הביטוי "נמר של נייר", הפך שגור ושיגרתי למדי כאשר מדובר במדינה, אירגון או אדם שמציב קוים אדומים לאחרים, אך אינו עומד בדיבורו. לאחרונה אנו חוזרים ונתקלים בביטוי זה פעם אחר פעם בשיחות חולין ובתקשורת שלנו, כאשר עוסקים בארה"ב ובהתנהלותו של אובמה בזירה הבינלאומית. מאמר ברוח דומה כותב עמוס גלבוע ב
מעריב ("נמר של נייר", 26.8.13, עמ' 23), העוסק בהתנהלותם של ארה"ב ואובמה בסוגיה הסורית.
גלבוע צודק אולי בהתיחסו לפסדה של ההתנהלות האמריקנית, אבל טועה, כמו רבים אחרים, בהבנת השינויים העוברים על ארה"ב בכלל ועל הנשיא אובמה בפרט, שינויים שאחראים להתנהלות התמוהה לכאורה של המעצמה מס' 1 בעולם בדור האחרון. להבנת המהלכים, ההתפתחויות שכבר קרו ואלה שעדיין לפנינו, יהיה נכון לבחון את הדברים בראיה רחבה הן מבחינת התהליכים העולמיים והן מבחינת ציר הזמן כאשר פרק הזמן החשוב מבחינה זו למן העשור האחרון של המאה ה-20.
ארה"ב הפכה למעצמה מס' 1 בעולם בעקבות מלחמת העולם השניה ותרומתה המכריעה בה להכנעתן של גרמניה הנאצית באירופה ושל הקיסרות היפנית יפן במזרח הרחוק - שתיהן בנוק-אאוט. במשך כ-40 שנה נוספות ניהלה מאבק אדיר מול האימפריה הסובייטית הקומוניסטית, בין היתר בסוגיות של אידיאולוגיה חברתית-כלכלית, וגם אותה הכניעה לבסוף, אולם בנקודות. מאבק זה הוליד חלק מהתהליכים להם אנו עדים גם כיום, שהחמור בהם הוא ניהול מלחמה שלא על-מנת לנצח. מלחמת קוריאה ומלחמת וייטנאם הן הגדולות שבמלחמות אלה, אך לא היחידות, ואת תקופת הבוחן סוגרות מלחמות המפרץ (1991, 2003) והמלחמה באפגניסטן.
ממלחמות קונבנציונליות, התגלגלו המלחמות שלא על-מנת לנצח (מלעמ"לן) למלחמות שחיקה, בעלות אופי של מלחמה א-סימטרית - מדינה כנגד אירגונים לא מדינתיים - המתנהלת כמלחמת שחיקה ממושכת. המעמד הגלובלי של ארה"ב אילץ אותה לנהל מלחמות מסוג זה על פני כל הגלובוס, לעיתים בכמה מקומות בעת ובעונה אחת. בעוד ארה"ב מנהלת מלחמות אלה באמצעות צבא סדיר גדול ויקר, פעלו אויביה, בין אם בעולם האיסלאמי ובין אם בשאריות העולם הקומוניסטי, באמצעות ארגונים לא גדולים, לא יקרים יחסית אך אפקטיביים מבחינת האימפקט התודעתי, כשהם תומכים בהם בגלוי ובסמוי, בכסף, במתן חסיון ומסתור גיאוגרפיים, בתמיכה מדינית ודיפלומטית ובתעמולה אפקטיבית המנצלת את ההתפתחות הטכנולוגית של מערכות התקשורת העולמיות ואת הרשתות החברתיות שהתפתחויות אלה איפשרו. ארה"ב נכשלה בהבנת המשמעויות המצטברות של מלחמות שחיקה אלה, ולנוכח העובדה שלא נשקפה לה מהן סכנה קיומית בעיין, סברה בטעות שתוכל להמשיך בכך ללא מגבלת זמן.
