ברוך דיין האמת

ברוך דיין האמת, אומר אייאן לוסטיק מאוניברסיטת פנסילבניה על פתרון שתי המדינות. ברוך דיין האמת וברוך שפטרנו מעונשו של זה. זה בר-מצווה של שלושים שנות כישלון מתמשך בהבאת "פתרון שתי-המדינות", והדרך זרועה בגופות המרקיבות של משא-ומתן שתמיד תוארו כהזדמנות האחרונה לשלום. שלושים שנה של אזהרות מפני הקו האדום שממנו אין דרך חזרה לפתרון שתי המדינות. ג'והן קרי, אומר לוסטיק, הוא האחרון הנוכחי המחזיק בפתרון שתי המדינות כהזדמנות אחרונה בחלון הזמן הקריטי וכל שאר הקלישאות של משא-ומתן המוביל לשום מקום.

גם המאמינים בפתרון שתי המדינות (להלן: החלוקה) לא רואים תקווה באופק. וכשאין חלופה, הם נאלצים להגן על רעיון שאין בו שום רוח חיים.

יש אומנם ניסים, אומר לוסטיק, אבל לא כאן. הקצנת האיסלאם הופכת את הסיכוי לעתיד של פלשתין איסלאמיסטית לגבוה בהרבה מזה של פלשתין חילונית. היעלמותה של ישראל כפרויקט הציוני - בשל מלחמה, עייפות הרוח ומומנטום דמוגרפי - אפשרית לא פחות מן הסיכוי לפינוי חצי מיליון ישראלים מערבה לקו הירוק כדי לאפשר הקמת מדינה פלשתינית אמיתית. כדי להחיות את חזון החלוקה, על ישראל להיערך למלחמת אזרחים עקובה מדם. הדבקות הנואשת ברעיון שתי המדינות חסרת כל היגיון.

"חבל שארה"ב לא הפילה את בגין ב-1981"

בעוד שחזון החלוקה לשתי מדינות משגשגות, ישראל ופלשתין, הולך ומתפוגג, הרעיון של מדינה משותפת שתצא איכשהו מתוך האנדרלמוסיה האלימה על זכויות דמוקרטיות הולך ומתמצק, אומר לוסטיק. ולמרות זאת כולם אוחזים באשליה של תוכנית החלוקה.

לוסטיק מפרט מדוע כל הגורמים נאחזים באשליה. הרשות הפלשתינית חייבת לספק אשליה לאזרחיה, וחיי עושר למנהיגיה על חשבון הקהילה הבינלאומית, ומשכורות לכל בעלי התפקידים, חיילים, שוטרים, מרגלים. הישראלים אוחזים בהזיה כיוון שזו מגינה עליהם מאימת הגינוי הבינלאומי, ובה בעת היא נותנת כיסוי להתפשטות הישראלית למרקם של יהודה ושומרון.

החלוקה הומצאה בשנות ה-30' של המאה שעברה, נעלמה בין 1948 ל-1967, ושוב צצה לה לאחר מכן בהנהגתם של "מתונים" משני הצדדים. בתוך 20 שנה הייתה לברירה המועדפת ואף היחידה, כפי שהתבטאה בהסכמי אוסלו. כיום איש אינו חושב שהסבירות לחלוקה גבוהה. לכל היותר חושבים שהיא עדיין אפשרית.

באותה מידה, טוען לוסטיק, הישראלים חושבים שישנה סבירות משמעותית להרס המדינה. המדינה הוקמה, אך קביעותה לא הוכחה. כך לפחות אומרים הפוליטיקאים התוהים באשר לעצם שרידותה של המדינה. על אלה המשוכנעים בשרידותה של ישראל, מטעים לוסטיק, כדאי להתבונן במשטר פהלאווי באירן, באפרטהייד בדרום אפריקה, הבעת' בעירק והתפרקות מדינות יוגוסלביה. איש לא חזה עד כמה מהר יתפרקו, מזהיר לוסטיק. ישראל אינה אלא בלון מנופח המתמלא וממלא, עד שיתפוצץ מכוח חוקי הפיזיקה. האירועים במזרח התיכון מוכיחים עד כמה רעיונות חדשים יכולים לרסק את כל מה שנתפס כקבוע, כדוגמת הסכסוך ישראלי פלשתיני.

