניח לי לחבוש את פצעיו, ופקד עלי להמשיך במשימתי. נתתי לו את התחבושת האישית שלי והמשכתי. בנבי סמואל ראיתי אנשים מוכי הלם, במנוסת בהלה. סגן מפקד הפלוגה, יצחק גניגר, ישב עם עוד אנשים ללא אבטחה. אמרתי לו, 'המג"ד פקד לסגת מיד ולא לחלץ פצועים'. גניגר השמיע נאום שבפלמ"ח לא משאירים פצועים בשטח, ואז ברחו כולם בבהלה, וגניגר ברח יחד אתם. רפאל שפר, שחזר מהחסימה של אורי בן-ארי אל פקודיו, ניסה לארגן אותם. אני סחבתי פצוע והוא מת לי בידיים. חזרתי בריצה לפלוגתי. בנר והאחרים כבר נסוגו מהמקום שלהם. פגשתי רק את המאסף, רפול איתן ועוד אחד, ויחד אתם הגעתי לכביש".

לפני שחזר שלם אל בן-ארי, הגיעו אליו זורע ושפר. בן-ארי הבטיח להם לחפות על הנסיגה. הוא לא הלך לשדה הקרב כדי לפקד על הפלוגה שנותרה ללא מפקד, ולא שלח כוח לחלץ את הנפגעים. "אתה מפקד גדוד", אמר בן-ארי לזורע. "תוציא את הפלוגה מהשטח". טבנקין סיפר שהוא פקד על בן-ארי לחלץ את הפלוגה של חיים פוזננסקי מנבי סמואל. אליהו (רעננה) סלע סיפר שבן-ארי התקשר עם המטה ודיווח: "האנשים של פוזה בורחים". שפר חזר אל כיתתו באזור הקרב, וזורע חזר אל גניגר וניסה לארגן את הנסיגה, אבל החיילים לא נשמעו לו. לדבריו, שמע אותם אומרים זה לזה: "אל תשמע בקולו, הוא לא מהפלמ"ח". לימים סיפר: "רציתי להוביל אותם בשטח מת, אבל הם חתכו ישר ונפגעו".

גניגר וחלק מכוח העתודה נסוגו לבית-איקסא. את הפצועים שלח גניגר אל הכביש. מהפלוגות שהסתערו על נבי סמואל ברחו רוב הניצולים, ואת מיעוטם חילצו מפקדי-הכיתות, אברהם בן-דרור, ישראל ז"ק ורפאל שפר, החובש אברהם קלר והחבלן מרדכי רון. חמישתם חיפו על הנסוגים. פצועים רבים נשארו בשדה, ואפשר להניח שאחדים נרצחו בידי הערבים, ושאחרים פוצצו את עצמם ברימונים. אחד מהם היה אהרון פייגנבלט. פקודי בן-ארי, שלא היו רחוקים, לא באו לעזרתם. אברהם בן-דרור סיפר שפקודיו של מרדכי בן-פורת ירו בנסוגים מפני שחשבו שאלה ערבים. אחרי שנים אמר שפר: "על הכתם הזה, אי-פינוי הפצועים, עברנו לסדר-היום". ישראל ז"ק סיפר שארגן לנסיגה עשרים חיילים, וביניהם שני פצועים. הם ירו אש מרוכזת על הערבים, זרקו רימוני-עשן ובחסותם נחלצו הנסוגים משטח האש.

כדור פגע בראשו של החובש יואל בן-דב. כשחזרה אליו הכרתו סבר שהוא בודד בשטח ושלף רימון, כדי להתאבד אם ייגשו אליו הערבים, ואז ראה לידו חייל ממחלקתו. השניים התקדמו יחד והגיעו לבוסתן בו רוכזו הפצועים. משם הלכו עם האחרים לבית-איקסא, סיפרו למרדכי בן-פורת מה שקרה, והמשיכו ללכת אל המטה של טבנקין, שהיה על הכביש.

ליד העץ איבד חיים פוזננסקי את ההכרה וזהבי אמר בייאוש: "אין מה לעשות! פוזה הלך!" רופא לא היה בשטח, חובש לא נראה בקרבת מקום, ערבים ירו והתקרבו אל העץ. זהבי נפגע ברגלו, הוציא רימון, שלף את נצרתו כדי להתאבד. מרדכי רון לקח ממנו את הרימון וזרק אותו על הערבים. אחדים מהם נפגעו והאחרים ברחו. רון הניח את זרועו של זהבי על כתפו, סייע לו לדדות על רגל אחת והוביל אותו, תחת האש, אל הבוסתן. כדור פגע בכתפו של רון, והוא לא סיפר על כך לזהבי.

