|   15:07:40
דלג
  |   תגובות
  |    |  
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
כתיבת המומחים
אפל ווטש: מהפכת הטכנולוגיה על פרק כף ידך
קבוצת ירדן
למה לעשות תואר שני במנהל עסקים?

אל תציץ אני כבר חוזר

זכרונות מארץ אחרת ילדות רחוקה ועדיין קרובה ולאן נעלם סיומיק, שקשר עמי קשר של שבועת אינדיאנים?
03/09/2013  |     |   כתבות   |   תגובות
ממרחק הזמן [צילום: פלאש 90]

אבא, אני יפה הרבה יותר ממך"! צוהל בני הקטן מולי.

"מי אמר?"


"אבא, יש לך קרחת, אבל אל תדאג, אתה יפה מבפנים".

"ברק, אני לא מציע לך לצחוק על הקרחת שלי".

"למה, אבא?"

"כי כשאני הייתי בגילך היה לי יותר שיער משיש לך".

"אז מה?"

"אז כלום. אתה קטן מדי להבין אותי".

"אני לא קטן, אבא, אני בן שמונה עוד מעט! אז תגיד לי מה לא הבנתי". הוא עולה על הספה, מתיישב על ברכַי ונושא אלי את מבטו. כמה צפוי שיעשה זאת. כזה הוא. לא הייתי צריך להיכנס לזה. יש בו משהו שגורם לי לפעמים להתייחס אליו כאל בוגר. משהו במבט שלו. אני מביט בעיניו שמביטות בי חזרה.

עיניו החומות-כהות מחוררות אותי. לא ייאמן שהוא תוצאה של זרעון קטן, ומהזרעון הזה התפתח זוג העיניים שמביטות בי. בוחנות את העולם כולו. מעניין איך הוא רואה אותי. אם הוא חושב את אותן מחשבות שחשבתי אני פעם. הוא מסוגל. אצלו הכול מורכב ומסובך. הוא לא יוותר לי עכשיו על ההסבר לְמה התכוונתי. לא כמו בני הגדול. הוא לא היה עושה מזה עניין גדול, היה מחליק וממשיך הלאה, לנצל את הילדות עד הסוף.

"לא יכול להיות שהיה לך יותר שיער ממני, אבא"!

"חכה שנייה, ג'וק", אני אומר.

אני מביט אל הדלת העליונה של הארון, שם צריכה להיות התמונה ההיא. רגע, אבל הרי איני רוצה להיכנס לזה איתו. לשם מה להבהיל אותו עם הגנטיקה ומה שאולי מצפה לו? חוץ מזה, מי אמר שהוא צפוי ללכת בדרכי?

"למה לחכות, אבא"?

לא מצליח לעצור את עצמי. התלבטות אחרונה שתוצאתה ידועה מראש ואני מרים את ידי אל דלת הארון ושולף משם אלבום תמונות ישן.

"הנה, תסתכל, אתה רואה את התמונה הזאת"?

אני עוקב אחריו מתבונן בתמונה שלי מגיל שש, כמעט שבע, מהגן. מי היה מאמין שאראה את התמונה הזו לבן שלי. לבן משלי. לא ייאמן שזה אני. ועכשיו אני מביט בחולצה שלבשתי בתמונה, נזכר שהייתה שייכת לאחד הילדים וביקשו ממנו לפשוט אותה כדי שאלבש אותה אני ברגע הנדיר של הצילום. לי לא הייתה חולצה הגונה להצטלם בה. הילד בכה כשהגננות נישלו אותו מחולצתו. אני מביט בידי של אז האוחזת שפופרת של טלפון-צעצוע. באותו זמן אפילו לא ידעתי מה זה.

"אבא, היה לך באמת הרבה שיער! ולמה הוא מתולתל"?

הבן שלי שואל אותי למה שערי מתולתל. מוזר, אפילו לבנים שלי אין תלתלים. אני מרגיש איזה כעס קטן על הפליאה לגבי תלתלי, וזה עוד בא מהילד שלי. כן, באמת אל תשכח שהוא ילד שלך. דגש על הילד.

"ככה, מתוקון, כזה שיער היה לי", אני עונה ומביט בעינַי שבתמונה. הן כמו מביטות בי, חומות-כהות, והתלתלים האלה מביטים בי גם הם. אני נזכר בגירודים בראשי המתולתל ובכינים שהרגשתי מטיילות בין השערות.

