הגטו היהודי האחרון

המראות המדהימים שנגלו בעת לוויתו של מרן יוסף עובדיה שלא היה דומה לה, היכו חושי רבים בהלם. היו כאלה שראו בהמונים לבושי השחורים את עוצמת הציבורים החרדיים וכאבם של המאמינים. היו כאלה שנחרדו מול העם הזה המכונה "עולם התורה" שהתגלה במלוא מוזרותו, נציגי עדה דתית ענקית ונבדלת לעצמה. במלים אחרות, אנשי גטו והפעם מרצון.

מכל המושגים שחלפו מול עיני בלטה המלה גטו. עם מסוגר בכפייה ללא מוצא בשטח מוגדר ומצומצם. יהודי רומא שנדחקו לגטו הרומאי ברובע סטאנג'לו נתבעו על-ידי האפיפיור פאולוס הרביעי שהגברים יחבשו כובעים צהובים ונשותיהם תעטופנה שערותיהן במטפחות-ראש צהובות. כך נעשה לימים הצבע הצהוב לטלאי הצהוב ובמרכזו מגן דוד שנודע לשימצה והיה סמל להשפלת היהודי עד מוות.

המושג "גטו" נולד ברובע היהודי בוונציה במאה השש-עשרה. באיטלקית השם ג'טו פירושו בית-יציקה לזכוכית שהתעשיה הכרוכה בו הקנתה לוונציה שם בעולם כולו. השם הוצמד גם לרובע בו נדרשו היהודים להתגורר בגבולותיו, כנראה מהיות רבים מהם קשורים בסחר בכלים היפהפיים ובתחום הרובע נמצאו בתי יציקה נחשבים. משהתפרסם הכינוי גטו לרובע היהודי בוונציה, התפשט גם ברחבי-אירופה.

אם הוטעינו להאמין כי הגטו שייך לעבר ארור, מסתבר כי הוא חזר לתחייה כעוף החול. אם חשבנו כי מדובר רק באווירה גטואית, התבדינו. לוויית המרן הוכיחה כי בארץ מכבר לא מתקיימת רק אווירה גטואית של יהודים מפוחדים, אלא שהגטו העשוי מחיבור שבין ציבורי חרדים ודתיים ממש כאן, חובק אותנו מכל עבר, מחניק תקווה לעם שפוי.

הייתה זו רק שאלה של זמן מתי יפרוץ מתוכנו היהודי הגטואי. הזמן הבשיל כשעלה ראש ממשלה צעיר בשם בנימין נתניהו. ישראלי דובר אנגלית על בוריה ועברית רהוטה וקשר ברית עם אתו ציבור. לכאורה נחשב לאיש שיש בו ממשיך מבחינת הרוח העברית. אך תוך זמן קצר צמח מתוכו ראש ממשלה גטואי בכל מובן. במלים אחרות, מעולם לא היה לנו ראש ממשלה שצחנת הגטו נודפת ממנו כמו מנתניהו ומשר החוץ שלו (בהקפאה), אביגדור ליברמן.

תחת כנפיו של נתניהו התגברה ההתחרדות המוטרפת שמקיפה אותנו כיום בגלים עכורים. תרומתם של נתניהו להחרפת מצב זה ביחד עם אביגדור ליברמן, מכבר הגדישה סאה. שוב נתפשנו כבעלי נטייה חולנית להשתעבד כרצועי אוזן למרנים ורבנים מתעתעים המטילים עלינו בלי הרף רשתות הפחדה בשם אלוהים. במלים אחרות, חזרנו ונהיינו עם של עבדים, לא תכונה להתגאות בה.

השותף השלישי והטבעי

את דרכם של שניים אלה, נתניהו וליברמן, הקדים קוסם אחד שעיצב במו ידיו את הדמות החזקה ביותר בפוליטיקה הישראלית מאז ומעולם, את האפיפיור היהודי המזרחי הראשון בתקופה של המילניום השלישי. המעצב הוא איש בעל תכונות המזכירות את המיסטיקן הרוסי גרגורי רספוטין (1916-1869), מוז'יק במוצאו שהיה בעל קסם אישי נדיר והגיע לעמדת השפעה בארמונו של הצאר מעל ומעבר למעמדו החברתי הנחות. האיש הזה אף שינה גורלה של רוסיה מבחינה פוליטית עד שנרצח בידי חבורת קושרים מבני האצולה.

לבן דמותו שצמח בתוכנו והוא מבורך כמו רספוטין בקסם אישי כובש וביכולת השפעה מעוררת השתאות על אלה שהוא נמצא בקרבתם, קוראים אריה דרעי. זהו הנבל הראוי לדראון שישב בכלא על עושק כספי ציבור. זהו האיש המושחת שבעצם הקים את שס והפך את רבו עובדיה יוסף מסתם דמות תורנית מתפוגגת לדמות הפוליטית המרכזית במחוזותינו בעשרים השנים האחרונות, בעלת עוצמת ניווט משמעותית יותר מראש ממשלה, יותר משהיה אפילו דוד בן-גוריון בשיאו.