גדעון שפרן: "שכבתי פצוע, לא רחוק מהמסגד, והבנתי שלא יאספו אותי. היה לי אקדח, אחי הרוויח אותו מקצין בריטי במשחק קלפים בביירות. הנחתי אותו על רגלי. נזכרתי בהורי, באחי. היה לי חור בפרצוף והיה לי חם ורטוב מהדם. קמתי ללכת. הייתי מטושטש כמו שיכור. ירו מכל הכיוונים. כדורים זמזמו סביבי. זה לא הזיז לי. איבדתי כוח, נפלתי, קמתי והמשכתי. עברתי ליד אנשים פצועים. הגעתי לגבעה אחרת ושם פגשתי את אביזוהר".

רוב פקודיו של גניגר היו בהלם כשהורה להם מפקדם לברוח לבית-איקסא. מפקדי-הכיתות, אביזוהר נחשון, שלמה ארז והלל שיגלוב, חיפו על נסיגתם במקלעי ברן, עד שהגיעו למקום בטוח יחסית, ואז התקדמו אליהם. החיילים לא חיכו למפקדיהם, והמשיכו לרוץ לכיוון בית-איקסא והערבים ירו אחריהם. נחשון: "הלכתי לבוסתן. ראיתי כאפיה אדומה מאחורי סלע. דרכתי את הסטן, וכשהתקרבתי ראיתי שזה גדעון שפרן, פצוע בלסת. מישהו חבש אותו. מה שחשבתי לכאפיה היה תחבושת ספוגה בדם. גדעון אמר לי, 'אביזוהר, אל תשאיר אותי'. הוא גדול ואני קטן אבל העמסתי אותו על הגב ונשאתי אותו לבוסתן. לא רק ערבים ירו עלינו, אלא גם החבר'ה של בן-ארי שניסו לחפות על הנסיגה. הנחתי את גדעון על אלונקה, ושלושה אנשים ואני הובלנו אותו לכביש הראשי, לאמבולנס". שפרן: "על הכביש קיבלה אותי חנה יפה. היא חשבה שאני בר-מינן שעדיין נושם. חיברה את הלשון שלי ללסת בסיכה, כדי שלא אבלע אותה, ושלחה אותי לבית-חולים בירושלים. שם פגשתי את יוחאי בן-נון. אני בטוח שהייתה פאשלה בנבי סמואל. לא היה שום תחקיר. אני בתל-יוסף. יוספ'לה בעין-חרוד. עד היום [יולי 1987] לא דיברנו על זה".

שלמה יהלומי: "השארנו הרבה פצועים בשטח. רצנו, ערבים רצו אחרינו, כל אחד הציל את עצמו. מרחוק ראיתי את אורי בנר, עומד על סלע ומחלק פקודות".

החובש אברהם קלר מפלוגת בן-ארי: "אורי אמר לי להתקרב לנבי סמואל, לסייע לחלץ פצועים ולטפל בהם. כשהגעתי כבר הייתה שם נסיגה מבוהלת. הבאתי פצועים לקפל קרקע מוסתר. לשם הביאו את יוחאי בן-נון ואת יענק'לה זהבי, שנפצע משבעה כדורים ברגל. יענקל'ה צעק, 'פוזה! אני לא יכול לעזוב אותך!' הבאנו לוואדי עשר אלונקות, חבשתי את כולם והמשכנו בנסיגה, ופתאום נורתה עלינו אש חזקה. הבריאים זרקו לארץ את האלונקות עם הפצועים וברחו. לי היה אקדח הפרבלום של עבד אלקאדר אלחוסייני. השגתי את האנשים שהתחבאו בין הסלעים ואיימתי לירות במי שלא יחזור לשאת אלונקה. הם נבהלו וחזרו. אחד האנשים שהרימו את האלונקה של יוחאי, נהרג, ויוחאי נפצע ברגל. הנחתי את ההרוג בצד הדרך. יוחאי צעק אלי, 'אברהם, תשאיר אותי ותן לי רימון!' לא יכולתי לשים לב אליו. אמרתי לבחורים שסחבו את האלונקות, 'רוצו קדימה וגמרנו'. יוחאי המשיך לצעוק ואני אמרתי לו, 'אתה מפקד גדול אבל עכשיו אני המפקד ואתה לא תיתן לי הוראות. אחד נהרג על-ידך, אז תשתוק'. הגענו לבית-איקסא, שם עזרו לנו אנשים לשאת את הפצועים. הרבה פצועים לא חילצנו. את אלה שנפגעו ליד נבי סמואל לא חילצנו. כל מי שתפסתי אמרתי לו, 'בוא, נוציא פצועים'. מוטקה בן-פורת והאנשים שלו לא באו לעזור.