"ולא צחקו עליך עם השיער הזה"? חיוך נבוך מצטייר על שפתיו.
נבוך, אבל בכל זאת שאל. זה הבן שלי.

"ילדים צחקו, ואני צחקתי עליהם בחזרה".

עוד שאלות, נודניק? אני לא מתאפק ומחייך על המחשבה. אני מעביר את מבטי אליו לראות אם שם לב לחיוכי. אבל הוא כבר לא מביט בי, הוא מקרב את התמונה אל עיניו. מה הוא כבר ראה שם? אני יודע מה. לא ייאמן הילד הזה, שם לב לכל פרט. אני נזכר שהראיתי לחברַי את התמונה וסיפרתי להם על הפצע. איפה אתה רואה פצע? הם התפלאו, זה נראה כמו המשך של תלתל, הייתה טענתם. לא אצל היצור הזה. אני מביט מלמעלה בראשו שממש התחפר בתוך התמונה. עד שיהיה בטוח, הוא לא ישאל. איזה פדנט. אני לא הייתי כזה, בטוח. נו, שאל כבר!

"אבא, מה זה השחור הזה על המצח שלך"?

"זה פצע. משהו שקרה לי לפני שצילמו אותי", אני עונה.

"איך זה קרה, אבא"?

"עדיף שלא תדע", אני פולט ומתחרט.

"א-ב-א", הוא מושך בשפתיו.

אני מניח את ידי בתנועת ליטוף על ראשו.

"ברק, לא כל דבר צריך לדעת, אתה יודע"?

אני מרים את ידי ומנסה למקמה על מצחי, היכן שהיה הפצע. מילא, אז יכולתי לדעת ולזהות את המיקום לפי קו השיער, אבל עכשיו אין סיכוי עם הקרחת הזו.

"זה קרה לך כשהיית קטן, אבא"?

"כן, קטן, אבל יותר גדול ממך".

"ספר לי, אבא"!

רגע, הייתי בגילו. אולי אפילו קטן ממנו. לא ייאמן. יותר קטן ממנו. לא יתכן.

"כן, אבא, ספר לנו"! קולו של סער נשמע מאחורי.

הוא ניגש ולופת את מותני. היצמדות גופו כמו שהוא עושה מורגשת היטב בגופי. הוא שוכח שהוא כבר לא כזה קטן.

"אבא יספר על משהו שקרה לו כשהיה קטן כמוני, בן שבע"!

"תספר גם על הגיל שלי משהו, טוב, אבא"?

"רגע, סער"! אני פולט.

הוא מביט בי קצת מופתע.

"אני אספר גם לך, יפֶה שלי. נתחיל מברק, למרות שהסיפור דווקא מתאים לך," אני מרכך את הטון הקודם.

אני מתכופף לנשק את מצחו של סער, ועובר מכנית אל מצחו של אחיו. מבטו כבר נעוץ בי. ידעתי.

"אל תדאג, ברק, כי דווקא החלק השני מתאים שיקרה לך", אני אומר. אני מנסה לארגן את המחשבות. אכן, אפשר לספר את שניהם במכה אחת. יש אפילו קשר. נתמקד בקשר. אני מעביר את ידי על עור הברווז שהתהווה בזרועי. אל תשכח לרכך להם את זה קצת. עיניו של ברק מביטות בי. הוא, צריך להיזהר איתו.

"מוכנים"? אני שואל ומשלב את החיוך שפרץ לפני שאלתי.

"למה חייכת עכשיו, אבא"? ברק שואל.

אלוהים...


אני מרים את מבטי למעלה, אל השמיים השחורים. הם צלולים כל כך. הכוכבים מנצנצים. גם הירח מאיר עלינו. הוא מצליח ליצור צל לדמויותינו המהלכות על הגבעה החשופה שליד השכונה. אני שואף את האוויר הנקי, מרגיש את הרוח שעולה במעלה הגבעה המעוגלת הזו, חש אותה נכנסת דרך השרוולים. איזה יופי לשמוע את הקלרינט הזה. אני מנסה לאתר את מקור הצלילים. הוא נשמע הרבה יותר טוב מהאקורדיון. הצלילים מגיעים מהחתונה שנערכת מול אחת הכניסות האמצעיות של הבלוק. צעקות עידוד וזמרה מגיעים אף הם אל הגבעה, למקום בו חברי ואני נמצאים. האוויר הצלול גורם לקולות להישמע ממש קרובים. חושך מסביב. רוח קרירה מנשבת ומרימה את החול והאבק למעלה.