לוסטיק מספק עוד השוואות: בריטניה שסיפחה את אירלנד, ותוך מאה שנה נאלצה להעניק לה עצמאות ומה שנראה בלתי אפשרי הפך לעובדה. צרפת שלטה באלג'יר 130 שנה, ונאלצה לסגת מפני הלחצים המהפכניים, תוך פינוי מיליון צרפתים לצרפת. מיכאיל גורבצ'וב שאף להציל את הקומוניזם באמצעות האמונה הציבורית בקביעות של הממסד הקומוניסטי, אך הלחצים גברו והקומוניזם נעלם.

שימור כפוי של הזיית תוכנית-החלוקה היא כמו לסדר את הכיסאות על סיפונה של הטיטאניק, במקום להסיט את מסלול האנייה מן הקרחון. מדינת ישראל אינה יכולה להתרחק מגוש הקרח שאותו היא מסרבת לראות. תוכנית החלוקה היא מטלית נוחה חוסמת עיניים של הזיות נוגדות. הישראלים מאמינים כי הפלשתינים יוותרו על זכות השיבה, על ירושלים ועל אוסף גושי ההתיישבות ברחבי יו"ש. הגרסה הפלשתינית מדמיינת השבת כל הפליטים, פינוי כל ההתנחלויות, והפיכת ירושלים לבירת פלשתין.

הדיפלומטיה, טוען לוסטיק, כבר אינה מכשיר לפתרון אלא מחסום בעדו. בהיותי במשרד החוץ האמריקני בתפקיד של מעקב אחרי ההתנחלות, התברר לי כי ממשלת בגין משתמשת בשיחות על האוטונומיה לקידום הסיפוח של יו"ש. כדי להגן על "תהליך השלום", ארצות-הברית מגוננת על ישראל מפני ביקורת נוקבת, ולכן וושינגטון היא האשמה בסיפוח הזוחל, בהרס הסיכוי האמיתי לחלוקה. זוהי דעתי מזה שלושים שנה, קובע לוסטיק. לוסטיק מצר על כך שממשלת ארה"ב לא הפילה את בגין ב-1981, לא הביאה להקמת ממשלה המוכנה למשא-ומתן רציני על חלוקה. המשא-ומתן היה תמיד שקרי. היה צריך לקבוע כעובדה שההתנחלות מעבר לקו הירוק מעמידה את קיומה של ישראל בספק.

יש החושבים כי הוויתור על הזיית החלוקה היא קץ העולם, ולא היא. יייתכן שישראל הציונית דמוקרטית תיעלם. ייתכן שלפלשתינים לא תהיה מדינה. אבל אובדן החזון הדו-צדדי מעלה את הסיכוי לחזון אחר - של מדינה אחת.

היעלמות חזון-החלוקה ייאלץ את ישראל לתת פתרונות של מים ואדמה מן הים עד הירדן, תיאלץ אותה להשתמש באמצעים דרקוניים של דיכוי, גיוס מילואים, הפגנות ענק, טרור, אלימות, בריחה של יהודים וערבים וביקורת גואה נגד ישראל. אז לא תוכל עוד אמריקה לתמוך בישראל, אומר לוסטיק. כשתיעלם ההזייה של פתרון קל ונוח, לא תהיה ברירה למנהיגות הישראלית אלא להיזכר בדרום אפריקה של שנות ה-80', בבידוד, חוסר התקווה וההגירה גדולה.

רק אז תתחדש המחשבה לגבי מקומה של ישראל במרחב. ממשא-ומתן השומר על זכויות יתר של ישראל לכזה המכבד את הערבים קודם כל. אולי זה ייצור יותר לגיטימיות וביטחון אישי. הכרה בסבל הפלשתיני תאפשר לערבים לקבל פחות ממה שהם דורשים כעת. ייתכן שניתן יהיה להקריב את הנשק הגרעיני הישראלי למען אזור מפורז מנשק להשמדה המונית, אומר לוסטיק.

במצב החדש הזה יוכלו פלשתינים חילוניים לשבת עם שוללי הציונות של תל אביב, עם העולים הרוסים שאינם יהודים, עובדים זרים והיזמות הישראלית. חרדים שונאי ישראל יוכלו לחבור לאיסלאמיסטים (!), יהודים שמקורם בערב יוכלו לחשוב את עצמם ערבים במקום יהודים מזרחיים, והמתנחלים יוכלו ליהנות מן הקונפדרציה ולוותר על הלאומיות הישראלית.

