התמונות בסרט "הסוחר מוונציה" זזות לאט, באמצע הסרט הייתה לי ההרגשה, שאני רואה פרק בטלנובלה דרום-אמריקנית. חסרה כאן הדינמיות המאפיינת את העיבודים הקולנועיים המוצלחים יותר של שייקספיר, שכבר ידענו, כמו אלה של פרנקו דזיפירלי.
רוב הסצנות מתרחשות במספר חדרים, כאילו במת התיאטרון עברה ישר אל המסך, המימד הקולנועי יכול היה לתת יותר נוף וונציאני, בנוסף לפרוצות חשופות חזה על הגשרים, אבל הוא כמעט ולא מנוצל. המחזה אינו מהטובים של שייקספיר, הדמויות שטוחות, משוחקות על-ידי שחקנים טובים, שעם כל המאמץ אינם מצליחים להפוך את הטלנובלה לסרט טוב.
מלבד אחד: אל פאצ'ינו הפך את שיילוק לדמות המרכזית של המחזה, שרק כדי לראות את הדמות הזאת כדאי לראות את כל הסרט. האמן המופלא הזה, המוכר לנו מדמויות אמינות להדהים של גנגסטרים ושוטרים וגם של הקולונל העיוור ב"ניחוח אישה", משאיר כאן אחריו נעליים גדולות מאד: מעתה קשה יהיה לשחקן אחר לבצע את שיילוק.
האם היה שייקספיר אנטישמי? כנראה, הוא בכלל לא הכיר יהודים, הם לא חיו באנגליה בתקופתו. הוא יצר דמות לא כל כך אמינה. אמנם גם הכניס לפיו של שיילוק את המונולוג המפורסם "האם אין ליהודי עיניים?.." - אנטישמי אמיתי לא היה כותב את זה.
מבחינתי, המחזה ובעקבותיו גם הסרט, מתחיל להיות אנטישמי, כאשר מסתבר, ששיילוק באמת התכוון לחתוך בשר מגופו של אנטוניו. ברגע האחרון הוא מוזהר לא לשפוך טיפה אחת של דם ולחתוך חתיכה במשקל ליטרה אחת בדיוק - אחרת יוצא להורג. שיילוק נסוג ומבקש לקבל את הכסף במקום...
שייקספיר לא הכיר את מנהגי היהודים, הוא ניזון מהאמונות הטפלות של זמנו וכתב מחזה הקולע לטעמו של הקהל. אבל אנחנו יכולים לקבוע, ששיילוק החי לא היה עושה אחרת. הוא היה מכריז, שהוא מסכים לכל התנאים, ניגש קרוב לאנטוניו עם סכין שלופה, אפילו מדגדג אותו בסכין - רק כדי לראות את האימה בעיניו של אויבו. לאחר מכן היה שיילוק האמיתי משליך את הסכין לרגלי הנוצרים ופותח במונולוג מלא האשמה וסרקזם: "נוצרים צבועים! אתם האמנתם, שאני באמת מתכוון לרטש את גופו, כי זה מה שאתם הייתם עושים ללא היסוס לו אני הייתי יושב כאן קשור לכיסא! אנטוניו, עם כל הדיבורים המתחסדים שלו על החמלה הנוצרית היה חותך אותי לחתיכות לקול צהלתכם ללא ניד עפעף! קח לך את חייך, אנטוניו - אויב מר אתה, העלבת והשפלת אותי וירקת עלי, אבל לנו, היהודים, יש חוקים, אנחנו לא רוצחים אנשים בגלל כסף וכבוד. לך הביתה וזכור איך התחננת לחייך, זכור את הפחד בעיניך, כשישבת כאן מול סכינו של היהודי!"
זה לא קרה בסרט. הבמאי נצמד לטקסט של המחזה כלשונו. אבל דבר מדהים אחר קרה כאן, כששיילוק ויתר והתרחק מאנטוניו - המשחק של אל פאצ'ינו השתנה. אמן ההזדהות עם הדמות, הוא חש בזיוף של התפקיד ומשחקו באותו רגע נהיה מזוייף, לא אמין ואפילו שבלוני - וככה, בהפוך על הפוך, לימד אל פאצ'ינו עוד פרק באמנות המשחק!
הקולנוע עוד מחכה לבמאי, שיאזור אומץ לשנות את המחזה של שייקספיר ולגאול את שיילוק. זה יכול היה להיות סרט מיוחד: לחבר לשיילוק את סיפור חייו, התעשרותו, נישואיו, יחסיו העוינים עם נוצרי העיר ובמיוחד עם אנטוניו; להפוך את הסצנה של המשפט, שבה שיילוק יהפוך למאשים - ובסוף יוצא להורג על-ידי הנוצרים המפוחדים.
רומן פולנסקי, מרטין סקורסזה, אמיר קוסטוריצה - אתם בהאזנה?