אני מנגב את עיני בצווארון חולצתי ומנסה לאתר אבנים על הקרקע, מדי פעם זז כדי לתת לירח להאיר מקומות נוספים על האדמה. ביד אני מחזיק גרביון של אמי. היא לא תשים לב שגנבתי אותו מחבל הכביסה שבבית. וגם אם כן, תמיד אוכל להכחיש. תמיד אוכל לגרום לה לחשוב שהיא התבלבלה. חוץ מזה, מה היא כבר תעשה לי. יש לה לב טוב והיא תמיד מוותרת לי.

"הנה אבן אחת טובה", אומר סיומיק.

אני ניגש אליו ומקרב את עיני לראות מה יש לו ביד. אני מזיז את ידו. אורו של הירח מאיר על האבן.

"לא", אני אומר לו, "זו אבן חדה, היא תקרע את הגרביון".

סיומיק מרפה את אחיזתו והאבן נופלת אל החושך. קול עמום מגיע אל אוזני.

"הנה, אולי זו", הוא שוב קורא לי.

"לא, זו כבדה מדי", אני משיב, "הגרביון לא ירים אותה".

כיף לי שהוא מקשיב לי ולא מתווכח איתי. הוא באמת חבר טוב. נשאר עוד הרבה זמן עד הלילה. עוד מעט נעיף את הגרביון עם אבן בתוכו אל השמיים, נחפש אותו כשינחת, ואז נעיף שוב. רק סיומיק ואני, אני לא צריך את האחרים. שיהיו ברוגז כמה שהם רוצים, לא איכפת לי. אז מה אם אמא שלי רבה עם השכנות, בגלל זה להיות ברוגז? הם ממש רעים. אבל לא נורא, יש לי את סיומיק. מזל שהוא גר בבלוק אחר ואמא שלי לא מכירה את אמא שלו. הוא יהיה חבר שלי במקומם, לתמיד. טוב שאתמול עשינו שבועת אחים אינדיאנית. ככה בטוח לא ניפרד. אז מה אם שבועה אמיתית עושים עם דם. גם ככה זה טוב. עוד מעט גם נלך יחד לכיתה א'. אני מביט בו ומתקנא בפניו היפות ובשערו השחור והחלק. גם הוא זריז ומהיר, כמוני. גם משחק כדורגל כמוני. איזה כיף שהוא חבר שלי.

"הנה, יש אבן", אני שומע את קולו במורד הגבעה.

אני ניגש אליו, שוקל אם לפסול גם את האבן הזו. מנסה ללכת בזהירות דרך קבוצת הקוצים הגדולה שחוסמת אותי. לא עוקף אותה, אלא עובר דרכה. אני ממשש את האבן. היא עטופה בבוץ, בלי פינות חדות שעלולות לקרוע את הגרביון.

"נכון שהיא אבן טובה"? פניו המחייכות של סיומיק מביטות בי מלמטה. אור ירח צובע את פניו בצבע אחיד.

"כן, היא אבן טובה. כל הכבוד לך", אני משיב ונהנה לראות אותו מרוצה.

אני מניח את ידי על כתפו. חום גופו נעים לי באוויר הקר הזה.
"בוא נזרוק כבר." אומר סיומיק ומבטו תלוי בי.

"אתה רוצה לזרוק ראשון"? אני שואל.

"כן, מסכים"?

"כן, אנחנו הרי אחים לשבועה אינדיאנית".

"נכון, חברים לתמיד".

סיומיק לוקח את הגרביון אל אמצע הגבעה. אני נעמד בגבי אל הרוח, מחכה שסיומיק יתמקם. הוא מחזיק את הגרב תלוי בידו והאבן כבר בתוכו. האבן מתנדנדת תלויה, והיא מתנועעת גם כשסיומיק נעצר. דמותו האוחזת בגרביון חוסמת את האורות שבאים מהבניין שלנו. סיומיק מתחיל לנופף בגרביון בתנועות מעגליות מעל לראשו. אני מנסה לתפוש את מבטו ולראות אם הוא שמח ומחייך כמוני לקראת ההעפה לשמיים. רעש החיכוך של הגרביון באוויר נשמע יותר ויותר חזק, ומשתלבים בו גם הקלרינט והאקורדיון מהאירוע שמתרחש ליד הבניין.

