סיפורה של פלוגת "במבה"

סיפורו של סגן (מיל') יאיר שילה, שפיקד על הכוח: "לפנות בוקר, אור ראשון מפציע. בפאתי מזרח אדמו השמיים. שיירת הטנקים נעה בחריקת שרשרת על דיונות החול האין-סופיות. בתוכה משולבים נגמ"שי זלדה קטנים. הפעם אנו בתפקיד מחלקת פינוי וחילוץ רפואי. נגמ"ש התאג"ד מכיל כוח לחימה קטן בפיקודי. הכוח הרפואי, רופא הגדוד, ד"ר עודד בן-דרור, החובשים בנצי סבג ואלי קמינקובסקי – שלושתם נהרגו במהלך הקרב – והנהג ירוֹם, ששרד.

עלינו על הדיונות במגמת תנועה לצפון-מערב, ודופן שמאל של הנגמ"ש מדווחת על תנועת חיילים רגליים. הם לא ירו עלינו, ונצרנו אש, למזלם. דיווחתי בקשר, קיבלתי תשובה מהירה. "הם שלנו. אסוף אותם ושגר לאחור". אלה היו חמשה חיילים צעירים בגדוד 890, שצעדו המומים מזרחה. העמסתי אותם וחזרנו לאזור החניון. תוך נסיעה הם סיפרו על הקרב הלילי ועל הכמות הרבה של פצועים בשטח.

שבתי מערבה לכיוון קולות הקרב. חלפה רק כמחצית השעה, ומצאתי את מקומי במרכז קלחת של אש צולבת. מטר מרגמות דליל, לא מסוכן. טילים סאגר מונחי-חוט, יצרו משטח ארוג של תילים שחורים על גבי החול הצהוב והזך. אש מקלעים טורדנית נורתה לכיווננו – כנראה, גוריאנובים [מקלע רוסי בינוני]. לא ראיתי את מקורות הירי, להיכן להשיב אש? נצרנו. המשכתי לנוע בשוליים הדרומיים של כוח טנקים. את ישראל פרטוש מהנגמ"ש הצמוד אלינו, כבר לא ראיתי. הייתי נגמ"ש יחיד בודד בין מעט טנקים.

ד"ר עודד בן-דרור, ששמע את סיפורי החיילים על-אודות ריכוז הפצועים מקרב הלילה ב"גבעת הפצועים", אמר לי, כי הוא והחובשים יפרסו את התאג"ד בתוכם, ויתחילו בטיפול מציל חיים, ואני אפנה את הפצועים קשה לצומת עכביש, בסבבים. זיהיתי בקרבתנו חיילים נוספים הולכים כסהרורים. עצרתי. בנצי בדק אותם וכולם היו ללא פגע. נתנו להם מים ודגל איתות כחול-לבן. תדרכתי אותם בכיוון כוחותינו הם יצאו בריצה מהירה מזרחה, ונעלמו מעבר לדיונות.

עצירת הנגמ"ש לכמה דקות גרמה לצרורות ירי ממושכים לכיווננו, וצמד טילים סאגר החטיאו אותנו. הפעם זיהיתי את מקור הירי הרחק בצפון-מערב, בשולי משטח החווה [הסינית]. כנראה, למרגלות "מיסורי", תעוז של כוחותינו שננטש ימים אחדים קודם [הכוונה – לתעוז "טלוויזיה" – עב"ץ]. זה היה הרחק מעבר לטווח הנשק שלנו. השמש כבר עלתה, המדבר התחמם. לא היה לי שעון, והזמן נראה כאילו טס. הטנקים נעלמו פתאום, מורדות החול מערבה בוהקים ודוממים, רק תמרות עשן של כמה כלי רק"ם [רכב קרבי משוריין] פגועים נראים במדבר.

הרגשתי, שאני לבד. כמות הטילים הנורים בשטח גוברת. משהו פגע בסיפון הקדמי. הרגשתי מכה בראש, ודם כיסה את משקפי האבק המאובקים. בקשר הפנים ד"ר בן-דרור פיזם. משכתי בשרוולו של אלי. כנראה, המראה שלי נורא, אך בסיכום – בגבה הימנית נעוץ בגולגולת שבב אלומיניום משְלדת הנגמ"ש. תוך כדי תנועה זכיתי לטיפול מהיר. שאר הצוות לא ידע דבר על פציעתי. הגענו לתעלה רדודה – כנראה, התעלה הראשונה משלוש בחווה הסינית.

לפנינו התרומם חייל מצרי. "ירום, תמשיך ישר על!" – פקדתי, והוא כבר נדרס מתחתנו. עברתי לירי ב'עוזי', שהונח על הסיפון לצדי, על כמה חיילים מצריים. הנגמ"ש ירד לתעלה, ופנינו צפונה. דופן אחורית יורה לכיוון, מימיננו צץ מצרי אחר. מימין, בשולי התעלה, זיהיתי כמה פצועים משלנו, אחד מהם קצין פצוע במצחו, אך מתפקד. אספתי אותם לנגמ"ש.³

ירום, שנהג במיומנות, היה חניך בקורס מ"כים ונהג בעברו. הדופן האחורית [כבש], שדרכה עלו הלוחמים, ננעלה תוך סיבוב חד של הנגמ"ש. כל המקלעים דרוכים, אך אין במי לירות. הירי עלינו הגיע ממרחק, ובתווך פזורים צנחנים מכוחותינו. ניתבתי את הנגמ"ש לדרום-מזרח. נענו בזיגזגים גדולים למנוע מעקב סאגרים. ואכן החבילה הגיעה בשלום. פרקנו את הפצועים בצד הכביש. על ציר עכביש, לא רחוק מהתאג"ד [הפח"ח] הגדול.

