סוריה אוכלת את אזרחיה ועוד יותר את ילדיה. רבבות ילדים מוצאים מותם בסוריה השותתת דם במלחמה, כשכל אחד מהצדדים צועק את צדקתו, וכל צד בשם הצדק טובח גם תינוקות בני-יומם.
משורר ואיש רוח מאוד מוערך בתרבות הערבית בשם סלמאן מצאלחה מנסה בעיתון
הארץ (מיום 27.8.13) להתמודד עם המציאות של טבח-עם המתבצע בסוריה, כשהוא מעלה לדיון שאלה חשובה: מדוע "העולם הערבי, שבעבר היה מוביל בתחומים רבים, אינו מוכן לצאת מהנחשלות"?
לצערי, המשורר והוגה הדעות מצא תשובה במישורי הגות שמיימיים ואינו מתמודד עם הצורך לתת מענה מהיום להיום, בדחיפות מרבית, לשים קץ לכך שרבבות ילדים ורבבות מבוגרים נקטלים חייהם בכלי נשק אכזריים משני צידי המתרס.
אני מצטט את תשובתו של המשורר סלמאן מצאלחה: "עולם העבר הערבי המדומיין מהווה מכשול עיקרי לעמי ערב", או: "הנוסטלגיה הערבית לעבר הפכה לאימפוטנציה, שהחברה הערבית שרויה בה כאן ועכשיו".
צר לי, שבימים שהאש מכלה ילדים וקורות גג מעל ראשיהם מתפנה איש רוח ומשורר, שאני מעריץ את כתיבתו השירית, להתמקד בוויכוח שמיימי תיאורטי, שמקומו במגדלי שן אקדמיים. עכשיו תפקידם של אנשי הרוח מחייב לצאת מיד ממגדלי השן ולגייס את כל הטוב שבחברה הערבית להפסקת הטבח.
תפקידם של אנשי רוח לרדת מספירות שמיימיות לרחוב המדמם והמפויח, לחולל יום חדש בחברה הערבית, ולהוכיח שהיא כן מסוגלת להתנהל כחברה דמוקרטית. חובתם לעשות הכל לעצור את מרחץ הדמים בחברה הערבית. בכך הם יתרמו לתבוסת ההתרברבות והיהירות שתפסה את הפובליציסטיקה הישראלית המשקיפה על המאורעות בקביעה: "אין עתיד לעולם הערבי, זה עניין של דנ"א, זה עניין של ביולוגיה" (הארץ, 30.8.13).
אין מקום להתערבות של גורם מערבי בנעשה בסוריה. אין מקום להתלקחות מלחמה בכל מדינות האזור. יש להתארגן למאבק כדי לא לתת יד לפעילות מערבית של ארצות הברית עם "פינצטות" שתבצענה "פעילויות כירורגיות" בגופם של עוד רבבות אזרחי סוריה ועם סכנת תבערה אזורית, שמי יודע אם ניתן יהיה לכבותה.