הרב
עובדיה יוסף הלך לעולמו בגיל מכובד, 93, ומכאן ניתן להתחיל ולשאול שאלות כה רבות, שברור כי בחייו הן לא היו מתקבלות אפילו לא לתחילתו של דיון.
איך זה שעם יהודי שהשתכן בארצו החדשה-ישנה, בנה מעצמה כלכלית וצבאית ברמה בינלאומית מובילה, הרכין ראש וביקש ברכותיו של רב אחד שהתמיד קריאתו בתורה והקדיש את כל חייו להנהיג את צאן מרעיתו?
אני מבין ומסכים עם הנהי הכמעט כללי על לכתו של הרב עובדיה יוסף לעולמו. אני מבין לחלוטין את הבכי של מאות אלפי חסידיו, ואפילו את הצער הכללי שנפל על בית ישראל. אבל מכאן ועד השאלה שזעק
אריה דרעי: "מה נעשה כעת בלעדיך? את מי נשאל?" – הדרך ארוכה ומלאה תתי-שאלות.
כיצד מדינה יהודית שבסך-הכל מהווה רוב חילוני עם כבוד למאמינים שמבקשים להיות "הכי יהודים שאפשר" – הסכימה כי למרות כל החוקים, שלטון דמוקרטי ומערכות משפט מהמתקדמות האפשריות – תיתן עצמה כבתוך סד בידי פוסק הלכה אחד שיסכים להתיר עגונות, לגייר חיילי צה"ל ואפילו התיר להחזיר שטחים מישראל לטובת שלום אמיתי עם אויבינו – כאילו שאין מספיק כלים בידי נבחרי העם לעשות את כל הדרוש לקיומה התקין של המדינה גם בלי "עזרתו" של כאילו הנציג הבלעדי של אלוהים על פני האדמה?
יאיר מבקש להדיר אי-אפשר באתנחתה קצרה בין השיטין שלא להזכיר את "יהיר" לפיד. אינני מסכים עם אף זווית בקו המחשבה של האיש הזה שנדמה כי ביקש להדיר את המאמינים הללו ממפת החיים במדינת ישראל. הדוגמה האחת מיני רבות שלפיד הגה וביצע בזריזות לא מפתיעה, היא הקטנת קצבאות הילדים. לא הייתה כאן כל כוונה להקל על מעמד הביניים. נראה כי הייתה כאן יוזמה מכוונת להזיק ולהרע לחרדים המבורכים במספר הילדים הרב במשפחותיהם.
אבל מי היה הניזוק האמיתי? הרוב החילוני. רוב האוכלוסיה שמגדלת ילדים לתפארת המשפחה והמדינה חטפה שוס כלכלי והפחתה ניכרת בעזרת המדינה בגידול הדורות הבאים שאנו יודעים היטב כמה קשה לגדלם במדינה בה יוקר המחיה כה כבד. תהום אדירה מפרידה בין הלפיד הזה שכל כולו אש בוערת ושורפת, ובין השאלה הלגיטימית: "מדוע רב אחד חכם בתורה ככל שיהיה, הוא המחליט מה טוב לנו כיהודים ומה לא"?
ביחד, בהרמוניה, בדמוקרטיה זה הרגע בו שני ציבורי האזרחים במדינה חייבים לעשות חשבון נפש נוקב, החרדים והחילונים, ולהבין כי אם לא נחיה ביחד ובהרמוניה של הבנה (תרצו: תלויים זה זה) כי רק המוסדות הנבחרים במדינה הם הקובעים את סדר יומנו – נהיה בסופו של דבר תלויים זה לצד זה.
לא יעלה על הדעת שציבור יהודי שמחזיק את המדינה כחופשית ודמוקרטית יבין ויכבד את החרדים שכל ד' אמותיהם היא התורה בלבד – ו"בתמורה" יירקו אלה על הרוב ויחליטו בשיטות ימי הביניים באמצעות פוסק שנראה בעיניהם המנהיג ההלכתי, מה טוב ומה רע.
אם לעולם לא יכבדו הללו את חוקי מדינת ישראל ועדיפה עליהם פסיקתו של רבם, הלך עלינו.
אם מנהיגי המדינה יחליטו להחליט רק אחרי שיקבלו ברכת הרב, הלך עלינו.
אם נמשיך לפלג עצמנו במסגרת אותה דת יהודית לכאלה שמקורבים לאלוהים יותר ואחרים פחות - ומעל כולם רב אחד שמחליט, הלך עלינו.