כמו שאירלנד זכתה לעצמאות לאחר שנפרדה מבריטניה, כך המדינה המאוחדת תהיה יום אחד לפלשתינית, באופן אורגני ולא כפוי מבחוץ. הזמן יעשה מה שהדיפלומטים אינם יכולים לעשות.

מעשה שלום ובניית המדינה הדמוקרטית דורשים דם ומעשי כשפים. (!) לא ניתן למנוע את העימות בין ישראל לפלשתין. כדי להימנע משינוי אסוני, יש לסלק את הרעיון שתם זמנו, ולאפשר לצדדים להתאים עצמם לעולם האמיתי.

עד כאן דברי איאן לוסטיק, יהודי מווטרטאון, ניו-יורק, שעמד בראש המערך ללימודי ישראל באוניברסיטת פנסילבניה. הדברים פורסמו באחת הבמות המכובדות ביותר - מוסף יום ראשון של ה"ניו-יורק טיימס".

לוסטיק צודק, אבל במהופך

ראשית, לא מעט מן העובדות שלוסטיק טוען לקיומן הן שקריות. הוא שוכח את החלוקה הראשונה שנטלה את מה שקרוי טרנס-ג'ורדן - עבר הירדן - מן המדינה היהודית העתידית. הוא שוכח את תוכנית החלוקה של 1925, והוא הכי שוכח מה קרה בכל פעם שהוצעה תוכנית חלוקה נוספת: הערבים דחו אותה בכל תוקף ויצאו למסעי הרג. לוסטיק אינו מזכיר את משמעות העובדה שבמשך ח"י שנים, תש"ט-תשכ"ז, ערביי יהודה שומרון ועזה לא הקימו מדינה פלשתינית מן הטעם הפשוט שאין עם פלשתיני. הוא משקר באשר לכוונותיהם המוצהרות של הערבים, ככתוב באמנת אש"ף ואמנת החמאס. הוא ממעיט במספרם של יהודי יהודה שומרון וירושלים שהוא כ-700 אלף.

הוא עורך השוואות שאין בהן דבר וחצי דבר עם המצב בארץ ישראל. משטר פהלאווי לא היה אלא סטייה זמנית בשלטון האיסלאם באירן. לאירים לא הייתה מעולם יומרה להשתלט מספרית על בריטניה בטענה של "זכות השיבה", והשלטון הבריטי היה בעיקר למטרות ניצול כלכלי. רוסיה לא השתנתה באופן יסודי - קודם המשטרה החשאית שירתה את המשטר, עכשיו המשטר הוא המשטרה החשאית בעצמה. ההשוואה למשטר הגזעני בדרום אפריקה מוזרה במיוחד: כמחצית מתושבי ישראל הם מן המזרח התיכון, ואף גורשו לישראל בחוזק יד בידי הערבים, ואילו מרבית התושבים הנותרים הם בני הפליטים מאירופה ורוסיה שאף הם נרדפו על צוואר עקב היותם יהודים. שום דמיון למיעוט לָבָן הרודֶה ברוב השחור במדינה עצומת מימדים. לשיא הגיחוך מגיע הפרופסור בחזון זאב עם כבש ירבץ, כשיהודים שסבלו 1,300 שנה של אנטישמיות איסלאמית יגלו לפתע פתאום שהם ערבים בני דת משה, ויקבלו על עצמם שוב את עול הד'ימה והחיים בחסות האיסלאם. כמו הנוצרים בסוריה, כמו הקופטים במצרים, כמו האשורים בעירק.

