|
|
ההמנון הלאומי. התקווה עדיין נחוצה גם בימינו
|
|
|
|
|
היום, כשהבטתי בבני הנוער בלבן השרים ברגש כה רב, על ראש הממשלה שנרצח, פתאום קלטתי שהם אפילו עוד לא היו בחיים באותו לילה מקולל...בו רציתי לצרוח ולצעוק, אבל הצעקה לא יצאה ממני,
הדממה בחוץ הייתה פולחת, והפכתי את המגרות והארונות,
כדי לתלות דגל שחור על מרפסת ביתי, ולא מצאתי כזה. עד היום אני מרגישה את אותה תחושת החמצה...
רציתי לתלות את אבלי לעיני כל, לצרוח, לצעוק, לשאוג,
אבל נשארתי ללא קול. ואני נזכרת בלילה הלבן ההוא, ערב קבורתו,
כשצעדנו ברחובות ירושלים בדממה איומה, כשמסביבנו עשרות ומאות אלפי אנשים, ההולכים גם הם בדממה מקפיאה, המומים והלומים. והיו שם המוני בית ישראל, גברים נשים וטף, דתיים וחילוניים,
וריח חריף של עלי שרף שרופים התפשט בחלל...
והיום, כששרתי בסיום הטקס את 'התקווה', והתנגנו להם המשפטים הכול כך מוכרים הבנאלים לכאורה: 'עין לציון צופיה, עוד לא אבדה תקוותנו'... צצו להן פתאום, משום מקום, תמונות מדומיינות, וראיתי פתאום את סבתי ז"ל, כצעירה בת 16, העולה לבדה לארץ ישראל בשנת 1920, והיא בסירה מתנדנדת מגיעה לנמל יפו, ובעיניה זיק של תקווה, כדברי השיר אותו זמזמה כל ימיה "אנו באנו ארצה לבנות ולהבנות בה"...
ופתאום חזיתי באבי ז"ל, כילד מפוחד בן 7 או 8, המסתתר מקופל בדממה בלילה קר עם משפחתו במשאית מוחשכת, והיא ממלטת אותם ממחוזות הרצח והדם למקום מבטחים. ודמיינתי אותו כמעפיל צעיר, כשרק מכנסיו לגופו, עושה את צעדיו הראשונים במימי הים התיכון ובעיניו זיק של תקווה...
ופתאום קלטתי עד כמה התקווה הזו היא רלוונטית לחיינו אנו,
צאצאי אלו שהגיעו לכאן בעקבות התקווה, לבנות עולם טוב יותר להם ולילדיהם, ולעם היהודי...
ושם קלטתי את הציווי שהורינו וסבנו הורו לנו, אלו שהגיעו לכאן עם ניצוץ התקווה, לבנות כאן מדינה שבה נחיה כעם חופשי בארצו, צוואה מוסרית, לבנות כאן מדינה אחרת, שונה מהמציאות החשוכה שהם נמלטו ממנה.
מהציווי הזה לא נוכל להימלט, הוא חייב להדריך אותנו,
בכל צעדנו כאן, בחיינו הפרטיים והציבוריים, בערבות ההדדית,
בדאגה לחלשים, בצורך להיות חזקים, פיזית ומוסרית, אך לא דורסניים.
'התקווה' משמעה מימוש הציווי המוסרי שהותירו לנו אלו שהביאונו לארץ הזו, 'לבנות ולהיבנות בה'.