"נו, סיומיק, זרוק כבר"!

"הנה..."

כאב חד מפלח את מוחי. צורב לי בראש. אני נופל לאחור, מספיק להושיט את ידי כדי לבלום את הנפילה. מרגיש כאב בכפות ידי וחושך בעיני. משהו חמים ונעים מורגש על ראשי. אני פוקח את עיני. הן דביקות משום מה. צורב לי גם שם, חוץ מהידיים. אני רואה את פניו של סיומיק מתקרבים מעלי, הבעה מבוהלת על פניו. אני מנסה לחייך אליו כדי לא להראות לו שכואב לי. הבעת פניו מתעוותת. הוא צועק. אני מרים את ידי למעלה, מנסה לנקות את פְנים כף היד באצבעותי. אחר כך מצמיד אצבע אל מצחי ונוגע בנוזל החם והסמיך. זה דם. אני מקרב את האצבע אל עיני ולא מצליח לראות את הצבע, ואז מרחיק את ידי לראותה באור ירח.

סיומיק בוכה. "יש לך הרבה דם", הוא אומר, "מה נעשה?"

אני מנסה למשש את המצח שלי שוב. הכאב והצריבה מתגברים. אני מצמיד את כל כף היד אל המקומות בהם הרגשתי את הנוזל. זה דם. אני עלול למות.

"אני הולך הביתה", אני אומר לסיומיק, מתאפק לא לבכות.

"טוב, תלך. גם אני אלך", הוא עונה.

"כן. לך גם אתה, שלא יראו אותך".

אני מביט בו כשהוא רץ הביתה ואני צועד אל עבר האורות הקיצוניים של הבניין, אל הכניסה הראשונה. למה לקחתי את הגרביון מאמי? איזה רעיון טיפשי. סיומיק נעלם בחושך. אני פורץ בבכי כבר במדרגות. הבכי מתגבר כשאני דוחף את דלת הבית, נכנס פנימה ומחפש את אמי.

"מי עשה לך את זה"?! היא צועקת.

אני ממשיך לבכות.
"מי עשה לך את זה?! תגיד לי"!

אני מרגיש בד לח על מצחי. היא לוקחת את הבד אל הברז ואני רואה שחלקו הגדול האדים. אני ממשיך בבכי.

"אף אחד, אמא. נפלתי".

"אתה משקר לי. לא נפלת. תגיד לי עם מי היית"!

היא סתם אומרת, לא יכול להיות שראתה משהו ממרחק כזה. בטוח לא ראתה אותנו. אסור שהיא תדע על סיומיק. היא תלך לאמא שלו ותריב איתה.

"אמא, נפלתי"!

"הם אמרו לך משהו? אמרו למה הם עשו את זה"?

עיניה נעוצות בפני. מי זה הם? על מי היא מדברת.

"הם קיללו אותך ואמרו לך מילים לא יפות"?

היא בטח חושבת ש"הם" הם אלה שחתכו לנו בסכינים את הבגדים שהיו תלויים לייבוש מאחורי הבית. קול צעקותיה של אמי באותו לילה חוזר אלי, יחד עם דמותה העומדת מול הכביסה התלויה שלנו בחושך והיא בוכה ומקללת. החולצות שלי ושל אחותי היו חתוכות בסכין לכל האורך והושארו תלויות על החבל. הן נראו כך כמו מכנסיים קצרים. למה היא נזכרה בזה עכשיו? חשבתי שהם עשו לנו את זה במקרה. למה היא מזכירה אותם? הרי הם לא רצו לפגוע בנו בכוונה.

"די, אמא! כואב לי"!

"אוצרי, בבת עיני, תסתכל עלי ותגיד לי את האמת, אני חייבת לדעת". היא אוחזת בכתפי ומביטה בעיני.

"אף אחד לא עשה לי את זה. נפלתי"!

"ראיתי את החבר שלך מהבלוק השני. היית עם סיומיק"?

