השופט: יואב עטר, בית משפט השלום בבאר שבע

המועד: יום שני, 25.11.2013, שעה 11:45

הנושא: מעצרים


ארבעה דיונים התקיימו בפני השופט יואב עטר בשעה בה ישבתי באולמו. בשניים מהם הוא הפגין יעילות, בקיאות ושכל ישר. כך למשל הוא שאל בשקט את הסניגור מהו שמו של ילד חשוד, כתחליף לצורך לפנות את האולם ולקיים את הדיון בדלתיים סגורות; בהמשך התייחס אליו עטר רק כ"המשיב" ושמו נותר חסוי.

במקרה אחר הקפיד עטר כיאות על זכויותיו של הנאשם, כאשר דאג לוודא שכתב האישום הוקרא לו והוא הבין את תוכנו. הוא גם היה סבלני מאוד כלפי אותו נאשם, שביקש להחליף את עורך דינו מהסניגוריה הציבורית, והסביר לו: "יש לך כסף לעורך דין? אני לא מנהל את הסניגוריה הציבורית. אם בא עורך דין פרטי - אני מחליף את הייצוג. אם לא - תפנה לסניגוריה הציבורית, אני לא קובע מי ייצג".

גם השלישי התחיל באותה צורה, אם כי מדי פעם נראה היה שעטר מאבד קצת את העניין. אבל הוא היה מספיק עירני כדי להעיר לסניגור שדיבר מהר מדי, וכאשר זה לא עזר - אמר לקלדנית שמעכשיו תכתוב שלוש נקודות בכל פעם בה לא תבין מה הלה אומר. אבל אז קטע עטר את הדיון בעניינו של חשוד זה ופנה לעסוק בחשוד בדואי, שהאולם היה מלא בקרוביו ומקורביו. "כדי לשחרר פה קצת את הלחץ", הסביר. כעת החלה התנהלות שבמילים עדינות ניתן לכנותה "תמוהה ויוצאת דופן".


"זה לא ערר"


לא ברור במה האיש חשוד, אבל מהר מאוד ברור שהוא עומד בראש כפר בדואי בלתי חוקי בנגב, ושהוא אינו מוכן בשום אופן לחתום על שחרור בערבות הכולל את הרחקתו מהכפר בו מצויים נשותיו וילדיו. זה מה שמסביר את פשר האולם המלא, נפנופי הידיים לעברו ואפילו הניסיון לצלם אותו (שסוכל מיד בידי איש יחידת נחשון של השב"ס, ועטר הזהיר: "מי שמחזיק ביד פלאפון - ייצא החוצה"). זה גם מה שעתיד להסביר את התנהגותו בהמשך הדיון.

עטר מבקש מהסניגור להסביר מדוע מרשו לא עמד בתנאי השחרור בערבות. "השאלה היא אם זו בעיה של חסרון כיס או של תיאום. אם זה חסרון כיס - נצמצם אותו [את הסכום שעליו להפקיד]", מבטיח עטר. אך הסניגור מבהיר שמדובר בהתנגדות עקרונית לאיסור הכניסה לכפר. בינתיים עטר שולט בדיון: "אני לא פותח שוב את הדיון הזה. למה הוא לא עמד בתנאים?". הסניגור: "הוא מעדיף להישאר במעצר ולא לחתום על איסור כניסה לכפר".

עטר מצביע על כך שהחשוד כן חתם על הערבות העצמית, אך הסניגור מפתיע: "הוא לא חתם". עטר: "זה זיוף? הוא חתום פה, מאתמול". העציר: "הכל רמאות ושקר". עטר: "זה לא החתימה שלך כאן? זו החתימה שלך או לא?". העציר: "זה זיוף". הסניגור ממשיך לטעון נגד איסור הכניסה לכפר, אך עטר קוטע אותו: "זה הליך של אי עמידה בתנאים, לא ערר".


"המחשב השתגע, המסך התהפך"


עטר מכתיב החלטה וזוקף את גבותיו כאשר הוא מזכיר את טענת הזיוף. "לא ברור מדוע לא נחתמה ערבות צד ג' נוכח הקהל הרב המלווה את המשיב", הוא מוסיף. תוך כדי הכתבה הקלדנית לוחצת בטעות על מקש כלשהו ועטר מופתע: "המחשב השתגע, המסך התהפך". החשוד מגיב מיד: "זה כי לא רושמים אמת וצדק". עטר אינו מגיב כלל על אמירה זו.

הקלדנית מתקשרת לתמיכה הטכנית ועטר נוטל את השפופרת: "אני יכול להחזיק אותו פיזית הפוך ואני אראה נהדר. זה דחוף. אני באמצע דיון והאולם מלא". הוא מסיים ופונה לצדדים: "באים לחלץ אותנו. כל הניסים והנפלאות קורים במשפט הזה". אבל בינתיים סניגור אחר מוצא פתרון ומסביר מהיכן הידע: "פעם החתול שלי קפץ על המחשב ועשה את אותו הדבר".