אמרתי לצוות, 'זכרו: לכאן מפנים. אנחנו חוזרים'. קיבלנו הסבר היכן בערך לחפש את מצבור הפצועים. השם אלי שורק נחקק בזיכרוני מנתניה [עיר הולדתו של שילה – עב"ץ]. הוא מ"פ, ונאמר לי כי הוא מרכז את הפצועים של צנחני גדוד 890. הקשר פתאום קם לתחייה. דיווחו, כי הצנחנים יזהו את מקומם ברימון עשן. נענו בגלישה בדיונה מדרום לצפון-מערב. הצוות בתא הלוחמים ארגן את הנגמ"ש לפינוי. עודד, הרופא, ובנצי ואלי, החובשים, העמיסו על גבם את תרמילי הרופא לפריסת התאג"ד, והיו מוכנים לירידה מהירה מהכלי. זיהיתי את עשן הרימון, צהבהב נישא ברוח הקלה, בחזית 500 מטר. גם האויב זיהה את העשן ואת הנגמ"ש שלנו, שסגר מרחק לחבירה. הירי לכיווני מאסיווי. ירום שבר בחדות מערבה, וחזר מזרחה. הנחיתי אותו לחצוץ בין הפצועים למקור האש מצפון.

ממרומי הנגמ"ש – אימה. בתפזורת שוכבים הרוגים, פצועים ולוחמים בהיקף. הצוות הרפואי המתין לפתיחת הכבש האחורי. פרקו ציוד, ונכנסו מיד לפריסת התאג"ד. כמה פצועים הוכנסו פנימה [לנגמ"ש], וחלק מטפסים על הסיפון.

בטרם חשתי בנעילת הכבש מאחור – מכה קלילה, המעידה על סגר שננעל – חשתי בחתך מוזר בחזה מצד ימין, בתפר אפוד-המגן זורם משהו חם. אין זמן לדיבורים. הפצועים בפנים, והצוות הרפואי בחוץ. על הסיפון נזרק עלינו עוד פצוע קשה מדמם. הפצוע הונח מעל ירום הנהג. ידו השמוטה של הפצוע הסתירה לירום את הפריסקופים, והוא לא היה יכול לפתוח את הצריחון, כי הפצוע הונח שם.⁴

"אני לא רואה, אני לא רואה" – והנגמ"ש עצר. הירי לכיווננו התחזק. אנחנו נגמ"ש בודד – לבד. את הנגמ"ש השני לא ראיתי. ניסיתי לזחול החוצה מצריח המפקד, ולא הייתי מסוגל להתרומם. משכתי את הפצוע, והנחתי אותו על מכסה המנוע. הדבר שחרר, למזלנו, גם את צריחון הנהג. למוחי חודרת התודעה, כי אני, כנראה, פצוע. לא כואב לי. האדרנלין, הזורם בי מהבוקר, משתק כל כאב.

הנגמ"ש קרטע. כנראה, חום מנוע גבוה. מימין מופיע חייל מצרי עם מקל ביד. זה לא מקל זה רימון רוסי. אני יורה בו באקדח. זו ברטה בריגדיר הנאמנה שלי. יריתי כדור בודד. ראשו ממש מתחתיי, המבט שלו. הרימון נחת על הסיפון, התגלגל השד יודע לאן, והתפוצץ! הריח החריף והעשן הצהוב הסגירו את הזרחן שבו. מנת חלקי, גוש בוער בשריר הקיבורת ביד שמאל. אין בי כוח יותר לעמוד בצריח, וצללתי לתוך הנגמ"ש.⁵

ד"ר עודד בן-דרור והחובשים בנצי סבג ואלי קמינקובסקי נהרגו בנסותם להציל את פצועי 890 בגבעת הפצועים. איש מהם, וגם לא מפקד נגמ"ש הרופא וצוותו, לא זכו להוקרה, המגיעה להם.

בערך בשעה 0630 נכנס הנגמ"ש של סגן (מיל') אלי בר-ניב (בודניוב) לעזור בחילוץ הטנקיסטים הפצועים, שנפגעו מתנועת הגדוד בתקיפה, שהחלה ב-0600. הוא הגיע עם קדמת הנגמ"ש⁶ למחפורת, שבה נמצא דחב"ש עם קבוצת חייליו, והעמיס את סגן אלי רז, סמ"פ ב' בגדוד 890, שנפצע קשה בבטנו, חיילים פצועים קל (יוריק ורטה, למשל) ואת סגן בנצי עציון הבריא. הנגמ"ש שלו התמלא בפצועים, שנערמו בכל מקום פנוי; ולכן, לכאורה, לא היה בו מקום לפצועים ולחיילים נוספים.

סגן (כיום – סא"ל מיל') בנצי עציון עוטר בצל"ש הרמטכ"ל על פעולה זו.

לפי עדותו, עלה חזי דחב"ש לנגמ"ש, ושם לב שחמישה מחייליו (וביניהם חזי שוהם) וסגן אשר טל, סמ"פ ב' – "בדיה" – בגדוד 100 לא עלו לנגמ"ש, לטענת דחב"ש, "הסיבה היא כי הנגמ"ש היה עמוס". לדברי אלי בר-ניב, הסיפון היה ריק, חוץ מבנצי עציון, שהיה עליו.⁷ לפי עדות הקַשר, יצא הנגמ"ש לדרכו עם כבש פתוח. כך, ניתן היה לחלץ גם את צוות דחב"ש. עד היום תמוה מדוע לא חולץ הכוח על הנגמ"ש הזה.

סימן השאלה יישאר, לעניות דעתי, לעד. לאחר שהנגמ"ש הזה יצא, נתקעו חזי דחב"ש וחבורתו בשטח – עד אחרי-הצהריים.⁸

את המאמץ הרביעי ביצע סגן (מיל') יעקב שור, סמ"פ בפלוגת החרמ"ש של רס"ן בלפר מגדוד 142. להלן סיפורו כלשונו: "הייתי סמ"פ אצל בלפר, היינו מחלקה מנוגמ"שת מנגמ"שים ש"ארגנו" מכל מיני מקומות, לי היה נגמ"ש ללא פריסקופים, ללא קובעי VRC, ללא קשר פנים וללא קשר חוץ, ללא נשק סיפון. חוץ ממק"כ [מקלע 0.5] וממ"ק [מכשיר-קשר] 25, לא היה לנו כלום, היה לי עוד נגמ"ש אחד במצב דומה, ולבלפר היה נגמ"ש. כל יתר הפלוגה הייתה על זחל"מים, ולא השתתפה בעצם בלחימה, אלא השתרכה מאחור, ללא אפשרות תנועה רבה בדיונות .