"אני הייתי באירופה, כל בני-משפחתי נהרגו במחנות ההשמדה, רק אני ואחי נשארנו, ואני אומר לך שהערבים היו אכזרים יותר מהנאצים. הם חתכו ראשים, הכניסו אברי-מין לפה של אנשים לפני שמתו. הם לא בני-אדם.

"אחרי הקרב לא היה תחקיר. אף אחד לא שאל אותי איך חילצנו פצועים ומדוע לא כולם חולצו. אבל אנשים סיפרו על מה שעשיתי, ואחרי נבי סמואל מינו אותי למפקד הרפואה הגדודי".

יעקב פורניקי, חייל בפלוגת בן-ארי, כתב ביומנו שהערבים צלפו על החסימה ממרחק שש מאות מטר ולא התקרבו אליה. "בדרך חזרה נפגשתי עם שרידי פלוגת פוזה", כתב פורניקי. "שמענו את אשר קרה להם. בצהריים הגענו לקריית-ענבים".³² נועם רנן, גם הוא מפלוגת בן-ארי, אמר אחרי שנים: "לא סייענו לפוזה מפני שלא היו מכשירי-קשר. רצנו לבית-איקסא, דרך האוכף, ומשם לכביש הראשי לירושלים. על הכביש ראינו את יוספ'לה. הוא לא שלט במצב".

מאיר זורע: "הגעתי לכביש שיוספ'לה עמד עליו עם האנשים שלו. על שכמי היו עשרה רובים שחיילים השליכו אותם בנסיגתם. אמרתי ליוספ'לה, 'אני רוצה לדבר אתך בארבע עיניים', אבל עד היום [הדברים נאמרו ב-1981] לא דיברנו על הקרב ההוא, ולא מפני שלא רציתי. פגשתי אותו מאז מאות פעמים. יש לי הרגשה שמזה הוא מתחמק.

"נסעתי לירושלים, לפגישת מפקדים עם דויד שאלתיאל. איחרתי קצת ולא הספקתי להחליף בגדים, ושאלתיאל גער בי על האיחור ועל הופעתי הרשלנית. בגדי היו מלאים דם ואבק. אמרתי לו שכבשנו את בית-איקסא ושנכשלנו בנבי סמואל. הוא לא שאל לפרטים והחל מיד בדיון על ארגון הגדוד שלי. עד סוף מלחמת העצמאות לא דיבר איתי אדם מוסמך על קרב נבי סמואל. ניסיתי כמה פעמים לדבר עליו עם מפקדים בכירים".

מרדכי בן-פורת וכמה מפקודיו סייעו לשאת פצועים מבית-איקסא לכביש. היו אלה הפצועים שאברהם קלר וחבריו הביאו עד סמוך לבית-איקסא. בן-פורת ופקודיו לא ניסו להגיע לסביבות נבי סמואל. יצחק אשכנזי, מפקד מחלקה בפלוגת בן-פורת: "אחרי שכבשנו את בית-איקסא עליתי, בפקודת מוטקה [בן-פורת], על הרכס, כדי לסייע באש מרחוק לחבר'ה בנבי סמואל. ראיתי איך האנשים של פוזה מסתערים על נבי סמואל ובורחים. ירינו במקלעים על הערבים שיצאו מהכפר לשחוט את הפצועים, והם נסוגו". כשנשאל מדוע לא התקדם לכיוון נבי סמואל ענה אשכנזי: "תפקידנו היה לאבטח את בית-איקסא, וזה היה לאור היום. אילו הלכנו לנבי סמואל זה היה הסוף שלנו, ולא קיבלנו פקודה ללכת לשם". יוסף בן-מימון, פקודו של אשכנזי: "ייתכן שאנשים שלנו נפגעו מהכדורים שירינו". יעקב (קובה) שור: "מבית-איקסא ראינו ברור את החבר'ה הפצועים. לא הוצאנו אותם. הם נשארו שם".

