אני מתקשה להאמין למקרא שחור על גבי לבן של נייר עיתון ב"דה-מרקר" ביום ה', כ' בחשוון תשע"ד, 24.10.13, בו צוטטה הודאת המנכ"ל לשעבר של דיסקונט-השקעות,
עמי אראל, שרכשה את השליטה ב
מעריב. הודאה בה חוזרת ונשנית מטרת הרכישה -
רכישת תוכן הייתה נראית כרכישה משתלמת.
רכישה, שחייבה הזרמה של סכום "פעוט" ו"חסר ערך" של 400 מיליון שקל. רכישה שהניעו מספר בעלי מניות בדיסקונט-השקעות להגיש תביעה נגד החברה והדירקטורים על ביצוע עסקת רכישת מעריב במרס 2011, כשהיה ברור שמדובר בעסקה נעדרת כל היגיון עסקי או כלכלי, שתגרום להפסדים ולנזקים משמעותיים לחברה. עסקה, שחלקה בסופו של דבר הוגש לתספורת, כי אצלנו הטייקונים מסתפרים רק במספרות המגלחות שיער של חובות לציבור.
אל מול ההתרסה של בעלי מניות בחברה בתביעה בבית המשפט ש"אישור העסקות על-ידי הדירקטורים נגוע ברשלנות... ושיש לחייב את הדירקטורים להשיב את הסכום לקופת החברה", ענה ללא ניד עפעף מר עמי אראל:
"אנחנו רוצים לתת תוכן לקורא".
התשובה של המנכ"ל, יד-ימינו של
נוחי דנקנר, שפעל אך ורק כממלא רצונו, עוררה תהייה אצל השופט: "כשקנית את מעריב קנית גם את העיתונאים שלו כדי שייצרו תוכן למשהו אחר?"
תשובת עמי אראל, שליחו של הטייקון נוחי דנקנר,
"קניתי נגישות ל-200 עיתונאים...", מעוררת מחשבות נוגות. בישראל ההון יכול לקנות הכל. ההון יכול לקנות בכסף לא רק סחורה, הוא יכול לקנות גם הון אנושי, הוא יכול לסחור באמצעות הכסף במידע שנוח לו, לטפחו בהתאם לאינטרס של ההון. ההון יכול לקבוע אמיתות.
ההודאה בבית המשפט של עמי אראל -
"אני קונה מערכת חדשות אני יכול להשתמש בה" - חייבת להדליק אצלנו נורות אדומות, זו הודאה מפורשת במציאות קיימת: אם יש לך כסף, אתה יכול לקנות תוכן וקונה נגישות לעיתונאים; במקרה של עמי אראל ונוחי דנקנר, זו הייתה רכישה בכסף לא שלהם - בכסף של בעלי מניות - "נגישות ל-200 עיתונאים".