בשישה-עשר באוקטובר זזנו, כל ... גדוד 142, והתמקמנו ... ליד הגזרה, שבה תקפו הצנחנים. מאוחר יותר, בשעות הבוקר, משהו כמו 0900, נתן [פירעם, המג"ד] הודיע, שהוא רואה תנועה של אדומים [צנחנים] בשטח, וביקש מכלים פנויים להיכנס ולחלץ [אותם]. לא חשבתי הרבה, ונכנסתי פנימה. לא היה לי מושג לְמה אני נכנס, נסעתי לכיוון הצנחנים, וראיתי הרבה גוויות.

הנגמ"ש שלי היה עמוס בחייליי, אולי הורדתי שניים, כדי שיהיה קצת מקום, נסעתי מהר. המצרים ירו עליי כל הזמן. לא היה לי שום חיפוי ארטילרי – כלום, אפילו לא עשן. הגעתי לנקודה בשטח, והעמסתי פצועים. הנגמ"ש היה עמוס בחייליי ובפצועים. אחרונים עלו אלי שורק ועוד קצין [כנראה, רזי יהל], שניהם פצועים.

שורק היה מבולבל, פצוע, ודחף לעצמו [זריקת] מורפיום ... איך אני יודע שזה אלי שורק? הוא נכנס לנגמ"ש, ונתן לי פתק, שנשא את שמו ופרטים אישיים, וטרח לצייר מפה קטנה, כדי להסביר לי היכן נפל נשקו האישי.

ולמה זה היה כל כך חשוב? כי לאלי שורק נתן מי שנתן אב-טיפוס של רובה 'גליל', שהיה סוּפר-סודי אז. אלי הפיל את הנשק ליד גבעת הפצועים, כשנמלט מההפגזה, ונפצע. הוא ביקש ממני לחזור לשטח, אחרי שאוריד אותו בתאג"ד, ואאסוף את נשקו, ממילא החלטתי לא להיכנס יותר כי זה היה טירוף, לא ידעתי למה נכנסתי".⁹

על פעולתו זו עוטר סגן יעקב שור בצל"ש רמטכ"ל.

פלוגת הנגמ"שים "הולדין" בגדוד 100 בפיקודו של סרן (מיל') ניצן עצמון (נפצע בתקיפת הבוקר, והוחלף על-ידי סגן גדעון דבורצקי) עמדה בשעות הצהריים באזור עכביש 53, והמתינה יחד עם שאר הכוחות של חטיבה 460. הגדוד התאושש מתקיפת הבוקר, שבה אבדו לו שלושה טנקים, וחלק מהצוותים נהרגו ונפצעו.

בתקיפה הועף סגן אשר טל, סמ"פ "בדיה" מגדוד 100, מהטנק שלו. הדבר קרה לא-הרחק מבור הפצצה, שבו הסתתרו סג"ם חזי דחב"ש ושארית מחלקתו. שניים מחייליו של חזי (וביניהם נאור מדמוני) זינקו מהבור, וגררו באומץ-לב את טל ההמום לבור. טנק הסמ"פ הסתלק ללא מפקדו, והגיע לקו כוחותינו. שם גילה סרן משה סוקניק [לימים – אלוף עברי], המ"פ, שסגנו נשאר עמוק בשטח, לא-הרחק מהמצרים. הוא זיהה את מקומו גם בעזרת קשר, שנוצר במכשיר-הקשר של חזי דחב"ש.

סוקניק הקפיד לכל אורך היום למנוע מהמצרים לחסל את חיילינו, שהסתתרו במכתש הפצצה, שהיה קרוב לקוויהם. הוא נתן לקבוצה חיפוי ארטילרי, ובכל כחצי שעה ירה מעל ראשיהם פגז לעמדות המצרים.

השעות חלפו, והחבורה שנשארה בשטח חיכתה לחילוץ. חזי דחב"ש עמד בקשר עם אל"ם יאירי, המח"ט שלו.¹⁰ בינתיים שלח דחב"ש את חזי שוהם, אחד מחייליו, לחבור לכוחותינו. שוהם הצליח לעבור כקילומטר בשטח הפתוח, ללא פגע. דחב"ש ראה, שהתרחק, וכשכבר היה נדמה שהצליח, השיגו כדור מצרי, והוא נהרג.

ברשת הקשר של גדוד 100 לחץ טל על סוקניק לחלצו. סוקניק עירב את המג"ד ברק, שהחליט לעשות מעשה. בשעה 1500, כשכבר ברור לו, שהחטיבה תישאר בגדה המזרחית של התעלה עד הלילה ואולי לא תצלח באותו היום, קרא ברק לסגן גדעון דבורצקי, המפקד בפועל של פלוגת הנגמ"שים "הולדין",¹¹ והורה לו לחלץ את טל ואת הצנחנים שעמו. דבורצקי הוריד את הצוות, השאיר את יהודה חדד, הנהג, וחייל נוסף, והם יצאו בדהרה, לפי הנחיית סוקניק. הם פתחו רימוני עשן, והצליחו לחבור לחבורתו של טל. העמיסו במהירות את כולם. בדרך החוצה עוד ביקש חזי דחב"ש לעבור ולאסוף את גוויית חזי שוהם. דבורצקי סירב, והוריד את חבורת דחב"ש בחניון הגדודי. טל הפצוע הובל לפח"ח.

השעה הייתה 1600 בקירוב, בקשר נשמע דיווח על חילוץ נוסף. הפעם יצא נגמ"ש אחר, בודד, לחלץ חייל נוסף מגבעת הפצועים. דבורצקי היה צריך לחבור לנגמ"ש הזה, אבל משימתו בוטלה כשהתברר, שהמדובר בחייל בודד.

על פועלו עוטר סגן גדעון דבורצקי בעיטור העוז, לאחר מותו.

סיפורו של נגמ"ש יקי חץ-חיימוביץ'¹² התחיל בימ"ח בבית-דרס (ליד באר-טוביה וקריית-מלאכי), בשישה באוקטובר בלילה. פלוגת החרמ"ש/סיור רכובה על נגמ"שים 113-M מחטיבת בית-הספר לשריון 460 של גבי עמיר, שסיימה לא מכבר אימון הקמה בצאלים, ורוב חייליה הכירו אלה את אלה מהשירות הסדיר ומהאימון בן שבועיים. הפלוגה הורכבה מבוגרי קורס מ"כים חרמ"ש, קורס מש"קי סיור, קורס מ"כים חי"ר – רובם משוחררים פחות משנה.