אז מה נכון? שכל תוכניות החלוקה, מזה 80 שנה, נכשלו. ולא בשל תמיכה מערבית בישראל, אלא בשל חוסר מוכנות ערבית לקבל את הלגיטימיות של ישראל כלל ועיקר. אייאן לוסטיק, יהודי אמריקני, מסכים עם הערבים כי אין למדינה היהודית לגיטימיות, כל עוד הערבים שוללים את הלגיטימיות שלה. אמת המידה שלו ללגיטימיות של המדינה היהודית, לזכותה להתקיים ולהילחם על קיומה, הוא צדק לערבים, על-פי דרכם. תמיכה אמריקנית בדמוקרטיה הישראלית היא לצנינים בעיניו, עד כי הוא מבטל את הלגיטימיות שלה כלל ועיקר, ותובע מן הגויים האמריקנים להתערב בה באלימות ולכפות עליה לקבל את התביעות הערביות. דמוקרטיה פלשתינית היא בסדר, היא בעיניו העולם האמיתי. דמוקרטיה ישראלית, יהודית, היא פסולה, ויש לערבל אותה כדי לקבל את התוצאה הרצוייה: הגירה יהודית וחיסולה הפיזי של המדינה מחוסר תושבים. כדי להחיש עוד יותר את התהליך של החיסול, מציע לוסטיק לוותר על חזון שתי המדינות, לכפות חזון של מדינה אחת, ולעמוד מן הצד ולחכך ידיים בהנאה בעוד המדינה היהודית מתפוצצת מן הלחץ, כמו בלון נפוח-יתר. לוסטיק מציע לנו את האופציה הסורית שבה הטבע, רוצה לומר האלימות, היא שתכתיב את המציאות - מציאות של מאות אלפי הרוגים ומיליוני פליטים.

מעבר לזוועה של החזון שבו ששה מיליון יהודים הופכים שוב לפליטים חסרי מולדת (או נרצחים), החזון הלוסטיקי מתעלם מן ההיסטוריה. בחזון הזה כבר היינו. בין השנים תש"ה לתש"ח שלטה בארץ מעצמה שעשתה כל שיכלה כדי לממש את חזון המדינה האחת עם רוב ערבי מוחץ. חזון זה הסתייע בפלישתם של חמישה צבאות ערביים שהתחייבו לחסל את היהודים. אז היו בארץ כחצי מיליון יהודים, פחות מיהודי יו"ש וירושלים כיום, וביניהם אבי ואמי. ובכל זאת לא יכלו הערבים, גם בסיוע המעצמות, למנוע את הקמת הריבונות היהודית, תוך גירוש הפולש הערבי והאוכלוסיה שהזמינה אותו לעשות ביהודים מעשה היטלר. המעצמה הבריטית נמלטה מכאן כל עוד נפשה בה, ומאז היא ממשיכה להימלט. מהו אם כך הקולב שעליו תולה איאן לוסטיק את תקוותיו שבסיבוב הזה, שבו יש מדינה יהודית של ששה מיליון, מן המשגשגות והמתוחכמות בעולם, מצוידת בכל כלי המשחית הדרושים, תיכנע הציונות לתביעות הערביות להתנדף מכאן? מיהי המעצמה שתוכל לערבל את המדינה היהודית עד כדי מלחמת אזרחים שתכין את הקרקע למדינה הערבית של כל פולשיה?

כאן אנו מגיעים לבעיה של האינטלקטואליה היהודית הגלותית. זו מעולם לא רצתה בציונות. היא נלחמה בה בכל הדרכים, כולל הפקרת יהדות אירופה להשמדה, מעל דפי הניו-יורק טיימס וכל האכסניות ה"מכובדות" לאנטישמיות מזוככת. בשנאתה את הציונות כי רבה, עטתה האינטלקטואליה היהודית מסך שחור על עיניה, המסתיר ממנה את השואה העדתית שהיא מביאה על עצמה, ואת ההצלחה המדהימה של היהדות הישראלית. בשנאתה כי רבה, היא מדמיינת כיצד הישראליות הבזויה מתפוצצת כבועת סבון, ומוכיחה את צדקתה הקוסמית של האינטלקטואליה היהודית, השונאת את הריבונות היהודית, את ההגדרה העצמית היהודית, כי זה מפריע לה להיטמע.

אבל לוסטיק צודק. בשלב כלשהו ייזנח רעיון החלוקה, והמציאות תכריח את הישראלים להכיר בעובדה שחיים משותפים עם האיסלאם על כברת ארץ שרוחבה 70 מייל הם אופציה גרועה, כמו האופציה הסורית. התוצאה תהיה הפוכה מזו שפרופ' אייאן לוסטיק מייחל לה. מה יעשה הפרופ' כשחזון המדינה היהודית האחת יתגשם, וירדן היא פלשתין? האם הוא יתפוצץ כמו בלון נפוח?