השנים חולפות ודור השואה הולך ונעלם. אלפי צעירים אלה, שביקרו במחנות ההשמדה במסגרת שניתן לכנותה "חינוך בהלם", יהיו אלה שיעבירו את מסר השואה לדור הבא וייאבקו נגד מכחישי השואה מבחוץ, ומגמדי השואה מבית. שום מסגרת חינוכית, לרבות סרטים תיעודיים, הרצאות וביקורים ביד ושם ובמוזיאון לוחמי הגטאות, אינם מסוגלים להעביר את מסר השואה באותה עוצמה רגשית ובאותן תוצאות, כפי שמסוגלים מסעות הנוער לפולין ומצעד החיים. אחרי השתתפותם במסעות לפולין, חוזרים רובם המכריע של צעירים אלה כאנשים אחרים - יהודים וציונים בעלי הכרה והזדהות חזקות יותר עם כל מה שמסמלות ישראל והציונות.
היכולת לעמוד על שרידי המשרפות ותאי הגזים בבירקנאו, להניף דגל ישראל ולשיר את התקווה, נוטעים בצעירים גאווה, הזדהות ועוצמה להבנת תוכנן של חרות ועצמאות. צעירים אלה מבינים את האמירה, כי את השואה יש לזכור ואת העצמאות יש לשמור.
הפרק ההיסטורי הופך לדבר ערכי וממשי, שייעודו הבטחת קיומה ועתידה של מדינת ישראל כתשובה יחידה למה שקרה. צעירים אלה חשים היטב כי עתידם תלוי באחדות פנימית בכל מחיר, בעוצמה צבאית למרות המחיר, ובתבונה מדינית. הם רואים את הפסוק "לעולם לא עוד", החרוט באבן בטרבלינקה, ומסקנתם אחת ויחידה - לשרת בצה"ל בנאמנות, בהזדהות ובמסירות, ולא להאמין לאשליות ולנביאי שקר מבית.
הנערים יודעים, כי השואה השמידה את היהדות במזרח אירופה, אך הם מופתעים לשמוע כי אילו הצבא הבריטי, בפיקודו של גנרל מונטגומרי, לא היה מנצח במדבר המערבי את הצבא הגרמני, בפיקודו של הגנרל רומל, גורלה של יהדות צפון אפריקה היה כגורל יהדות מזרח אירופה - השמדה.