בכל התקופה בה עוסקים דברים אלה, בגלל הגמוניותה העולמית ורצונה לשמר הגמוניה זו מצד אחד, וצורך לשמר אותה בכדי להבטיח אינטרסים אמריקנים חיוניים כמקורות אנרגיה ונוכחות עולמית אסטרטגית מצד שני, נדחקה ארה"ב למעמד של שוטר העולם. מעמד זה הביא אותה לנהל מספר גדול מאוד של מלחמות קצרות וארוכות, התקלויות אלימות, מבצעים צבאיים גלויים ועלומים, פעולות ענישה והצלה, ומערכה גדולה וממושכת נגד הטרור העולמי, בעיקר האיסלאמי.
מבחינת האינטרס האמריקני הישיר, לחלק ממערכות אלה לא היה צידוק כלל, אחרות שרתו אינטרסים לאומיים כגון הגנה על מקורות האנרגיה הפוסילית ודרכי שינועה לארה"ב ואחרות היו שגיאות אסטרטגיות קטנות יותר או גדולות יותר, אך בכל מקרה מיותרות. אירופה המערבית המשיכה את המסורת הידועה שלה ממלחמת העולם ומהמלחמה הקרה ורכבה דרך קבע כטפיל על גבה של ארה"ב, כשהיא מדברת הרבה ועושה מעט מבחינה ביטחונית, אבל מריעה לארה"ב לא מעט מבחינה כלכלית ומדינית. כל עוד שימשה אירופה כ"שטח הריגה" פוטנציאלי המפריד בין ארה"ב לבין האיום הקונבנציונלי או הגרעיני הסובייטי, היה למציאות זו ערך אסטרטגי מובן. מרגע שהתמוטטה האימפריה הסובייטית והתפרקה, השתנה באופן ממשי גם מאזן השיקולים הזה, ולהערכתי המשיכה ארה"ב להתנהל במידה רבה על-פי הדפוסים הישנים מסיבות של שיגרה ומשום ששינוי היה כרוך בסיגול פרדיגמות מחשבתיות חדשות שארה"ב העדיפה לא להתמודד עימן.
ברבע האחרון של המאה ה-20 ותחילת המאה-21, שגתה ארה"ב שתי שגיאות קשות: א. היא לא הבינה או לא הפנימה את מלוא המשמעויות של איום הטרור הפונדמנטליסטי בעולם ולא נערכה מולו כראוי בכל ספקטרום השינויים הדרוש - צבאי, כלכלי, משפטי, טכנולוגי, מדיני ואפילו אידיאולוגי. ב. היא לא הבינה כראוי את מלוא המשמעות של הגלובליזציה, שהיא הייתה המחוללת הראשית שלה, ומלא השפעותיה על הכלכלה האמריקנית. כשלים תובנתיים אלה, או למצער אי-הפקת מסקנות אופרטיביות מלאות מהשפעותיהם ארוכות הטווח, הביאו לכך שבעשרים שהשנים האחרונות לער, התנדנדה ארה"ב במדיניותה הכלכלית והאסטרטגית העולמית, בין המשך ההתנהלות המעצמתית הישנה - דהיינו: "ניהול העולם", "שוטר העולם", "האורים והתומים המוסרי" של העולם ומי שבלעדיו אסור לעולם לנסות ולהתנהל בכוחות עצמו - לבין הסתגלות אופרטיבית למצב החדש המתפתח בעולם, בו ארה"ב מתמקדת באינטרסים שלה ומתערבת בניהול העולם בעיקר במידה הדרושה להבטחת אינטרסים אלה באופן ישיר או כחלק משיתוף פעולה עם בני-ברית ושותפים פוליטיים.
משום שלא הגדירה מחדש סדר עדיפויות וכללי התנהלות, שחקה ארה"ב את האנרגיות הלאומיות שלה במידה גדולה מדי. מלחמות עירק ואפגניסטן, הביאו שחיקה זו לממדים שהתחילו להשפיע על חופש הפעולה והתמרון המדיני והאסטרטגי של ארה"ב. במלחמת עירק השניה פעלה ארה"ב כבמלחמת וייטנאם: העדר מטרות מלחמה ראליות, התכתשות ממושכת מדי שלא היה לה צידוק ולא היה בה צורך, ויציאה תחת אילוצים שחופש ההחלטה האמריקני בהם היה מצומצם וחלקי. אגב, שגיאה דומה עשתה ישראל במלחמת לבנון הראשונה, ושילמה על כך באותו סוג של מחירים ומאותם טעמים בדיוק, גם אם בפרטים היו מלחמות אלה שונות לא מעט זו מזו.