מתי היא הספיקה לראות אותנו? אולי גם ראתה שחסר לה גרביון. אני מחכה שהיא תפנה שוב אל הברז, כדי שאוכל להביט בחבל הכביסה המתוח מהמשקוף, בין המטבח לסלון. הבגדים עדיין תלויים כמו שהיו. עיני סורקות את החבל ומוצאות את הגרביונים האחרים. אני מנסה לראות אם הרווח שהשארתי בין הגרביונים שנשארו על החבל שונה מהרווחים האחרים.

"לא, אמא", אני עונה.

אני מנסה להיזכר היכן הגרביון. השארנו אותו שם, על הגבעה.

"אתה לא תשחק איתו יותר! אני אגרש אותו בפעם הבאה שיבוא! זה הוא עשה לך את זה"?

בגללה סיומיק לא יהיה חבר שלי. אני חייב לעצור אותה. אל תודה שהוא היה איתך. היא מרגיזה אותי עכשיו. אף אחד לא ייקח ממני את סיומיק. אצעק עליה ואאיים שאפסיק לאכול בכלל. זה יעבוד עליה. רק שלא תלך לגבעה בבוקר ותמצא את הגרביון.


אולי פספסתי אותו. אני מביט שוב בילד קטן שמשחק לבדו הרחק, ליד הכניסה השלישית של הבלוק. לא, זה לא הוא. הוא לא פה. כדאי לחזור אל הכניסה שלי, או לחכות שיופיע? איפה הוא? למה הוא לא בא? אני מביט מסביב שוב. שלשום שיחקנו כאן ועברנו אל הגבעה שלנו. אתמול הוא לא בא. היום אלך איתו לחפש ענפים ישרים כדי להכין מהם חרבות ולהילחם כמו מוסקטרים. אני מביט אל קצה הבלוק שלי, שם מתחיל הבלוק שלו, שם הוא גר.

אני מנסה לתאר את דמותו הולכת מולי, כבר מתגעגע אליו. אולי ההורים שלו השאירו אותו בבית. הוא הרי לא יכול כמוני לעשות מה שהוא רוצה. אני הולך בין העצים והשמש מלווה אותי, מציצה ונעלמת בין הצמרות. אני בוחן את העלים ומנסה למצוא את הכי מושלמים, כדי לפוצץ אותם. אני יוצר מעגל בעזרת אצבע ואגודל, מניח עליו את העלה כשצדו החלק כלפי מעלה, מרטיב את כף ידי הימנית בלשוני ומכה איתה בעלה. אוף, זה לא הצליח. אני מרים את עיני ומחפש עלה נוסף, אולי יותר דק. השמש שמסנוורת אותי מכיוון צמרת העץ מקשה עלי את המלאכה.

אולי הוא מאחורי המשאית הזאת. היא מסתירה לי את הכניסה שלו. אולי הוא יושב שם על המדרגות. אני עוקף את המשאית ומצפה לראות אותו. הוא לא שם. אני מביט בקומה החמישית, לשם פונה המרפסת של הדירה שלו. הוא גם לא שם. מעולם לא עליתי אליו הביתה. אני מחליט להתעכב ולחכות לו ליד הכניסה, ובינתיים מביט איך אחד המובילים מהמשאית שם על עצמו כרית. נזכר איך ראיתי פעם שהביאו לשכנים מקרר. איזה איש חזק צריך להיות כדי להרים ככה מקרר.

אסתכל בינתיים עליהם, עד שסיומיק יבוא. מה הם הביאו? מעניין. אולי מכונת כביסה. שמעתי שיש מכונות כאלו. מעניין איך הן נראות. האיש עולה למעלה בלי לקחת איתו כלום, והשותף שלו מביט למעלה, כאילו מחכה שמישהו יענה לו. ומישהו באמת עונה לו. המשאית כנראה באה להעמיס דברים ולא כדי לפרוק. אני מתקרב בצעדים מהירים אל מחוץ לגגון הכניסה לבלוק, כדי להספיק ולתפוש את האיש שדיבר מלמעלה, לראות מאיזו קומה הוא עשה זאת. עוד מעט הוא יציץ שוב. אמשיך להסתכל למעלה עד שאראה אותו.

אני שומע צעדים כבדים ואיטיים יורדים מהמדרגות המובילות אל הקומות הפנימיות.