הפלוגה הגיעה לימ"ח, ומצאה אותו ריק מנגמ"שים. הנהגים יצאו לסדנה הסמוכה, ומשכו את הנגמ"שים, שהיו באמצע טיפול. הצוותים חימשו את הנגמ"שים, וזיוודו אותם – מקלע 0.5 מקדימה ומקלעים 0.3 מאחור, ללא תחמושת מתאימה. העיקר, יש תול"ר-כתף "קארגו", גם הוא ללא תחמושת מתאימה, שהושלך לתחתית הנגמ"שים. נשק אישי לא היה בנמצא, וכמובן לא היה אף סרבל במחסנים, רובנו עם מדים, שהבאנו מהבית. הפלוגה יוצאת בצוהרי שבעה באוקטובר על הזחלים בדרך הארוכה לבלוזה, המפקדה הקבועה הצפונית של חזית התעלה.

בדרך עצרו להמבורגר ולשתייה בשקם באל-עריש. שם השיגו אותנו משאיות הדרגים, שסיפקו לפלוגה "עוזים" מבה"ד 12 וחגוֹרים מהג"א. לא היה לאיש בפלוגה נשק ארוך-קנה. שם השיג אותנו סרן מוטי רבינוביץ', המ"פ המודח, שתפס שוב פיקוד.

הפלוגה המשיכה לבלוזה, והתמקמה לחניית לילה בתעוז קטיה, מדרום לבלוזה על כביש הרוחב. שמונה באוקטובר עבר על הפלוגה בהתגוננות ממטוסים מצריים, שירדו על כוחותינו. בתשעה באוקטובר בבוקר עברה כאש הידיעה, שעל הפלוגה לפַנות מהנגמ"שים את כל הציוד, מלבד זיווד הנגמ"שים עצמם וממקלעים 0.5. לכל נגמ"ש חיפשו שני מתנדבים – נהג ומפקד.

הנגמ"שים יצאו בשיירה, ודהרו למתחם הגדוד, שחנה ליד בלוזה. שם התברר, שיוסי יפה, מג"ד מילואי צנחנים 564, ארגן את פלוגת "גוב" מגדודו (בפיקוד סרן בנצי וינר), שעברה לנגמ"שים מהזחל"מים הצפופים. סגן יקי חיימוביץ',¹³ קיבל שלושה נגמ"שים. באחד מהנגמ"שים האלה ישבו שני שריונאים, שהגיעו עם הנגמ"ש הראשון – עוזי בן-צבי (כותב השורות הללו) וידידיה פינסקי על המק"כ.

לאחר פעולות בצפון סיני עד עשרה באוקטובר, כולל שחרור מעוז "בודפסט", נפרדה פלוגה ג' מגדוד הצנחנים. באחד-עשר באוקטובר בבוקר ירדה שיירת הנגמ"שים של הפלוגה מבלוזה לטסה. ה"אדומים של בנצי" הצטרפו לחטיבת השריון 217, ועמה לחמו עד סוף המלחמה.¹⁴

הפלוגה בת עשרת הנגמ"שים (שלוש מחלקות ונגמ"ש מ"פ) נחלקה בין גדודי החטיבה, וכל גדוד קיבל מחלקה, שהייתה תחת פיקוד (ת"פ) מ"פ החרמ"ש, כסיירת הגדוד, שתפקידה העיקרי להיפטר מציידי טנקים. מחלקת חיימוביץ' מצאה את עצמה ת"פ רס"ן יעקב בלפר, מ"פ החרמ"ש של גדוד 142. ההבדל בחיילוּת של הצנחנים האלה לחיילי החרמ"ש היה תהומי, ולא היה פלא שמג"ד הטנקים לא ממש בנה על החרמ"ש ועל הזחל"מים המיושנים עם מנועי הבנזין שלהם, ותיקי מלחמת העולם השנייה.

בשבעה-עשר באוקטובר בבוקר נמצאה מחלקת יקי עם גדוד 142 ליד ציר עכביש, והתכוננה להיות מחלקת החוד של הגדוד בצליחה. כמובן, הקרב של 890 זוכה להתעניינות רבתי של הטנקיסטים ושל הצנחנים – מה עוד שעם בוקר התברר, שהמדובר בגדוד 890 ובאיציק מרדכי, שרבים בפלוגה הכירו אותו אישית. בזמן הזה התחילו להגיע קריאות לעזרה בקשר: "מי יכול לעזור לאדומים?" [כלומר, לגדוד 890] בלפר שאל את יקי, "האם אתה יכול לעזור?" יקי הסכים, אבל תוך אזהרה, שאם תהיה צליחה, לא נוכל להיות בחוד החטיבה. בלפר אמר, שיסתדר עם כוחות אחרים. כמסופר לעיל, סגן יעקב שור, הסמ"פ שלו, נכנס לחילוץ בסביבות 0900.

בסביבות השעה 1500, לאחר שנודע לנו, שהצליחה מבוטלת, לפחות עד הלילה, החליט יקי, שעד אז רק צפה בנעשה מהנגמ"ש, לעשות מעשה. הוא לקח עמו את סמל יוסי קנת, שמכיר את איציק מרדכי אישית, והלך לדבר עם מג"ד הצנחנים. זה נמצא יושב ליד עוזי יאירי. מרדכי לא התייחס כלל ליוסי קנת, וחוץ משלום רפה, לא השיב לו דבר.

יקי נחרץ יותר. הוא שאל את מרדכי מה קורה. המג"ד השיב, "אל תיכנסו לשם. אין כבר את מי להוציא". יקי טוען, שכנראה, רצה למנוע ממנו את הסיכון שבכניסה. השעה הייתה קרוב ל-1530, לא ידענו, שגיורא איילנד ובנצי עציון נשארו בתצפית, ונאספו על-ידי הנגמ"ש של סרן שלמה גורן זמן קצר לאחר מכן.