שחיקת ארה"ב במלחמות עירק ואפגניסטן, שינוי מרכז הכובד של מקורות אספקת האנרגיה הפוסילית לצד מעבר לאנרגיות "ירוקות" (פן אחר של השפעת ה"גלובליזציה"), העדר פתרון ברור לבעיית הטרור הפונדמנטליסטי בשילוב עם גידול ההסתברות לאיום טרור לא קונבנציונלי בגלל התפשטות הנשק הלא קונבנציונלי, אכזבה מעשית מידידים במערב הדמוקרטי וכשל כלכלי חמור מבית, שחלקו תוצאת השפעות הגלובליזציה וחלקו כשל של הניהול האקזקוטיבי הלאומי - שלושת הנשיאים האחרונים של ארה"ב - מתנקזים כולם למשמרת של אובמה. לאלה מצטרפים שינויים דמוגרפיים בעלי השלכות פוליטיות פנימיות, וכולם יחד יוצרים בממשל האמריקני של אובמה, שרבים מבין בעלי ההשפעה בו ובראשם הנשיא עצמו חולקים השקפת-עולם קונסטרוקטיביסטית ופוסט-הרואית, מעצבים בממשל תודעה פוליטית שונה מזו שהכרנו עד ימי אובמה.
אופן הוצאתן לפועל של האידאות החדשות ע"י הממשל אינו מוצלח במיוחד. התאוריות אינן מתורגמות בצורה הנכונה בקצב הנכון ובלבוש הנכון למציאות הבינלאומית שהתפתחה והבשילה בעיקר בימיהם של שני הנשיאים שקדמו לאובמה - קלינטון ובוש.
ב-2008 מתפוצץ בארה"ב המשבר הכלכלי הקרוי ע"ש הסאב-פריים, אבל הוא רחב ועמוק הרבה יותר. חודשים אחדים לאחר תחילת כהונתו הראשונה של אובמה מתמוטטת מדיניות החיוכים שלו מול העולם האיסלאמי, ופוגעת באמינותו בעיני חלק מבעלי בריתו באזור ובכלל זה ישראל. משאבי בניהול של הנשיא מופנים בעקר לשני תחומים - כלכלה והשתחררות מהמלחמות המיותרות, אולם שני התהליכים איטיים, קשים, שנויים במחלוקת לאומית עמוקה ומתנהלים בעצלתיים. שני המאמצים מאידך-גיסא, עומדים במרכז תשומת הלב של הציבור האמריקני המבקש לראות בהם שינויים מהירים, במיוחד לאור העובדה שאין כל איום קיומי על ארה"ב, השאיפות האימפריאליות של פוטין הן מטרד אבל לא איום קיומי אפקט אירוע מגדלי התאומים מ-11.9.2001 נחלש והאמריקנים מחפשים דרכים להשתחרר ממועקות ישנות ולקדם במהירות את התיקונים הפנימיים הדרושים. בתוך מצב - רוח זה משתלבים התרעומות נגד התנהלותה של אירופה, ועיפות מהביקורות הבינלאומית נגד ארה"ב.
טיבה של ביקורת זו הוא של כפיות טובה לא מעטה. ככל שנמשכת מעורבותה הבינלאומית הרחבה של ארה"ב בניסיון לפתור משברים מתמשכים או משברים חדשים ולהגיש עזרה במקרי אסונות, אין בכוחה לטפל בכולם לבדה שעה שיכולתה הישנה נשחקת והולכת בהשפעת המשבר הכלכלי הפנימי המתמשך. מעורבות בינלאומית רחבה כרוכה לא אחת גם בהפעלת כוח צבאי כחלק חיוני בה וגם על כך היא זוכה לביקורות לא מעטות. אין פלא איפוא שבארה"ב מתגבשת ומתחזקת הגישה המבקשת לראות שינויים משמעותיים בהתנהלותה הגלובלית. אם מוסיפים לכך את העובדה שהאיום הפוטנציאלי הבא על ארה"ב עשוי לבוא דווקא מהמזרח שבו צומחות המעצמות העולמיות הבאות כסין, הודו ואינדונזיה, ומדרום אמריקה, לא קשה להבין את הסיבות לשינויים בדגשים האמריקנים בעיצוב וניהול הפוליטיקה העולמית העדכנית שלהם.