לא היה זה הרב שהצמיח עצמו לממדים של אישיות ששמעון פרס מקבל בנוכחותה פיק ברכיים ורעדת שפתיים, אלא היה זה אריה דרעי, הפיקח והנועז שידע לרתום למרכבתו את הפוליטקאים הצעירים דאז, בני מפלגות השלטון כחיים רמון. גם את אלה לש ועשה בהם כרצונו, מטה אותם לכאן או לכאן. איש אשכולות היה דרעי מנעוריו, ועלה על רבו בתבונתו הפרקטית, עשרת מונים.

דרעי זה שהיה בעל השפעת מגית על רבו וסייע לו לנקוט במדיניות רעה של פילוג העם, של פירוד מוחלט בין ספרדים לאחרים, הצהיר על עצמו בהתנהלותו כיורשו והכניס את כפות רגליו לנעלי רבו הגוסס בעת מסע הלוויה המדהימה, שאף אותה הפליא דרעי לארגן, מזעיק חסידי רבו מכל קצות הארץ. אלא שם גם מעד לעיני רבים וסדק את בסיסו במשפחת הנפטר, כאשר דחה לצדדים את היתומים, בנותיו ובניו של המרן. כחצוף שאינו יודע גבול התייצב כאילו היה בנו-יחידו של המרן והטיח בבורא זעקת מחאה של קוזק נגזל, פעם ועוד, וההמוני העבדים מאשרים בנהמם את קריאותיו הצרודות מבכיו החנוק.

הקטע המצולם עוד הזה יילמד בבתי-ספר ליחצ"נים.

על-פי תפישת עולמו של דרעי עליו להמשיך ולהחזיק את הנוהים אחריו בחשיכה של בערות מקוממת. האכלת מעריציו בפרי הפחדים הקמאים המלווים את המאמינים חלושי הדעת, מתאימה לשיטתם של נתניהו וליברמן. דרעי הוא באמת השותף הטבעי שלהם. כשיצליח לתכנן משבר ממשי או אפילו מדומה, בין נתניהו ללפיד או בנט, הוא יצטרף מיד וישאיר מאחור עם לשון חרוצה את שלי יחימוביץ שמכבר אינה מסתירה את תשוקתה העזה לחבור לנתניהו.

שניים אלה - נתניהו וליברמן - יונקים חלק נכבד מהשפעתם מהפחדים ההיסטוריים שלנו. עכשיו צף ועלה האדם השלישי שיחזקם ויכפיל את כוחם, המהר"ל יוצרו של הגולם בן זמננו, אריה דרעי.

לא נולדה הדת אלא לשם שעבוד

קשה לרבים וטובים לעכל את העובדה הפשוטה שהאל היחיד שלנו נוצר בידי אנשים כמונו ממש. כל בואו למרומים של אותו יצור המתקרא "בורא עולם", בצלמו ובדמותו של האדם מתקיים - ולא להפך, ולצורכי מנהיגינו נולד. גם הורדת לוחות הברית מהדר מושבו לארץ נעשה בערפל כבד,בברקים פולחי שמיים סחופים וברעמים אדירים המהדהדים עד קצות עולם. כך, בהצגה המרטיטה ומזרת האימים הזאת של מתן תורה בידי משה נסיך מצרים, נסתיימה חתימת הברית. אכן, לא טעה בהבנת התופעה הזאת הסופר היהודי-אמריקני הווארד פאסט שכתב עליו רומן מסקרן, "משה נסיך מצרים" (1958).

ביצירה זו עלה בידי פאסט בעל הדמיון העשיר להתקרב קרבה ממשית לפיענוח מסתרי אותו משה כבד-פה, שהיה בעל מעמד בכיר ביותר בהירארכיה המלכותית המצרית. אין ספק כי גם אם פאסט נעזר באגדות עתיקות ששובצו היטב בתנ"ך, הוא היה ער לכך שיתכן והם פיברוק היסטורי, ששימש דבק חסר בין חוליות של התרחשויות שונות ולא יותר מזה.

פאסט שהיה חרד כל חייו לחרות האדם, העמיד את משה במקומו הבכיר כמשחרר העבדים גם מבחינת השכלתו העצומה, ענין המסביר את חששו של הנסיך לגורל עמו המצרי מהעבדות הקיימת במצרים. חשש הנובע ממספרם ההולך וגובר של העבדים שעלולים לקום ולמרוד במשעבדיהם - ולהביסם. הרי לפניכם סיטואציה מקבילה לזו שלנו בימינו.