חיימוביץ' וקנת חזרו למחלקה. לאחר זמן קצר, כאשר ברור היה, שמשימת הצליחה נדחית, לקח חיימוביץ' קבוצת חיילים – את קנת, את טוביה מורג, החובש, את צבי אלוש ועוד שניים-שלושה עם מכשיר-קשר, עם מא"ג ועם נשק אישי. הם הלכו בתעלה, שנכנסה עמוק לשטח, הליכה מאובטחת כדי שלא ייפגעו. יקי הציב תצפית במקום הכי קרוב ל"גבעת הפצועים" (ללא ידיעה שזה שְמהּ). יקי סרק את כל השטח במשקפת וחיפש סימני חיים. שאר המחלקה נשארה מאחור, מדרום לציר עכביש. בסביבות 1430 קם מאיר לוי מהגופות ב"גבעת הפצועים", והלך לכיוון כוחותינו – עד שעלה על טנק של פלוגת "חיבה" מגדוד 142, שאסף אותו. מאיר לוי חָבר לגיורא איילנד ולבנצי עציון, וסיפר להם, שעבר ליד מישהו חי מפלוגת הרב"טים של הגדוד.

טוביה מורג, החובש של מחלקת יקי,¹⁵ חבש את מאיר לוי. היה קשה לו לדבר בגלל השבר בלסתו. הם הצליחו לחלץ ממנו, שנותר שם לוחם חי. כל אותו הזמן הודיע טנקיסט מגדוד 142, שישב גבוה על צריח הטנק שלו, שהוא רואה בשטח חייל מזיז יד. בשלב הזה היה הצוות לחילוץ רגלי, שיקי ארגן מחיילי מחלקתו, בקצה התעלה, שהייתה מלאה בשרידי הקרב, בציוד חבישה ובהרבה ציוד אישי. כשהגיעו לקצה התעלה הסתבר שעד מקום הפצועים יש כ-300 מטר בשטח חשוף לגמרי למצרים, והכוח הרגלי לא יצלח לחילוץ.

בשעה 1600 לערך, הבין יקי, שאין תועלת בכוח שלו, וקרא בקשר לשאול לוי, סמל המחלקה, והורה לו להוריד את כל האנשים וכמה שיותר ציוד מהנגמ"ש, להשאיר עליו את המינימום הדרוש לכניסה לשטח. בנגמ"ש נשארו עוזי בן-צבי, הנהג מעמיעד, ידידיה פינסקי מרמת-גן, מפקד הכלי (שניהם מהשריון), שאול לוי, סמל המחלקה מקיבוץ גונן, איתמר בריל ומנחם רביד, לוחמים מקיבוץ חמדיה. בשלב הזה נע הנגמ"ש עד לטנק הקיצוני של גדוד 142, צפונית לטרטור, ויקי הזמין ריכוך ארטילרי, והוא טיווח אותו, כקצין חי"ר מטווח.

זמן קצר קודם לכן ראה יקי נגמ"ש בודד, שנכנס לשטח המישורי, ויצא ללא פגע. אז עוד לא ידענו, שזה נגמ"ש דבורצקי.

יקי ביקש מהנגמ"ש שלנו לנוע לכיוון גבעת הפצועים, שאותה זיהה באמצעות טנק שרוף, שעמד קרוב אליה. טנקים פגועים נוספים היו פזורים בשטח, אבל יותר רחוק. לאנשים על הנגמ"ש היה ברור, שזה "כרטיס לכיוון אחד" – איש לא חשב, שיש ללוחמים האלה צל של סיכוי לחזור, כי הרי משעות הבוקר ראו כולם, שכמעט כל מי שנכנס, לא חזר. רק ליקי הייתה התחושה, שיהיה בסדר, לצוות הנגמ"ש זה היה מסע אל המוות הוודאי. כך גם התייחס הצוות לעניין, אני, לפחות, פחדתי פחד מוות.

הנגמ"ש הותנע. רעש מנוע הדיזל קצת חיפה על הפחדים, ונתן ממשות לעניין. עוזי, הנהג, קשר היטב את מכסה הנהג במצב פתוח, שלא יעלה בדעתו של איש לסגור אותו בתוך מלכודת סגסוגת האלומיניום. יצאו לדרך, וקיצרו טווח לכיוון המצרים. השטח – פלטה שטוחה, מנוקדת בכלים שרופים, כולם שלנו. ליד הכלים גוויות לוחמים, גם הן שלנו. כל המידע הזה זרם לתוכי יחד עם האדרנלין ועם הפחד הנוראי. כשהטווח מתקצר, שלושת המקלעים, המק"כ של ידידיה ושני המא"גים מאחור, מתחילים לפצפץ, התרמילים הלוהטים של המק"כ נופלים עליי. למי אכפת?! גם הכדורים של מא"ג שמאל עוברים בקרבה מאיימת לראשי, אבל החלופה יותר נוראה, להיות לכוד בתא הנהג כשהנגמ"ש יידלק.

השעה הייתה קצת אחרי 1615. הנגמ"ש דהר כשמקלעיו יורקים אש, וסגר את הפער אל הטנק השרוף הצמוד לפצועים. הנהג החנה את הנגמ"ש מאחורי הטנק, כך שהטנק הגן עליו מירי מצרי. גופת הטנקיסט, המוטלת ליד הטנק, הזכירה לכולם, שזו מלחמה, ומתים בה. הכבש נפתח, ושאול ירד לבדוק האם יש עוד חיים בין הפצועים. סריקה מהירה וניסיון ליצור קשר עמם משכנעת אותו שכולם מתים. לא זיהינו את החייל, שסימן בידו. אמרנו ליקי שחוזרים. יצאנו בדהרה מהירה במסלול שנכנסנו, אל מפגש התעלה עם עכביש.

הצלחנו לחזור מבלי להיפגע – ניסיון ראשון לא-מוצלח.

כשהגענו לנקודת היציאה, חשבנו, שכבר ניצלנו. "לא", הודיע יקי בקשר – "אני יודע, שהבחור חי. צאו שוב. אכוון אתכם מהמקום, שבו אני נמצא". כלומר, מגובה התעלה. הפרש הגבהים יצר הבדל לא קטן.