ארה"ב מצמצמת את מעורבותה העולמית, מקטינה סיכונים והוצאות בלתי-הכרחיים, מתכנסת לשיקום ועיצוב מחדש של המציאות מבית ולחידוש הפוטנציאל המעצמתי שלה. לעצם ההתנהלות האמריקנית במגמה זו תהיינה השלכות שונות ובכלל זה צימצום בתפקודה כשוטר העולם, דבר שעלול להוביל להגברת האלימות בעולם, ובכלל זה באזורנו. לראות את ארה"ב על-רקע התפתחויות אלה "כנמר של נייר", תהיה שגיאה. אבל באותה מידה תהיה שגיאה לחשוב שמה שהיה הוא שיהיה, ובכלל זה גם במזרח התיכון. ארה"ב תגן על האינטרסים החיוניים שלה כמעצמה עולמית, אך תנהג באינטרסים אחרים, במקרה הטוב כבעלת עניין ובמקרים פחות טובים כמשקיפה סבילה למדי.
תוצאות נלוות להתכנסות-עצמית אמריקנית זו עשויות להיות ירידה בהשפעתה הפוליטית, לפחות בזמן הקרוב, התגרות גדולה יותר בצד ידידים ואויבים במה שנתפס כאינטרס, החלשות ההשפעה המדומיינת של ארה"ב - זו הנובעת "מעצם נוכחותה בחדר" - וקשיים גדולים יותר בניווט מהלכים מדיניים וצבאיים באזורים שונים של העולם, במיוחד כאלה שתנאי הכרחי להשפעה חזקה בהם היא נוכחות דה-פקטו, מעורבות דה-פקטו ומוכנות אמינה ל"הסתבך" כאשר המהלכים בהם תומכת ארה"ב אינם מביאים לתוצאות המקוות. את ההתכנסות וההערכות מחדש יכולה ארה"ב לעשות ביתר מעוף ורגישות ומתוך ניהול זהיר של שימוש במקל ובגזר, וגם בדרך פחות אלגנטית ופחות חלקה. הדרך חשובה, אבל הכיוון והמניעים המחוללים אותו חשובים יותר.
סביר בהחלט להניח ואף לקבל שארה"ב תכנס עצמה לכלל רמת פעילות ומעורבות התואמים את האינטרס הלאומי שלה, ותהיה פחות אקטיבית בדברים אחרים. אולם אסור שתעשה זאת בצורה לא הוגנת בראש וראשונה בהתיחס לידידים ובעלי-ברית, שנורמת ההתנהלות מולם בעבר הייתה שונה. על ישראל להיות ערה להתפתחויות אפשריות כאלה ולפעול ככל האפשר ליצירת תהליכי הסדרה ושינוי מוסכמים מראש.
ביחסי ישראל ארה"ב עומדים על הפרק מספר מבחנים מסוג זה: מצרים - הסכם השלום. סוריה וחיזבאללה - הקו האדום של אובמה. אירן - תוכנית הגרעין והחתרנות האזורית. בסוגיה הישראלית-ערבית-פלשתינית, אין לארה"ב מחוייבות מאותו סוג, אבל יש לה שאיפה משכבר הימים לישב את הסכסוך. בארה"ב ובישראל יש חוגים פוליטיים ואינטלקטואליים שמטפחים ומשמרים תובנה אמריקנית זו בקנאות, והם אלה שנושאים באחריות העקרית גם למעורבות האמריקנית היתרה וגם לאשליות שטופחו כאן ושם. כיום משמשת ארה"ב כמתווכת. מפעם לפעם כפונקציה של הנפשות הפועלות בתיווך משני הצדדים, היא גולשת לעבר ניסיונות מעשיים לנתב ולתעל את הצדדים לפתרון הנראה סביר בעיניה. שתי סכנות ברורות עומדות לפתחה ולפתחנו במציאות זו:
א. ארה"ב תשגה ותנסה להפוך ממתווך לכוח כופה.
