"ילדי טהרן", שעדיין חיים איתנו, הם כבר נושקים מעל 80 שנות חיים ואף 90 שנה. כאשר הם הגיעו אלינו בשנת 1943, הם מנו כ-1,200 ילדים בני 18-10.
1,200 ילדים, 1,200 אודים מוצלים מבית המשוגעים של אירופה באותן שנים, שעקד שישה מיליון יהודים ומתוכם מאות אלפי ילדים.
1,200 ילדים מפולין ומברית המועצות, הגיעו עם שרידי צבא אנדריס הפולני בשנת 1942 לאירן, שהייתה באותם הימים בשליטת בריטניה. שם רוכזו בבתי יתומים ובמהלך שנת 1943 הגיעו לארץ ישראל.
סגנית נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופטת ד"ר
דרורה פלפל, פסקה שמכוח הסכם השילומים עם גרמניה זכאים ילדי טהרן - כיום קשישי טהרן - כיום שרידים של עשרות ילדים-קשישים - לפיצוי חד-פעמי בסך 50 אלף שקלים בגין זכותם לשיקום. מדובר במעשה חסד אחרון, שבא באיחור רב לאותם שרידי השרידים שנותרו כיום בחיים מתוך אותם 1,200 הילדים, חלקם ערירים וחולים.
למרות שמדובר בסכום צנוע של 50 אלף שקלים, בחרה הממשלה לערער על פסק הדין של שופטת בית המשפט המחוזי, ד"ר דרורה פלפל. כאשר יודפסו שורות אלו, יתנהל בבית המשפט העליון ערעור המדינה נגד פסק הדין של סגנית נשיא בית המשפט המחוזי, ערעור נגד כבשת הרש האחרונה, שביקשה רק להיטיב במעט עם הילדים-הקשישים, שנותרו איתנו. והם כבר מעטים מאוד.
אני מקווה, כאשר שורות אלו יודפסו, יסתבר, ש
יאיר לפיד, שר האוצר, יורה לאנשי משרדו למשוך את הערעור ולעצור את ההתעללות בקומץ ניצולי השואה שעדיין חיים. התעללות שמביישת אותנו כחברה.
חברה, שמוכנה באבחת החלטה לערוך תספורות לחובות של מיליארדי שקלים של ספסרי הון, ואינה מוכנה לסעוד בפירורי מעות מספר מועט של אודים מוצלים מאש החיים בתוכה, זו חברה שהגיעה לפשיטת רגל מוסרית.
חובתנו לחלץ את החברה מפשיטת הרגל המוסרית. חובתנו לדרוש מיאיר לפיד להורות לאנשי משרדו למשוך את הערעור ולא להתעלל בקומץ האודים שעדיין איתנו.