החבלן יצחק (טיווי) בראון: "הייתי עסוק בפיצוץ הבתים בבית-איקסא. רוב הכוח שלנו לא היה פעיל והיה מפוזר בכל הכפר. אני לא יודע מדוע לא הלכו לעזור. כשהגיעו הפצועים הראשונים מנבי סמואל פשטנו את מעילי ההסוואה, ועם שני רובים הכנו אלונקות. היה אפשר לשלוח עזרה מבית-איקסא לנבי סמואל".

________

[הפרק הבא יעסוק בניסיון הכושל לחלץ את פצועי נבי סמואל דרך הרדאר; בבריחת המג"ד יוסף טבנקין ומפקד הפלוגה מיכה פרי משדה הקרב בהפקרת הפצועים לטבח; בכוונה לשחוט בסכין חבלנים את מיכה פרי ובהברחתו לנגב; בכיבוש שועפאת ובחוסר אמינות של המסמכים.]

1. ראיון עם חיים וינקלר, 22 בדצמבר 1987.
2. נחום אריאלי נהרג בקרב הקסטל, שלושה-עשר יום לפני-כן (בתשעה באפריל), וגופתו לא נמצאה אחרי הקרב. ראו ספרי "תולדות מלחמת העצמאות" ד'.
3. ראיונות עם חנוך קוסובסקי ועם אמנון חינסקי.
4. ראיון עם יצחק בראון, 8 בדצמבר 1986.
5. ראיון עם יואל בן-דב, 5 בינואר 1987.
6. לימים – מפקד הקומנדו הימי בצה"ל.
7. ראיונות עם יוסף בן-מימון, 1982-1984.
8. ראיון עם אביזוהר נחשון, 13 במארס 1987.
9. ראיון עם מרדכי רון, 24 בדצמבר 1986.
10. ראיון עם ישראל ז"ק, ינואר 1987.
11. סדרת ראיונות עם מאיר זורע.
12. ארכיון תולדות ההגנה, עדות של יוחאי בן-נון שנגבתה על-ידי דוד אסתרחן ודוד ניב לספר ה"הגנה" בחיפה.
13. שיחות עם אריה טפר-עמית. יוחאי בן-נון התבקש לספר את גרסתו לקרב נבי סמואל, אך לא נענה, וטעמו עמו. ראו להלן.
14. ראיונות עם יצחק גניגר, עם יעקב זהבי ועם יצחק רהב; בראיון אישר מרדכי בן-פורת שחיים פוזננסקי גינה אותו בשל התקפות-הנפל על צובא.
15. בין בית-איקסא לחירבת למון מפרידים קילומטר וחצי בלבד. בית-איקסא נכבש בשעה 2 אחרי חצות.
16. א"צ, דיווח גניגר, ראיון עם יואל בן-דוב וסדרת ראיונות עם יעקב זהבי.
17. ראיון עם מיכה פרי.
18. ראיון עם גבריאל רפופורט.
19. ראיון עם עודד זלצר.
20. ראיון עם מנחם עמיחי, דצמבר 1986.
21. ראיון עם שרון לב-טוב, דצמבר 1986.
22. א"צ עדות מס' 93 של איתיאל עמיחי; אריה חשביה, "חיל-השריון", בסדרה צה"ל בחילו, רביבים, 1981, עמ' 13.
23. א"צ עדות מס' 92 של אורי בן-ארי; "אחרי", עמ' 89; ראיון עם נועם רנן, 1 ביולי 1985.
24. ראיון עם רפי לוי, 24 באפריל 1987.
25. ראו ניתוח האירוע בסוף הפרק.
26. א"צ, אל ידין מאת יבוסי, 23 באפריל 1948, שעה 10:00.
27. סי.אי.ל. פיליפס, "אל עלמיין", הוצאת מערכות.
28. ראיון עם סימון רוזנר, 18 במארס 1987.
29. א"צ, עדות מס' 92 של אורי בן-ארי; א"צ, דוח גניגר; אק"מ תעמ"ע, ראיונות עם אורי בן-ארי, יצחק רהב, יעקב זהבי, מרדכי רון, מאיר זורע ויגאל נאור.
30. א"צ, עדות מס' 91 של יצחק רבין.
31. אורי בן-ארי לא התמודד בספרו עם האירוע הקשה הזה ועם דומים לו, אירועים המצביעים על תפקודו הלקוי בקרב הזה, ומציגים באור מגוחך את תדמיתו כקצין מהולל בדרגת תת-אלוף.
32. ארכיון המחבר.