יקי קרא בקשר לנגמ"ש לצאת לדרך שוב. הפעם כבר הכרתי את הדרך. הפחד קצת פחת, כי שרדנו את הכניסה הראשונה. כקצין חי"ר מטווח, הוריד יקי קצת ארטילריה ועשן בין הנגמ"ש הדוהר לבין המצרים, שכל כך קרובים לגבעת הפצועים. באש ובעשן אבד לנו הפצוע. הנגמ"ש איבד את דרכו, גישש את דרכו בכיוון לטנק השרוף, ולא הצלחנו לזהות את מקום הפצוע. יקי התאמץ להסביר, אבל הרעש, הירי והבלגן גדולים. הנגמ"ש, שעצר בניסיון להזדהות ליד הטנק השרוף, דיבר בקשר עם יקי. הוא מיואש, ואנחנו די מיואשים, ניסה להסביר לחבר'ה הלחוצים שם ליד המצרים, ולא ירד האסימון.

יקי דיבר עם עוזי ועם שאול לוי. ליושבי הנגמ"ש לא היה מושג על מה יקי דיבר. עלינו שוב על המשטח הלבן, בודדים לחלוטין מול המצרים, והנגמ"ש דהר לחבור שוב ליקי.

התוצאות בכניסה השנייה כמו בכניסה הראשונה: לא הצלחנו להוציא אף אחד בחיים. שתיים-אפס לטובת המצרים, בינתיים.

הנגמ"ש לא חזר לכביש, אלא שעט במרחב הפתוח, מוגן רק על-ידי אמירת תהלים של ידידיה פינסקי. לפי הנחיות יקי, הגענו אליו, והוא תפס פיקוד. חבש קובע VRC [קסדה] של שאולי על ראשו. איתמר ירד לבטן הנגמ"ש, שהסתובב ודהר חזרה לכיוון המצרים.

תוך תנועה בזיגזגים, ירי מכל הכלים ופתיחת נר עשן, הגענו עד לטנק הקיצוני, וחיפשנו את הפצוע. בשלב הזה החליט יקי להיכנס עוד כמה עשרות מטרים לכיוון מחפורות המצרים. התקרבנו למחפורות המצרים, ופתאום התחילה תזוזה בין התעלות. יקי נתן פקודה, ושלושת המקלעים פתחו באש. התרמילים נחתו על הנהג, הכדורים חלפו מעליו, אבל כל-כולו התרכז בתנועה קדימה. ידידיה פינסקי כל כך מרוכז בירי ובצפייה בטילים ובשאר צרות שמגיעות, עד שכשנשאל, שלושים שנה אחרי: "מי היה עמך בנגמ"ש?" – זכר רק את עצמו ואת עוזי הנהג.

הנגמ"ש המסתער והאש גרמו לתנועת בריחה של כחמישה-עשר-עשרים מצרים מהגבעה, ששלטה על גבעת הפצועים. לפי כל העדויות, לא נורו יותר יריות לכיוון ציר טרטור וציר עכביש.

הפעולה המעט-מופרעת: נגמ"ש בודד, שהסתער על הגבעה, שגבתה מחיר כל כך כבד בלילה הקודם מגדוד 890, מגדוד 100 ומעוד כוחות – אינה יכולה להיחשב לפעולה הגיונית. שישה חיילים בתוך נגמ"ש, מה הם – אמיצים או טיפשים?

הנגמ"ש פנה חצי פנייה שמאלה, ואז זיהה יקי את גבעת הפצועים בטווח של כמאה מטר, ונסע אל קבוצת הגופות. הנהג הוריד כבש, ויקי ירד מהנגמ"ש, ורץ לאחד הנפגעים. שם יד על עורפו, הרגיש אותו חם, וחשב שהבחור חי. יקי היה רגיל, שהמתים קרים – זה ניסיונו מהקרב בגבעת התחמושת בששת הימים. יקי סחב את אחד החיילים, והניחו על הכבש. רץ לאחֵר, ושוב בדק; וגם הוא חם. הנגמ"ש לא הפסיק לירות, יקי קרא לשאול לוי לסחוב את החייל השני, ושאולי צעק לו, שהם מתים. עזבנו את המתים שם, כיוון שלא ידענו כמה חיים נמצא, והיה חשוב להשאיר מקום בבטן הנגמ"ש, והמשכנו לנוע בזיגזגים עם כבש פתוח. הפעם, בטווח של כחמישים מטר, זיהה יקי את סימונו של אחד הנפגעים – תנועת יד אטית, בודד בשטח.

עכשיו פסק הירי מכיוון המצרים כליל, והיה שקט פסטורלי, שרק הופרע על-ידי רעש מנוע הנגמ"ש. הרכב עצר ליד החייל, גור-אריה-יהודה (גורי) ששון שמו, והחברה' העיפו אותו פנימה. גורי היה פצוע קשה עם בטן פתוחה, וקיטר ללא הרף. הנגמ"ש הגיף את הכבש האחורי, ודהר לנקודת היציאה. שם יקי עצר, וחבר לטוביה החובש ולשאר חוליית התעלה שלו, שעלתה לנגמ"ש. טוביה נתן טיפול ראשוני לגורי, החדיר לו אינפוזיה, והנגמ"ש משך עד לכביש ולתאג"ד. הרופא הציץ בפצוע, ואמר, "זה לא יחיה". החייל פתח עיניים, וענה לו, "אני אחיה".

השאר כתוב בספר הגדוד. החייל הוא כיום סא"ל (מיל') גור-אריה-יהודה ששון – מי מעז למות עם שם כזה?!

הנגמ"ש חזר לגדוד 142, והחיילים העמיסו עליו את הציוד. בלילה צלחנו את התעלה. השאר, כולל פציעת יקי, הנו כבר סיפור אחר.

ב"גבעת הפצועים" גנבנו למלאך-המוות חייל אחד.