ב. ארה"ב תטעה בריאת המפה שממילא אין היא מצטיינת בקריאתה ותגרום בכך לדחיה של השלמה היסטורית אמיתית בין מדינת לאום יהודית ל"עולם הערבי". ללא השחמה כזו, שום הסכם לא יאריך ימים, או יהיה תלוי בהמשך מעורבות אמריקנית עמוקה בשימורו.
סוג כזה של מעורבות אמריקנית, על-רקע שינויי הגישה הגלובליים שלה, אינו תואם את האינטרסים הבסיסיים החדשים שלה ועל כן אינו מובטח גם אם יאמר אחרת. כל מי שמתעלם מכך נוטל על עצמו סיכונים חמורים.
על-רקע התפתחות המדיניות האמריקנית הגלובלית, התפתחות המבשרת שינויים גדולים ומשמעותיים, צריכות הן ארה"ב והן ישראל לנהוג משנה אחריות וזהירות. ארה"ב חייבת להמנע מלקבל על עצמה התחייבויות חדשות גדולות וארוכות-טווח בנושאי הליבה של הביטחון הלאומי של ישראל, שמחייבים נוכחות פיסית או מעורבות צבאית יעודית פעילה. וישראל חייבת להמנע מלדרוש זאת ממנה ואם יוצע לה, לא לסמוך על כך. הקשר היחיד לטווח ארוך שגדולה בו הסבירות ליציבות הוא קשר של תמיכה צבאית ומדינית מרחוק, ושת"פים כלכליים.
את הביטחון הלאומי תצטרך ישראל לשאת בעיקר על גבה, כפי שעושה כל מדינה ריבונית, החותרת להשאר ריבונית. בגיל 65 שנים, כבר מותר לה להתבגר ולחרוג מהמסגרת של מדינת-חסות, להבדיל משיתופי פעולה.
בסיכומו של דבר, תקבע ארה"ב את מהלכיה על-פי "התמונה הגדולה" ובאופן קוהרנטי עם יעדיה הלאומיים, ותהייה מוכנה בין אם תודה בכך ובין אם לאו, לזנוח מחויבויות שוליות, טורדניות או כאלה העומדות בסתירה או מקשות מאוד על יעדיה המרכזיים. ביטויים שונים של מגמה זו אנו רואים גם כיום במצרים של מובארק כדוגמה מסוג אחד, ובסוריה של אסד כדוגמה מסוג שני. אלה דוגמאות בולטות אבל לא יחידות מסוגן. לישראל אסור ליטול סיכונים מהותיים גם בגלל אי-היציבות האזורית, גם משום שמרווח השגיאה המותר לה מצומצם מאוד מסיבות מובנות שלא ארחיב עליהן את הדיבור הפעם, וגם משום שאין היא יכולה לדעת בוודאות - מפני שגם ארה"ב אינה יודעת זאת - עד היכן יתמשכו קווי המחוייבות האמריקנית בפועל ביום פקודה.
דומני שארה"ב לומדת בדרך הקשה, דווקא בתקופה הנוכחית,
שאל לה לנסות ולחנך את העולם על-פי דרכה דווקא ומוקדם לקבוע איזו דמוקרטיה היא ברכה ואיזו היא צרה צרורה. פרדיגמות מסוג "השלום הדמוקרטי" אינן מבטיחות בהכרח שלום עולמי, משום שהן נולדו על-רקע עולם שאבני הבנין שלו הן מדינות לאום ואימפריות שבמוקדן מדינות לאום. בעולם שבו עיקר האלימות נובע מטרור פונדמנטליסטי ועיקר הסדר העולמי מופקד בידי אירגונים בינלאומיים אימפוטנטים וצבועים, פרדיגמה זו היא בקרוב רב בדיחת העשור. ולא די בכך, אלא שהדמוקרטיות מתבלטות יותר ויותר כארגונים הנכשלים דרך קבע במתן הגנה וביטחון לאזרחיהן נוכח פני הטרור העולמי. וכאשר יגלוש הטרור לאמל"ח בלתי קונבנציונלי - כשסוריה היא ציון דרך בכך וצפון קוריאה ואירן הן ציון דרך שני בכך - תהיינה הדמוקרטיות חסרות ישע עוד יותר אם תשארנה בדלת-אמות של דפוסי החשיבה הנוכחיים שלהן.