מכאן שלא רק טובת העבדים החרופים עמדה לנגד עיניו. פאסט למעשה מלביש על עצמו את עורו של הנסיך השונה מכל נסיכי מצרים האחרים, לומד אותו לשורשו ומציבו כדמות מוסרית אוניברסלית מבחינת התעצבותו כאדם בוגר, והוא פטריוט מצרי מפתיע, אך בד-בבד נחשף בידי פאסט כאיש בעל תודעה סוציולוגית גאונית, בן התקופה העתיקה שהתכוון לבלום את הסכנות הקיימות בתוככי ארצו מעצם השליטה בגורל זרים.

אולי בקיומה של אפשרות כזו טמון ההסבר לתופעה המוזרה שכמעט אין בנמצא איזכור ברישומי ההיסטוריה הפרעונית על אותה יציאת מצרים שכולנו מרבים להתפאר בה מדי שנה בנוסח, מעבדות לחרות.

ניתן לשער כי הנסיך המצרי שלא היה מבני העברים כבאגדה התנ"כית, מצא דרכו לאמונה באל אחד, בניגוד לעולם המיתולוגי של משפחות האלים המצריים, בהשפעת פרעה שקדם לו בדורות אחדים, אחנתון (אמנחותפ הרביעי), השייך לשושלת השמונה-עשרה של הפרעונים. אחנתון זה איש רוח חולל את המהפכה הנועזת בדת המצרית כשקבע להתמקד מבחינה דתית באל אחד, אתון, הוא אל השמש ומקור כוח החיים. מהפכה שכעבור זמן לא רב נקברה בידי כוהני הדת שראו בה רועץ לחייהם.

גישה מהפכנית זאת עוררה בקרבו של משה התיחסות טרנסצנדנטית, ובסופה הסתייע בדת המונותאיסטית שנשכחה לצורך חסימת העיוותים בחברה המצרית הקדומה, וסילוק מעמד העבדים המסוכן למצרים. תוך מהלך נועז זה יצר משה תשתית של עם, שמתחילתו חונך כי אלוהיו החדש הוא אל נקם על כל סטיה מתורתו. אלא שבמרוצת הדורות מאבד העם הזה את שורשיו כבני חורין עקב אותו אל כביר ונורא מכל, המשעבד את העברים הקדומים האלה ואוסרם באזיקי אגדה מיתולוגית.

הדת הקדומה נסתלפה להפחיד

תיקון עוולה חברתית אחת באמצעות עוולה חדשה, זו התוצאה הסופית של תורת משה באל יחיד המגיעה לשיאה במתן לוחות הברית לעבדים המשוחררים באמצעות מופע תיאטרלי בהר סיני. מצג אימים מרשים כזה אכן נועד לקשור ברית בין המשוחררים לבין האל הכביר לנצח נצחים. ככל שהאל יותר כביר כך קיים צורך להגדיל לאין שיעור מימדי הפחדים מפניו. פחדים שהזמן הופכם לתכונת אופי מגונה.

כך מתחיל שלב חדש במסע ההפחדה בתולדות האמונה הדתית. שלב שביהדות לא נפסק אלא רק התעצם עד שעקרונות מוסר אנושי בסיסי אף הם עוותו לחלוטין וההלכה הקטנונית והחטטנית של גאונינו הופכת בעצמה קרדום לחפור בו אימה מרתיעה.

דווקא בנימין נתניהו, איש בעל מחשבה קופסתית משעממת להחריד, מצא את סוד הפטנט לשליטה בהמונים "מסורתיים", ומאז איננו מרפה משיטתו הטובה לעצמו בלבד. שכן המרבה להטיל פחד בלב בוחריו השוטים, מחזק באמצעותם את ארבע רגלי מושבו הרועד.

כך נוצר עם מוכה פחדים

מה שהתרחש בלוויתו של מרן עובדיה הופך לחומר מזין-מחשבה לעומקה בדבר התחרפנות לאומית בחייו. לא מנהיג היה עובדיה להחרות אחריו, אלא כהן דת העושה כחוטא לביתו ולמקורביו. האיש עובדיה יוסף שהפיץ פירוד מר בין העדות כפי שלא העז איש לפניו לעשות לא כאן ולא במקום אחר, הובל למקום מנוחתו כאילו מדובר לפחות ביוצא חלציו של האל שבמרומים. המראות של החרדים, ספרדים ואשכנזים שחברו יחד, מעידים על תכונת העבדות של העם החי כיום כאן, אך באמונתו הקמאית שייך לימים רחוקים של ציוויליזציה בתחילתה.

