מתי כבר הפְּקַח-קוֹח?

בגיהנום, כך אני חוששת, יש חדר שאנו מצטווים לפתוח את דלתו, ואז, כאשר לוחצים על הידית - נופלות עלינו כל המחשבות שחשבנו אי-פעם, הערומות בחדר מרצפה עד תקרה. הפעם לא נוכל לברוח מהמחשבות שלנו אל הטלוויזיה, שהרי בגיהנום משודר רק הערוץ הקהילתי של קיבוץ להבות-חביבה.

המחשבה העיקרית שהסדרה 'בני ערובה' מחוללת היא "מה יקרה בעוד שתי שניות". משום שהעלילה היא הנכס העיקרי של הסדרה ולא המִשחק, אשר הינו אמין בערך כמו מפוחית פה שנסרגה מצמר. רק הכוכבת איילת זורר ומי שמגלם את ראש כוחות האופל, יאיר לוטן, מצליחים לשכנע.

אריסטו, בניגוד אליי, היה מבסוט דווקא מהסדרה, כי לדעתו העלילה היא ההיבט החשוב ביותר בכל סיפור. לא לחינם הצליחו היוצרים הישראלים של 'בני ערובה' למכור אותה לאמריקנים, שאמורים להיות שבֵעֵי סרטי מתח ופעולה, שהרי העלילה כאן פשוטה ונבזית כמו קולפן הגזר שלי: חמושים משתלטים על ביתה של מנתחת בכירה והופכים את משפחתה לבני ערובה אשר ישוחררו, כך מובטח לה, רק ביום שבו ראש הממשלה יגיע אליה לניתוח קל והיא, הכירורגית המוערכת, תגרום למותו בחשאי או בשוגג כביכול. הפעם איש לא יצעק בשעת ההתנקשות "סרק סרק", לכל היותר יצעקו "סקשן סקשן". ובכל זאת, יש דמיון בין הסדרה למציאות: רבין נפל שדוד במתחם הסטרילי של הכיכר, וראש הממשלה בסדרה אמור להירצח במתחם הסטרילי של חדר הניתוחים.

בפרק שצפיתי בו ניסו ילדי המשפחה להימלט מביתם, הכבוש בידי מיליציה מסתורית שאחד מחבריה חמום מוח, השנייה טרוריסטית בלונדינית קרת מזג (המוטיב האמנותי הכי קשיש; עוד בטרגדיה היוונית הייתה דמות כזו), ואילו הטרוריסט השלישי יש לו מום בלב (כלומר, הוא בעל מצפוּן). המשחק המלאכותי משהו של החמושים הוא עוד טוב יחסית למִשחק של מי שמגלם את בעלה של המנתחת, אשר נראה מבוהל יותר מהמצלמות על הסט מאשר מהטרוריסטים עצמם.

סדרה זו שימשה ודאי השראה לממציא הביטוי "נו שוין". היא נושאת את עצמה בכבוד, אך רחוקה מלעורר רתוּקוֹת של כסיסה כמו '24' בכיכובו של קיפר סאתרלנד. אומנם גם '24' הייתה מופרכת, אך נאלצתי להאמין לה בגלל המשחק המעולה. וחוץ מזה: איך זה שהתסריטאים הישראלים הצליחו שוב להתחמק מהתמודדות עם רצח רבין, חרף סימני השאלה המרחפים סביבו עד היום - ולברוח אל טרור מזויף ומיופייף? איך זה שרצח קנדי שימש השראה לסרטים רבים ואילו רצח רבין - יוק?

אם כבר בני ערובה, מושכת יותר את הלב התיאוריה של שלמה גיורא-שוהם שלפיה האנושות נכלאה בחלל ובזמן כדי לשעשע את הטרנסצנדנציה המשועממת, והדרך היחידה למצוא משמעות בכלא הקיומי היא באמצעות התגלות, יצירה וחסד. את הגאולה (החלקית) הזו אפשר להגדיר במילה אחת יפהפייה מתהלים, "פקח-קוח", שהצליל שלה הוא התגלות ויצירה בפני עצמו.