הערות יקי חץ:

יש כמה אי-דיוקים בדברים. רוב האירועים שהזכרת קרו כשהייתי עדיין על הנגמ"ש בעמדת ההמתנה לצליחה, ולא כשהייתי רגלי בקצה התעלה. את ההליכה של מאיר לוי ראיתי כשהייתי עדיין על הנגמ"ש. אני מעריך, שזה היה בסביבות שתיים וחצי עד רבע לשלוש. כשהתחלנו ללכת בתעלה, עברתי לא-הרחק ממנו, ויצאתי אליו בניסיון לתחקרו על הקורה באזור הנפגעים. לוי היה מטושטש לגמרי, ולא הבנתי ממנו דבר. אני זוכר שהיה פצוע ביד ובלסת.

החילוץ של חזי דחב"ש היה, להערכתי, בשעה שלוש, כשהייתי עדיין על הנגמ"ש שלנו בעמדת המתנה. ראיתי את הנגמ"ש, שנכנס לחלצם, ויצא אתם, וגם שמעתי בקשר, שהאדומים עם השחור שחבר אליהם, חולצו. להערכתי, בסביבות שלוש, הגיעה גם הידיעה שהצליחה נדחית למחרת. אז המשכתי לשמוע, שמ"מ מגדוד 142 דיווח, שה"גור" שלו [הטנק השני במחלקה] ראה מישהו, שהזיז יד. רק אז, כשכולם חשבו, לפי הדיווחים בקשר, שכל הלכודים חולצו, הבנתי שיש עוד מישהו בחיים; ובעצם, אף אחד לא ידע עליו. לכן, חשבתי שננסה לחלצו.

אחרי שראיתי, שבתנועה רגלית הסיכוי, שאצליח להגיע לפצוע ולחלצו, אפסי, חשבתי שננסה עם נגמ"ש במסלול, שהלכו הנגמ"ש של יענקלה שור (שגם אותו ראיתי כשהיינו בעמדת ההמתנה) והנגמ"ש, שחילץ את חזי דחב"ש.

ההפגזה, שארגנתי על המצרים בכל כניסה, לא הייתה ריכוך, אלא אש תכליתית מאוד, ומאוד צפופה וכבדה, כולל פגזי רסיק-אוויר. גם שחילצנו את גורי לא היה שקט, כיון שהייתה ברקע הפגזה כבדה, כשהיינו בעמדה מאחורי הטנק הקיצוני.¹⁶ נכנסנו הכי עמוק מערבה; הסתכלתי לאן לנסוע, והחלטתי לנוע מערבה, אבל אחרי מטרים ספורים ראיתי פתאום תזוזה במחפורות מימין (כמאה מטר צפונית לנו). חשבתי שזה חייל שלנו אמרתי לך [לעוזי, הנהג], "סע ימינה", וכשהתחלת לנסוע אליו במהירות, פתאום קמו חמש-עשרה דמויות, שהתחילו לברוח מאתנו. אמרתי בלבי שאלה, כנראה, מצרים – כי שלנו לא היו בורחים – וצעקתי, "אש, תירו עליהם". ירינו כמו מטורפים, והם נפלו ונעלמו, אז אמרתי לך, "שבור שמאלה", ונסענו לגבעת הפצועים.

סימן השאלה, האם אלה מצרים, או ישראלים, מאוד הציק לי. אחרי שחזרתי מהפציעה לקחתי יום אחד את האונימוג¹⁷ שלנו, ונסעתי עם שאול לוי לחווה הסינית. כשהגעתי לשם כל האזור היה מוקף בסרט לבן עם שלטים, "זהירות מוקשים". לא נראה לי, שיש שם מוקשים, גם היינו רואים סימני חפירה. חשבתי שזה סומן כך בגלל הנפלים שהיו שם באזור. לכן, נכנסתי למקום. הגעתי לטנק הפגוע, שמאחוריו הסתתרנו. הלכתי למחפורות, שירינו עליהן, וראיתי שהן של מצרים, לפי שרידי הלבוש, הציוד ותרמילי הכדורים. ראיתי גם, עשרות מטרים צפונית מאחורי השלוחה, את עמדות הטנקים שלהם עם סימני "קוליסים" [עקבות זחלים] ועם תרמילי הפגזים שלהם. ראיתי את שורת העמדות האישיות מצפון לדרום, כמאה-מאתיים,¹⁸ וראיתי שליד כמה עמדות היו ערמות של מאות רבות של תרמילי גוריאנוב,¹⁹ שהם ירו על הצנחנים של 890. טווח העמדות היה כמאה-מאתיים מטר מהצנחנים, וראיתי בין העמדות אפילו זנבות של ררנ"טים שלנו מירי הצנחנים. ניתן להבין, שהצנחנים חטפו גם מימין [כלומר – מצפון] וגם מלפנים [ממערב].

על פעולתם זכו כל אנשי הצוות של יקי בתעודות הערכה אישיות מטעם אלוף פיקוד הדרום במארס 2012.

בשעה 1430 למחרת, שמונה-עשר באוקטובר, נשלחה חטיבה 600 נתיבי האש לכבוש את מתחם "אמיר" (אזור המבנים של החווה הסינית). כל גדוד, שעבר ראה מימינו ובמרחק של כשני ק"מ את הכתם הכהה של גבעת הפצועים, וירה לעברה במחשבה שאלה מצרים. בשלב מסוים, זיהה מג"ד שריון 410 מחטיבה 600 תנועה באזור הגבעה. המג"ד פקד על סרן (מיל') דוד גלזר, מ"פ החרמ"ש "סנבים", לצאת לשם, אבל לא לפני שהגדוד יפתח באש אל האזור, כי האזור בידי המצרים, לטענת המג"ד.

דוד התווכח עמו. בסיום הוויכוח, הגיעו שלושת הזחל"מים לגבעת הפצועים, ללא אש, והעמיסו עליהם כחמישים הרוגים.²⁰ בדרכם החוצה, הם חילצו את סגן ישראל פרטוש מגדוד 100 – כנראה, המחולץ האחרון בחיים מהקרב, שהחל 36 שעות קודם לכן.

הקרב של גדוד 890 הסתיים עם חילוץ פרטוש. בשעה זו הגדוד נמצא בגדה המערבית של התעלה, איש לא ביקש מהשריון, או מכל יחידה אחרת, לחלץ את גופות ההרוגים.

קרב של גדוד 100 הסתיים עם חילוץ אחרון חיילי הגדוד.