מעבר לליטושו כפוסק הלכה התגלמה במרן התנהלות מעוררת מחלוקת וביקורת חריפה. מחוץ למחלצותיו התיאטרליות נחתמה התנהלותו בחספוסו הסרפדי של איש-שווקים ולשונו הבוטה המחרפת ומגדפת מי שאינו לטעמו, הייתה כשל פושט נבלות גס-רוח בעיבורה של עיר.

כאן ראוי להזכיר לכל מי שמנסה לשכוח, כי מעולם לא קמה בישראל מפלגה כה גזענית ומושחתת מידות כש"ס, עד התגמדותה לגובה דשא מכוסח וכולו מצהיב מיובש. דרעי העמיד בראש "התרבות" הזאת, לכאורה מתקנת עולות שנגרמו למזרחיים, את רבו שהתחיל לאמין בגדולתו כמשה בזמנו. אלא שלמעצב המוכשר המפיח בו אמונה שטותית שכזאת לא נמצא ברב מספיק חומר מחמת מוגבלותו בהשכלה כללית שהייתה מצומצמת. לא סתם הרב נחשב כמוגבל בהבנת נושאי שעה ורגע.

מה הייתה תרומתו האמיתית של עובדיה לאומה העברית? מחוץ לטענת אמנון לוי כי זקף קומתם של בני המזרח ואם נתעלם משנאותיו ומקטנוניותו, לא הוסיף דבר פרט להוספת ספריו לארון הספרים היהודי, וגרע הרבה. האיש שיכול היה באמת להשפיע בכיוונים בעלי-חשיבות לאומית התגלה כחסר אישיות תרומית. אך ממשיכו אריה דרעי ימשיך להפיץ ביכולת קסמו האישי את תורת הפחדים שלו, ויעמיק כדרכו הרעה את הפירוד ואת תורת הלא-כלום שלו בכדי לשמור על עדר שוטיו. אכן היהדות המקובעת בהלכה המיובשת מכבר זקוקה לטלטלה רצינית. אבל לא דרעי יושיע; נוכל היה במערומיו וכזה נותר גם בלבושיו.

הבורות חוגגת את נצחונה

חשוב שלא נשכח כי ההמון האדיר שסתם את דרכו של הנפטר למקום מנוחתו הוא ההמון הזועק בחרדה מעצם יתמותו ואינו תורם דבר למדינת היהודים. ההמון הזה הוא שיכריע לבסוף את שארית הנותרים הנבלעים ונעלמים מבני ישראל, מאותו ישוב עברי שהיה פעם בארץ-ישראל. האם היינו כחולמים? או שמא ראוי להתנסח כמילותיו רבות המשמעות של אלכסנדר פן שכתב בשירו, "היה או לא היה - הפשר לא נודע לי".

תרבות המאה העשרים ואחת לא תחדור לבני שס. היכן שקבע המרן את גבול הבורות שהוא עצמו לא היה מודע עד כמה היא פוגמת בו עצמו, שם תהיה פגיעה קשה בכל שכבות הציבור המזרחי ואף מעבר לו, ויפגע אנושות בכל מי שהלך שולל אחריו. בורות שאינה נבלמת מתפשטת כמגיפה.

גדול ככל שנחשב בחוגיו מעולם לא יגיע עובדיה למידתו של הרמב"ם המתאים היטב להיות גם בן תקופתנו. שכן בן תרבות היה והשכלתו כפוסק גאוני חובקת-עולם. מדובר ברופא רב-מוניטין, במדען וחוקר נודע, בפילוסוף ובעל השכלה במחוזות נוספים. הוא שכונה "הנשר גדול" פרש מוטת כנפיו ודאייתו המרגשת נמשכת מעלינו עוד ועוד. זהו גדול אמיתי בתורה הודות ליריעת השכלתו העשירה, זו שנחסכת כיום בלב טמא ממאות אלפים בישראל. אלה היו ונשארו יתומים אמיתיים וחבוטים.

הזמן יעשה את שלו. עובדיה יקבל בעוד שנים את מידותיו האמיתיות. עד אז "הצדיק" אותו מבכה עולם של תורה, ימשיך גם לאחר מותו להפיץ בורות ופירוד באמצעות מי שמינה עצמו ל"בנו", יורשו בעל השופרים לבית דרעי, שעוד קט יחבור לליברמן ולנתניהו המפחידים הלאומים.

יתכן וימים יגידו כי תחושת המועקה מפני הגטו האחרון דווקא כאן, היא כמתיחת גבול-סיום של פרשת הישוב העברי בארץ-ישראל. לפנינו מצטייר בצבעים קודרים עם שמחובר בקושי רב משסעים שכל ניסיון להשתילם כבשר אחד נידון לכישלון צורב. טועה מי שחשב שהבורות אינה הורגת. היא קוטלת באכזריות את החיים שאין בהם רוח עם ניצוץ מקורי.