הזיכרון של משה משה

״כל הזמן קיטרת בעניין הבן שלך״ - כך קיבל את פני משה משה בבואי לטירת הכרמל לטקס אזכרה במלאת 40 שנים לנפילתו בקרב של נחום (יוקי) לניאדו במסגרת פלוגה ב' בגדוד 407 של חטיבה 600.

דבריו די הפתיעו אותי כי לא זכרתי מילה מחילופי דברים אלו.
לטקס שהתקיים בגן נחום בכניסה לעיר הוזמנתי על-ידי ידידי רוני לניאדו, אחיו של נחום, המוכר לי הן מפעילותינו המשותפת בעמותה להנצחת חללי חטיבה 600 והן מפעילותו הציבורית במפלגת העבודה בטירת הכרמל. כאשר רוני דיבר איתי על האירוע הוא הוסיף כי גם משה משה יהיה שם. משה, לדברי לניאדו, היה בן כתה וחבר טוב של נחום.

אני מוכרח להודות שהתרגשתי לקראת האירוע. את נחום הכרתי מהשרות הסדיר וגם מהמילואים. הוא בפלוגה ב' ואני בפלוגה א', אך עיקר ההתרגשות הייתה עבורי האפשרות שאראה את משה משה.

הפעם האחרונה שראיתיו הייתה ב-20 באוקטובר 1973. קצת צפונית לחווה הסינית. שעת לפני הצהרים. שניה קודם לכן חטפנו פגז בטנק. אילן קיטאי המט״ק נהרג. אני שלפתי עצמי מתא התותחן ונעמדתי, די מבולבל, על צריח הטנק, כאשר אש תופת משתוללת מכל עבר. אחרי שניה או שתיים נפתח פתח הטען קשר. הטען הציץ החוצה, פניו מגואלות בדם. "אילן נהרג", מלמל, גם הוא די מבולבל. כיוונו את הטנק המעשן לאחור ופונינו מספר מטרים לאחור על-ידי הטנק של דודי גינזבורג ומשם בזחל״ם הרופא לאחור. משה משה, כאמור, עם פניו שטופות הדם, אמר לי שהוא לא רואה בעינו השמאלית ומיד פונה לתאג״ד ומשם לבית החולים.

התמונה האחרונה שלו שנחרטה בזיכרוני הייתה מאותו רגע. עיניו המלוכסנות, הדי דומות לסיניות, בקושי נראו מבעד למסך הדם.

עכשיו בשנת 2013 הגעתי לאירוע לזכרו של נחום. עם הגיענו התחלתי להסתובב בין הקרואים. האמת ידעתי כי אתקשה לזהותו. ראשית חלפו 40 שנים , אנשים משתנים. משמינים, מרזים. שנית הכרנו רק במשך 14 ימים, אז היה עם שער ארוך , חקיין של להקת החיפושיות והיום מי יודע: קירח, גיבח, לבן, עם זק? ולבסוף התמונה ששמורה בזיכרוני רוויה בצבע אדם והפנים די נעלמו.

״איפה משה משה?״ שאלתי את כל מי שהזדמן מולי. אחרי מספר דקות של חיפושים ניגש אלי רוני לניאדו ושאל אם כבר פגשתי את משה. כשהשבתי בשלילה, התקשר בנייד אל משה והובילני אליו. כשהגעתי אל קבוצת אנשים בני שישים פלוס הזכרון חזר אלי. הוא אומנם השתנה. אני כנראה יותר. אין לו כבר תסרוקת ביטלס. השיער פחות שחור. הרבה פחות. אבל החיוך נשאר אותו חיוך, העיניים אותן עיניים והעמידה המוצקה אותה עמידה. ניגשתי אליו. כאשר עורי נעשה חידודים חידודים והזדהיתי: ״אני יורם דורי, התותחן". "השיער שלך היה הרבה יותר שחור״, אמר ומיד חיבק חיבוק עז בין שניים שעברו חוויה נוראה ולא היתראו 40 שנה.

אחרי ההתרגשות התחלנו להחליף חוויות. ״מהרגע שעלינו על הטנק ועד הרגע שנפגענו רק קיטרת על דבר אחד. אחד יסתדר הבן שלי בן השנה״ פתח משה. ״בן חצי שנה״, תיקנתי אותו. ״איך יהיה לו חלב בזמן מלחמה? שאלת״ אמר משה שהוסיף ״אל תדאג לתינוק מספיק חצי ליטר חלב למלחמה שלימה״. גם ״מאיפה יהיו לו חיתולים״ ועוד ועוד ועוד.

מעניין. זיכרונות רבים לי מהמלחמה. גם מהנעשה בטנק. על הוויכוח בין המ״פ אהוד גרוס למשה על הפער החברתי בישראל (כן כבר אז). משה זיהה עצמו כתומך הפנתרים השחורים״ . את הנדנוד הבלתי פוסק שלי למשה משה מה מביניהם הוא שמו הפרטי ומה שם משפחתו ועוד קוריוזים. דווקא זה של דאגה לבני התינוק, סהר, נמחק מזיכרוני לחלוטין.

במהלך הערב החלפנו זיכרונות. השלמנו חוסרים על רגע הפגיעה, על ההיחלצות, על קיטאי שאיננו , על נהג הטנק שעקבותיו נעלמו לשנינו אחרי המלחמה (יצחק אפו במקור מחיפה שכנראה עזב לאוסטרליה).

בדרכי חזרה הביתה יחד עם דני קריאף שלחם לצידנוץ. הרגשתי שהצלחתי לסגור איזה מעגל. משהו מהשריטה שהשאירה בי מלחמת יום הכיפורים אולי העלה ארוכה. שוב ושוב ראיתי את בני סהר נעמד בלול עם שערו הזהוב באותה עת ומקשקש "אבא, אבא". למחרת בצהריים פגשתי את סהר בחגיגת יום ההולדת של אשתי, בתיה. סהר הגיע עם שתי בנותיו. זה התינוק שדדתי אליו כל כך הרשימה את משה משה ונשארה חרוטה בזיכרונו הוא בן 40 וחצי היום. כבר לא בלונדיני ודרך אגב רגיש לחלב.