בחשיבה הבט"לית הישראלית חייבים להתחולל שני שינויים מז'וריים:
א. צפויה התרחקות מסויימת בין ישראל לארה"ב ברמת האינטימיות של היחסים ההדדיים, והדבר ישליך על אופי וכנראה גם על היקף שיתוף הפעולה ביניהן. ככל שיעבור מרכז הכובד של המדיניות הגלובלית של ארה"ב לאזורים אחרים, תקטן נוכחותה הצבאית באזורנו ויכולתה לתת מענים מהירים לשינויים המתחוללים כאן תפחת.
ב. ישראל חייבת לבנות את עצמה ולתכנן את האסטרטגיה הלאומית שלה, לרבות בעיצוב הסכמים בינלאומיים חדשים, להתמודד מבחינה צבאית בכוחות עצמה עם האיומים האזוריים שימשכו עוד זמן רב. עליה להתאים את הכלכלה המקומית להנחה זו ועליה לבנות "מטריה מדינית" ותודעתית בינלאומית, שתקנה לה מידה סבירה של חופש פעולה למיצוי זכותה להגנה עצמית.
תנאי הכרחי ליצירת יכול כזו הוא שלא ימצאו מדינת אויב או שטחי אויב פעילים בעבר המערבי של הירדן.
תנאי זה מחייב להגיע ללא דיחוי להכרעה לאומית בשאלת הפתרון החיוני לישראל מול הפלשתינים והעולם הערבי. בתנאים ובנתונים המתוארים לעיל, הפתרון העקרוני היחיד המקיים כללי בט"ל אלה, ומהווה פשרה גיאופוליטית סבירה - גם אם לא סימטרית (יחסי חלוקת שטחים של 77% לעומת 23% לטובת הערבים) - בין התנועה הלאומית היהודית לתנועה הלאומית הערבית, הוא זה שהונח ביסוד כתב המנדט הבריטי על ארץ ישראל ובהחלטת חבר הלאומים מ-1920, דהיינו: בירדן. פתרון זה אולי לא "נעים" לערבים, אבל הוא אינו מסכן אותם משום בחינה, ומאפשר להם לעצב ולייצב מדינה עצמאית שאזרחיה הם ערביי ארץ-ישראל כולם, (על האזרחים הערבים החיים בישראל כיום כאזרחי ישראל ניתן לדון בנפרד, ובמסגרת דיון זה להסדיר את כל החריגות והחריקות להן אנו עדים כיום).
מן הדברים הללו עולה גם שהציונות, בניגוד לדעתם של פזיזים ושטחיים בתוכנו, לא רק שלא סיימה את תפקידה ההיסטורי, היא עדיין בעיצומו. היא אפילו לא סיימה עד סופו את השלב ההכרחי של הקמת מדינת לאום יהודית בארץ-ישראל. עליה יהודית מסיבית והחזרתם של יורדים או "נופשים רב-שנתיים" בחו"ל, הם בליבת העשייה הלאומית וחיוניים מכל בחינה שרק נבחן אותם.
לסיכום: דווקא כאשר המדינה ניצבת על סף החלטות קרדינליות, בחלקן בלתי-הפיכות, נודעת חשיבות מכרעת לעיצוב החזון, הצפי או הערכת כיווני ההתפתחות המסתמנים מבית ומבחוץ, שעליו בין היתר מתבססת קבלת ההחלטות הלאומית. שום מהלך לא יביא לפתרון קל, פשוט ונטול כאבים ומחיר, אבל פתרון שגוי יהיה שוב "בכיה לדורות" ופתרון ראוי יהיה אולי תחילתו של עתיד יציב וטוב יותר.