עטר חוזר להכתבת ההחלטה. "נוכח ההלכה שלא בשל חסרון כיס ייוותר אדם במעצר", הוא מפחית את ההפקדה מ-10,000 שקל ל-5,000 שקל. אבל הסניגור אומר שחבל על הזמן, כי מרשו לא יחתום על איסור הכניסה. עטר משיב: "שיגיש ערר. יש בית משפט מחוזי, אנחנו מכירים את הכללים. יכול להיות שיש פה טעות [בהחלטה שלי]. זו לא מתימטיקה. בן אדם שטועה בשלוש מתוך 100 הוא מעולה; לי יש 100 תיקים ביומיים".

הסניגור ממשיך להתווכח וגם החשוד מתחיל לדבר, למרות שההחלטה נחתמה והדיון הסתיים. כאן עטר מאבד את השליטה על הנעשה באולמו. ניכר שהוא נותן כבוד לחשוד, אולי כדי לשמור על כבודו בפני בני כפרו ואולי כדי למנוע סערות מצד הקהל; ראוי לציין שכאשר החל הדיון בתיק זה, התייצב מאבטח לצידו של הדוכן.

החשוד מבקש לבדוק את הטענה שחתימתו זויפה, ועטר נענה ומכניס לפרוטוקול את הטענה. הסניגור מציג את חתימת החשוד על חקירתו ואת החתימה על הערבות, וניכר מתגובתו של עטר שהן שונות בעליל: "פעם ראשונה שאני רואה דבר כזה". הוא שולח את הסניגור להראות גם לנציג המשטרה ומכתיב: "לתשומת לב המזכירות, כי לטענת המשיב הערבות העצמית לא נחתמה על ידו, ולכן יש לאפשר למשיב לחתום [שוב] על ערבות עצמית". החשוד מבקש שעורך דינו יהיה נוכח בזמן החתימה, עטר שואל את איש השב"ס האם הדבר יתאפשר ונענה בחיוב.


"אני אפריע לך רגע"


סיימנו? ממש לא. העציר ממשיך לנאום: "באיזה זכות מרחיקים אותי מהכפר? וברוך השם שנפלתי עם שופט רציני, שלפחות מחייך". האיש ממשיך ומספר על המאבקים המשפטיים סביב הקרקע עליה יושב הכפר, ועטר - במקום לקטוע אותו - נותן לו שיעור בסבלנות רבה, כאילו אין עוד שורה של עצירים המחכים לבירור ענייניהם וכאילו מדובר בעציר שאינו מיוצג:

"אני אפריע לך רגע. אני יודע שכבר היו הרבה משפטים. אנחנו נמצאים במערכת משפטית שעובדת לפי כללים. יש ערכאות ערעור, אני לא יכול להתערב [בנושא הבעלות והבנייה]. אני פה היום בהליך אחד ויחיד: בית המשפט קבע תנאים, יש טענה שהפרת אותם. זה המנדט שלי. אתה יודע מה זה מנדט? אם אתה חושב שנעשה לך אי צדק בכל ההליכים האחרים - יש בית משפט עליון".

ההסבר נמשך; לא את כולו רשמתי, אבל זה לקח עוד כמה וכמה דקות. עטר גם מאפשר לעציר להגיב על החשדות נגדו, במה שנראה כהמשך נאום המיועד לקהל המלווים שלו. עטר מצידו מנסה שוב לשכנע אותו לחתום על הערבות, להשתחרר ואז להגיש ערעור על ההרחקה מהכפר.

כאשר מישהו מהקהל מפריע, עטר מגלה שהוא יודע להיות תקיף: "אדוני, אתה לא מתערב, אחרת אתה יוצא החוצה". אבל התקיפות נעלמת כאשר החשוד ממשיך בנאומו: "אני בתנאים כאלה לא אחתום לעולם!". בנקודה זו רשמתי לעצמי: "חסרות רק מחיאות כפיים". וגם אחרי שהשב"ס מוציא את החשוד, ממשיך עטר לנסות לשכנע את סניגורו שישכנע את מרשו שיסכים להשתחרר.


השורה התחתונה: אינני זוכר מחזה דומה לזה שהתרחש בדיון בעניינו של אותו בדואי, והרושם הברור היה שעטר חושש מהקהל. אין זה מתפקידו להעביר לחשוד שיעור במשפטים, אין זה מתפקידו לשכנע אותו שיעשה טובה וישתחרר, ובוודאי שבית המשפט אינו המקום לנאומים בלתי רלוונטיים הבאים על חשבונם של עצירים אחרים.

יעילות: 6.

מזג שיפוטי: 6.