"בזהירות!" אני שומע קול, "תיזהר מהקיר".

"בסדר, חבר, אל תדאג, אני נזהר"!

המוביל יורד ומופיע באיטיות על מדרגות הכניסה. על גבו הוא נושא ארון. מאחוריו יש איש נוסף. אני לא מצליח לראות אותו. הנה הוא. רגע, זה אבא של סיומיק. שמחה מציפה אותי. אני מנסה לראות אם גם סיומיק שם וניגש אל אביו, שמדבר עם המוביל. אני מביט אליו מלמטה ומחכה שיסיים לדבר. הנה הוא הפסיק. שיסתכל עלי.

"שלום, סיומיק בבית"?

הוא מסובב את מבטו חזרה ומילותיו מגיעות לאוזני.

"לא, ילד, הוא לא בבית".

אני מזהה את קולו כמי שלפני רגע דיבר עם המוביל וכיוון אותו שלא יפגע עם הארון בקירות. למה אמר "ילד"? הרי הוא יודע מי אני. אולי אבא שלו לא זוכר אותי, למרות שבהתחלה, כשהכרתי את סיומיק, הוא ראה אותי ואת סיומיק משחקים יחד. אני מסתובב ומתרחק ממנו כמה צעדים ומביט שוב אל המשאית. כל הדברים של הבית נמצאים עליה. מיטות קשורות אל דופן המשאית, ארונות, ארגזי בגדים, כסאות שלובים זה על זה. גם מקרר כבר יש שם. אני ניגש שוב אל אביו ומחכה שיבחין בי, אך הוא לא שם לב לנוכחותי.

"בוא, ניקח את הארון השני. בוא נעלה ואני אכוון אותך".

"בטח, חבר".

"רק תהיה זהיר, אני מבקש", הוא אומר למוביל.

המוביל ואחריו אבא של סיומיק פונים אל מדרגות הכניסה. אני רץ אחריו ומספיק להקדים אותו מהצד, לפני הכניסה לבניין.

"סיומיק יבוא מחר"?

אמרת את זה חלש מדי, הוא לא שמע אותך. אני מגביר את צעדי בעקבותיהם כשהם נכנסים לכניסה. הד צעדי משתלב בצעדיהם. הוא מסתובב ומביט בי. אני פותח את פי לשאול אותו שוב, אבל הוא מקדים אותי.

"אמרתי לך שהוא לא כאן. לך לבית שלך, חמוד".

"מחר סיומיק יבוא"?

הוא לא עונה, רק מסתובב ועולה במדרגות. אני רואה את רגליו נעצרות למעלה. גופו נעלם בהדרגה. הוא נעצר. אני פותח את פי לשאול אותו שוב. הוא מסתובב, מתכופף ואני רואה את פניו, מציצות בגובה מותניו.

"אליק, הוא לא יגיע מחר, הוא נסע. לך, בני, לך לאמא שלך".

"ומתי הוא יבוא? אני עונה ומרגיש איך גל חום נעים עובר דרכי. הוא כן זוכר אותי, אני הרי החבר הכי טוב של הבן שלו.

"לך הביתה, חמוד".

אני מסתובב ומתחיל ללכת, ואז נעצר ומביט שוב לאחור, אבל הוא כבר לא שם. צעדיו נשמעים במעלה המדרגות של הקומות העליונות. אם אשאל אותו עוד שאלות הוא יתרגז.

הייתי רוצה לדעת לאן נסע סיומיק. גם מחר הוא לא יהיה. הם לקחו הכול מהבית. אולי הם רק החליפו רהיטים? לא, לא נראה לי. אני מתגעגע אליו. איך לא אמר לי כלום? מחר אבוא לכאן, גם מחרתיים וגם אחר כך, ואבדוק אם חזר. נראה שהם לוקחים את כל הדברים של הבית במשאית. אבל אולי יש להם עוד דברים בבית? אני מנסה לראות אם על המשאית יש כל מה שצריך בבית או שזה רק חלק. אני חושב שהכול.

