יושב-ראש הכנסת, ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר מר
אהוד ברק, יושב-ראש הכנסת לשעבר שבח ויס, שרים, כנסת נכבדה, הרעיה יעל, משפחת זאבי היקרה.
12 שנים חלפו מאז יצא פרופסור שמואל שפירא בהודעה שגרמה לכולנו לזעזוע קשה: "בצער רב אני רוצה להודיע כי לפני כעשר דקות נפטר השר
רחבעם זאבי". תחושת ההלם התחלפה ברגשי צער כבד על האובדן הגדול של חבר ושותף לדרך, שנרצח בידי שלושה מחבלים בני עוולה.
הרצח הנורא גדע 59 שנים של שירות והקרבה למען המולדת. כבר בגיל 16 הצטרף גנדי לפלמ"ח. מאז ועד ליום מותו לא נח לרגע. הוא נלחם בכל מלחמות ישראל ובכל החזיתות. במלחמת השחרור היה מפקד מחלקה וקצין מודיעין של חטיבת יפתח בפלמ"ח; לקח חלק בקרבות בעמק בית שאן, במשמר העמק, בגליל העליון, בשפלת יהודה ובנגב.
משפורק הפלמ"ח עם קום המדינה היה בין המפקדים שבנו את צה"ל. שימש כקצין מבצעים בפיקוד הצפון, השתתף בקורס מפקדי הגדודים הראשון בצה"ל, היה קצין מודיעין בפיקוד הדרום, מפקד גדוד 13 בחטיבת גולני, ראש אגף המבצעים במטכ"ל, ראש מחלקת ארגון ותקנים במטכ"ל, ראש מטה אוגדה, עוזר ראש אג"ם במטכ"ל ואלוף פיקוד המרכז, והוא אשר הגה והוביל את הפעילות הצבאית ב"ארץ המרדפים" בבקעת הירדן במשך חמש שנים.
גנדי לא היה רק מפקד בחסד עליון, הוא ניחן ביכולת להפיק לקחים ולראות את הנולד. ערב מלחמת יום הכיפורים, ימים ספורים לאחר שחרורו מצה"ל, חזה גנדי את הבאות. בפגישה שהתקיימה בינו לבין שר הביטחון, משה דיין ז"ל, אמר לו גנדי: "יש לי תחושה שבסתיו תהיה מלחמה". דיין שלא סבר כך, ביטל את דברי גנדי.
מלחמת יום הכיפורים פרצה באותו שבוע, והחודש אנו מציינים 40 שנה לאותה מלחמה שהפכה לאחד מהאירועים הטראומתיים והקשים בהיסטוריה ובזיכרון הקולקטיבי של מדינת ישראל. מלחמה ששינתה גם את תוכניותיו של גנדי, ששב לצבא ומונה לראש אג"ם.
לפני שבוע ציינו 18 שנה להירצחו של ראש הממשלה
יצחק רבין זכרונו לברכה. יש הסבורים כי בין גנדי לרבין הייתה פעורה תהום גדולה, אולם השניים חלקו לא מעט השקפות משותפות, והערכה רבה שררה ביניהם. גנדי ורבין שירתו יחד בפלמ"ח ולאחר מכן דרכיהם הצטלבו בצה"ל ובכנסת.
רבין ז"ל שהיה מפקד קורס מפקדי הגדודים הראשון בצה"ל, שבו השתתף גנדי, כתב עליו: "אינדיבידואליסט מעמיק, בעל תפיסה חדה ומהירה, מתאים לכל תפקיד בו יחפוץ". ואכן, לאחר שרבין נבחר לראשות הממשלה בשנת 1974, הוא מינה את גנדי ליועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור, ומספר חודשים לאחר מכן כיועץ מיוחד לענייני מודיעין ליד ראש הממשלה, מינוי שעורר התנגדות מסוימת, ועל כך כתב העיתונאי משה כרמל במאי 1975: "מינוי זה עורר התנגדות מצדדים שונים... לא אומר כי גנדי הוא האיש היחיד לתפקיד זה ואין שני לו. אולם בהכירי אותו ואת פועלו, ביודעי את החומר שעליו הוא יהיה מופקד ובחזותי את השבילים בקהיליית המודיעין בהם הוא יצטרך להלך - סבורני, כי אפשר לתלות תקוות בו ובעבודתו האחראית בעתיד; שכן, יש בו הכושר ללמוד את בעיות המודיעין המורכבות, לעשות לשיפור התיאום בין הזרועות השונות העוסקות בנושא ולהיות לעזר לראש הממשלה".
לאחר שנחתם הסכם הפרדת הכוחות עם מצרים בשנת 1976, התפטר גנדי מתפקידו כיועץ ראש הממשלה. דרכיהם של רבין וגנדי הצטלבו שוב לאחר הבחירות לכנסת בשנת 1988.
אחד מהנושאים שהטרידו את גנדי באותה עת היה הניסיון ליצור פילוג בעם על-רקע הדיבורים על משא-ומתן עם אש"ף. בנאומו הראשון בכנסת מחה על כך ויצא כנגד ההפרדה המלאכותית בין רודפי שלום למתנגדיו, לכאורה, ואני מצטט: "דוברים שונים מצהירים על השתייכותם ל'מחנה השלום'. מכך משתמע שכל האחרים הם במחנה נגדי, דהיינו 'מחנה המלחמה', ואין שקר גדול מזה. אני רואה עצמי כאיש שלום מובהק, כיהודי, כישראלי וכציוני. אינני זקוק לשיעורים ולהטפות על השלום מפיהם של המתהדרים בשלום... מלחמה זה זוועה, פחד, אימה וכאב. לכן, אני רוצה בשלום. כדי שישראל תמלא את ייעודה בבניית חברה, כלכלה, תרבות ועם היא זקוקה לשלום..."