על פעולות שביצע, עד שנהרג בהתקפה על "מיסורי" – אך לא על החילוץ – עוטר סרן דוד גלזר ז"ל בעיטור המופת.

ב-25 באוקטובר, הגיע סרן דני אנגל לטרטור 42. הוא פגש צוותים של הרבנות הצבאית, שאספו גוויות חללים, שנותרו במקום. הוא זיהה גופה אחת לפחות של חייל, שהכיר משירותו בגדוד 890. מסתבר, שבאיסוף הגופות על-ידי פלוגת החרמ"ש של דוד גלזר מגדוד 410 לא נאספו כל הגופות, שכנראה, חלקן היו עדיין פזורות בשטח שבוע אחרי הקרב.

תמה ולא נשלמה סאגת הקרב של גדוד 890 בטרטור 42.

________

[בפרק הבא: אביתר בן-צדף יסקור את המאפיינים התרבותיים, שהביאו להפתעה במלחמת יום הכיפורים. על שאננות ועל גאווה יתרה (היבריס), שהיכו בנו. בגידת האינטלקטואלים, פוליטיזציה ופרסונאליזציה במדינה ובמערכת הביטחון. כלבי השמירה שאינם, משמעת חסרה ומקצועיות, שאבדה בצבא ובמערכת הביטחון.]

1. עם סיום הקרבות אוחדו אנשי "במבה" ושרידי פלוגת החרמ"ש ה' מגדוד 100 ליחידה אחת, במסגרת השלמת המילואים של חטיבה 460. הם נשארו כך עד שאחרוני ותיקי מלחמת יום הכיפורים השתחררו מצבא המילואים.
2. לפני כחצי שנה פנו כמה מאנשי "במבה" לרמטכ"ל, וביקשו לשות צדק היסטורי עם הפלוגה, ולהוקיר את פועלה החשוב במלחמה – העורך.
3. הערת המחבר: הסיפור הזה אינו מתקבל על הדעת. התעלה היחידה, שהייתה במישור הזה, נמצאת מעבר לקו עמדות המצרים. כדי לפגוש מצרים, כמתואר בסיפור, היה על הנגמ"ש להגיע לתעלה העמוקה, שהיא המשכה של התעלה המכוסה, שהגיעה לטרטור 42. גם אם הגיע הנגמ"ש לתעלה זו, המצרים התמקמו בעמדות עמידה מרחק ניכר מזרחית לתעלה, ובקו נוסף מערבית לתעלה. ודאי שלא הגיעו לתעלה זו צנחנים פצועים. התעלה הרדודה היחידה נמצאה ממזרח לשטח הלחימה של הגדוד.
4. לכן, בעת חילוץ על הנהג לשבת עם הראש בחוץ. עצירה יכולה הייתה לעלות בפגיעה בנגמ"ש – עב"ץ.
5. גם זה סיפור, שאינו מתקבל על הדעת. החייל המצרי הזה היה צריך לצאת מעמדתו, ולרוץ חשוף מרחק ניכר לגבעת הפצועים, ושם לזרוק את הרימון על הנגמ"ש. הרבה יותר פשוט היה לירות במטול RPG, שהיו שם בשפע ולא להסתכן, כפי שלכאורה עשה החייל המצרי. גם סיפור הירי באקדח אינו סביר – עב"ץ.
6. בנקודה זו יש ויכוח האם הנגמ"ש נכנס בהילוך אחורי, או שהיה עם פניו למחפורת, העדויות סותרות.
7. טענה מוזרה, שאופיינית לצנחנים, שלא הכירו את הנגמ"ש ואת יכולתו – העורך.
8. הוויכוח הזה לא ייגמר לעולם, אבל אנחנו חייבים לשאול את השאלה בכנות ובאומץ. בעדותו מסר אלי בר-ניב, שכנראה, נגמ"שים נוספים של פלוגת החרמ"ש נכנסו לחלץ בשלב הזה. אנחנו מדברים על השעות שלפני 1000 בשבעה-עשר באוקטובר, אין לנו סימוכין לכך מגורמים אחרים.
9. הכל מתכחשים לסיפור ה"גליל", וחלקם בתוקף רב. למען האמת, הוא הובא כיוון שלא הצלחתי למצוא סיבה, ששור ימציא סיפור כזה.
ראיינתי את סגן (דאז) ישי אבירם במפגשינו הדי-תכופים בבייג'ינג, והוא נתן אישור מלא לסיפור ה"גליל". לטענתו, קיבלה פלוגה מגדוד 890 את אב-טיפוס הרובה לניסויי שדה. חקוקה בראשו תמונה של אלי שורק הולך עם "גליל" ביום הקרב בחווה הסינית. כשאמרתי לישי, שהנשק שראיתי היה רובה FN; הוא עמד על כך שלחלק מהלוחמים היה "גליל".
בסרט, שצולם בגדוד 890 לפני המלחמה, נראה חייל עם רובה "גליל".
10. בפועל, הורכבה חטיבה 35 רק מגדוד (מוקטן) 890, ולא היו ליאירי כלים לחילוץ. את יהבו הוא שם אך ורק על כוחות השריון, שעמדו בקרבת מקום.
11. נהרג מאוחר יותר עם רבים מצוותו בקרבות בגדה המערבית של התעלה.
12. גילוי נאות: סיפור החילוץ הזה מובא בהרחבה רבה – בעיקר, מפני שהמחבר השתתף בו.
13. בעל עיטור העוז מהקרב בגבעת התחמושת.
14. בעצם, יישארו עמה עד לשחרורם משירות מילואים.
15. הלך לעולמו לפני כמה שנים.
16. דרך אגב, היו ארבעה טנקים פגועים. לדעת המחבר, בתצ"א רואים רק שלושה. והיום אני יודע שהחילוצים הקודמים היו מזרחית לטנק המזרחי ביותר מתוך הארבעה.
17. רכב 4X4 מתוצרת מרצדס, שלל מהמצרים, ששירת את המחלקה.
18. רואים אותן בתצ"א, שנתן לי פעם ד"ר עמיקם צור.
19. מקלע בינוני מתוצרת ברית-המועצות.
20. על המספר יש ויכוח, אך לא על כך, שכל זחל"ם היה עמוס בהרוגים אדומי נעלים.