איך זה לא אמר לי שהוא נוסע? איך הוא עשה לי את זה? הרי נשבע לי שלא ניפרד לעולם. אפילו לא אמר לי שום מילה על נסיעה שלו. יכול להיות שלא יחזור לכאן לעולם? לא יכול להיות. הוא בטוח יבוא לפחות לראות אותי. הייתי צריך לשאול את אבא שלו אם יבוא לבקר. הוא חייב. אני צועד אל הגבעה, מקום מפגשנו הקבוע, הרחק מהחבורות של שני הבלוקים, שלו ושלי.

תאריך:  03/09/2013   |   עודכן:  03/09/2013
אבי שמואלי
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
הפחד או החרדה מהחגים, מה שלפעמים אנחנו קוראים לו "Holidays Blues" הוא מצב עונתי שכיח. מדובר בחרדה שתוקפת לא רק את מי שמראש נמצא מה שנקרא ב"קבוצת סיכון" כזו או אחרת, דהיינו מי שכבר סובל ממחלת נפש כלשהי, אלא גם "אותי ואותך" - אנשים שברוב ימות השנה מתפקדים כרגיל ומתמודדים עם לחצים בצורה הנחשבת נורמטיבית.
03/09/2013  |  ד"ר אלה לנדא  |   כתבות
משלחת של אוניברסיטת תל אביב הפריכה קונצנזוס מדעי בן כמעט 50 שנה, שייחס את מכרות המלך שלמה לממלכת מצרים. תיארוך בפחמן 14 של ממצאים חדשים שהמשלחת חפרה בבקעת תמנע מוכיח שהפעילות במכרות הנחושת הגיעה לשיאה במאה ה-10 לפני הספירה, כלומר בימי ממלכת ישראל המאוחדת של דוד ושלמה. בכך החזירה המשלחת עטרה ליושנה - ואת מכרות המלך שלמה חזרה למלך שלמה.
02/09/2013  |  עידן יוסף  |   כתבות
אתה חוזר הביתה עייף ומתוסכל, אחרי יום-עבודה מפרך, מתוח ועצבני על הבוס שלך, כשלפתע פתאום תוקפים אותך כאבים חדים באזור החזה. לחרדתך הרבה אתה חש, שהם פשוט אינם מרפים ממך. ואז, בהמשך, מתחילים הכאבים להקרין עד לזרוע וללסת שלך.
02/09/2013  |  ראובן לייב  |   כתבות
בשנים האחרונות התרחב התחום העוסק בפיסול הפנים שלא על-ידי ניתוח. מדובר בעיקר בהזרקה של בוטוקס וחומרי מילוי שונים. את חומרי המילוי ניתן להזריק כמעט לכל חלקי הפנים והם מיועדים לתוספת נפח ומילוי קמטים. מרבית חומרי המילוי המשווקים בארץ מבוססים על חומצה היאלורונית. לאחרונה, התרחב השימוש בשומן עצמי להענקת נפח לפנים או למילוי קמטים.
02/09/2013  |  ד"ר ערן חדד  |   כתבות
קדחת התכנונים לקראת חופשת הקיץ ובחירת היעד לנופש כבר בעיצומן, אך אחת הבעיות העיקריות של בעלי חיות המחמד היא מה עושים איתן כשנוסעים לחופשה. האם להשאיר אותן לבד בבית או לבקש ממישהו שיבוא לבדוק מה קורה? או שאולי בכלל להוציא גם אותן לחופשה בפנסיון?
02/09/2013  |  דני פרוידנטל  |   כתבות
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
טובה ספרא
טובה ספרא
תקופה מסוכנת עם פוטנציאל לעימותים, פעולות טרור ופתיחת חזית חדשה במלחמה. ייתכן אובדן חיים, בעיקר בפעולות הומניטריות. המערכה נמשכת והסכנה מתגברת. הרבה מילים חשובות לזמנים הקרובים שעי...
יוסף אורן
יוסף אורן
אני בטוח ששופטי הפרס בחרו את הספרון "החזאית" כספר הטוב ביותר מאלה שהוגשו לעיונם בשנת 2022, אך גם הטוב מכולם באותה שנה לא היה כנראה מספיק טוב כדי להיבחר כראוי לפרס ברנר
איתמר לוין
איתמר לוין
הממשלה של בנימין נתניהו, שכבר 14 חודשים יורקת בפרצוף של כל מי שאיננו שייך למחנה שלה, עושה זאת כעת ביתר שאת בכל כיוון אפשרי - ומעמידה את המדינה בסכנה קיומית
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il