גם היום דברים אלו נכונים ומקבלים משנה תוקף. גם היום ישנם אלו התומכים באותה דרך כושלת כבר עשרות שנים.
באחד ממאמריו כתב גנדי כי "עיקר תכליתו של לימוד ההיסטוריה הוא בהפקת לקחים". ההיסטוריה לימדה אותנו שתהליך אוסלו נכשל, והקונספציה בה שבויים חלק מהאנשים רק הובילה אותנו לעוד טרור ולשפיכות דמים.
על-מנת שכן אפשר יהיה להגיע לשלום בו אנו חפצים, ישנם כמה תנאים בסיסיים שצריכים להתקיים. את חלקם ציין גנדי גם כן באותו נאום מכונן שנשא בכנסת. כך הוא אמר: "ישראל חלשה תיתפש כטרף קל בעיני שליטים ערבים. את השלום נשיג ונשמור כאשר נהיה חזקים, ועוצמתה של מדינה אינה נמדדת רק במספר הטנקים, המטוסים והעוצבות שלה. ראשית לכול, יש משקל לנכסים הקרקעיים שלה, לעומק האסטרטגי שלה, לשטחים השולטים עליה, ואלה מצויים ביהודה ובשומרון".
בשנת 1987, כאשר החלו הדיבורים על ועידת שלום בינלאומית, כתב גנדי: "מקור הטרור והאלימות נעוץ באידיאולוגיה הלאומית של אש"ף..." דברים אלו נכונים בהווה, כפי שהיו נכונים בעבר. כל עוד ההנהגה הפלשתינית תמשיך לדבוק באידיאולוגיה השוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי ותמשיך לעודד טרור, לא ישכון שלום.
גנדי היה איש שלום ולא איש מלחמה. יחד עם זאת, הוא לא התעלם מהמציאות וידע לעמוד על האינטרסים החשובים לביטחון מדינת ישראל ואזרחיה. הוא הותיר לנו ולדורות הבאים מורשת ענפה.
בנאומו האחרון בכנסת, לציון מלאת 60 שנה להקמת הפלמ"ח, סיפר גנדי את אשר לימדו אותו בתחילת דרכו בפלמ"ח.
הייתה זו מעין סגירת מעגל לנער שהחל דרכו הצבאית בפלמ"ח בגיל 16 וזכה להגיע לצמרת צה"ל ומדינת ישראל. אני מצטט: "על כתפו של כל אחד מאתנו רובצת האחריות לגורל המפעל הציוני והיישוב היהודי בארץ ישראל".
אני רוצה לסיים בנימה אישית. גנדי, בנוסף להיותו איש פלמ"ח ולוחם בכל רמ"ח איבריו, היה בקיא במקורות ואיש ספר. הספר האהוב עליו היה ספר הספרים, התנ"ך. אנחנו הצטרפנו לממשלת שרון הראשונה בתחילת מרס 2001. לגנדי היו לבטים רבים, אולם משהחליט פעל במלוא כוחו. עם כניסתו למשרד התיירות הוא התאהב בתחום אחריותו החדש. האהבה שלו להיסטוריה, לגאוגרפיה ולטופוגרפיה של ארץ ישראל, אופקיו הרחבים והיכרותו את העולם, הפכו אותו למקצוען מהיום הראשון.
באוקטובר אותה שנה, שבעה חודשים לאחר הצטרפותנו לממשלה, נאלצנו לפרוש. בישיבת הממשלה האחרונה לפני שהגשנו את מכתבי ההתפטרות אמר גנדי, כי עקרונית הוא מקבל שבשביל לקיים אחדות דרושים ויתורים. השאלה היא, אמר, מדוע רק צד אחד צריך כל הזמן לוותר? מדוע תמיד אנו מוותרים ודעתם של שרידי ופליטי מחתרת אוסלו היא שקובעת?
כאשר יצאנו מחדר ישיבות הממשלה גנדי הרגיש שיש לו עוד ספקות, האם עשינו את הצעד הנכון? ואז הוא אמר לי: "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם". האמת שלא כל כך הבנתי מה הוא אמר ושאלתי עוד פעם: מה כוונתך? ואז גנדי ענה לי: אתה רואה יהודים סובלים פה בחודשים האחרונים מזריקות האבנים, טרור הולך וגובר, גבעות חברון פונו, מפעל ההתיישבות מתייבש, אין פיתוח, אין בנייה, ואנחנו נשב במשרדינו המרווחים ונשתתף בכנסים ובוועידות כאילו כלום לא קורה? זה מה שמצופה מהמנהיגות? הצדק היה עמו. בדומה למשה רבינו, שיכול היה להישאר ולהיות בארמונו של פרעה בהוד ובהדר, אבל לא נשאר אדיש לסבלותם של אחיו, כך היה גנדי.
זאת הייתה אחת משיחותי - אולי שיחתי האחרונה עם רחבעם זאבי, וכמו בכל מפגש שלי עמו למדתי והשכלתי. אני מקווה שגם הנוכחים כאן היום ועם ישראל כולו ימשיכו ללמוד ולהשכיל ממורשתו. ה' יקום דמו.
