יחסי הגומלין בין רודן לנתיניו הם אחד הנושאים המרתקים ביותר בהיסטוריה. המשטרים הרודניים משפיעים קשה על חיי הפרט, גורמים למלחמות, עוני ואומללות של עמים שלמים והעמים האומללים מגלים נכונות מדהימה לשרת את האדונים - העקבות של התופעות האלה מוטבעים כמעט בכל פרשה של חיי האנושות. למרות זאת, הרודנות לא נתפשת כמקצוע מדעי. רק סופרים אחדים תיארו אותה, בעיקר מהצד הרגשי שלה.
ליון פויכטוונגר ("היהודי זיס") מתאר דוכס ומשרתיו הקרובים: בעיניהם העם הוא רק רכוש, עדר בהמות, כל התפקיד בהם ממלאים בעולם - לעבוד ולהעלות מסים. רווחת העם לא הייתה מעולם חלק מסדר היום של הרודנים. נהפוך הוא - רווחת העם מחלישה את השלטון. רובו של העם חייב לחיות בעוני, להימצא במצב חירום תמידי, להאשים את האויב החיצוני ולראות בשליטו את המגן והתקווה, "המצוק, שעליו נשברים עדרי האויב", כמאמר וינסנט סמית בקטע הסיום של "1984".
בדרך כלל אין לנו מידע מדויק אודות כוונותיו האמיתיות של הרודן. גדודים של סוכני מודיעין ומומחים למזרחנות וניתוח אסטרטגי חוקרים את ארצות הערב, מספקים מלל רב ותוצאות דלות. אני בטוח, שברשותם אוסף מרשים של נתונים, בזכות אמצעי האיסוף, אך למרות זאת הם טועים לעתים כל כך קרובות, שכל המופקדים על קבלת ההחלטות במדינת ישראל, לו היה להם נוהג לקבל החלטות על-פי קריאת המציאות ולא על-פי הדמיית המציאות, היו צריכים לפרוץ בבכי אל נוכח האין-אונות הזאת.
האין-אונות שלהם בא כתוצאה מגישה, שלא נגזרה עליהם מהשמיים אלא נרכשה בתהליך התאבנות המחשבה. הרי יש לנו אמצעי להבין ולחזות ולו בקווים כלליים את ההתנהגות וההחלטות של הרודנים, נמצא ברשותנו הנשק האולטימטיבי, שיכול לתת לנו יתרון עליהם: הבנה של מהות הרודנות. נוכל לנצח אותם ולמנוע מהם להצית מלחמות, אם נלמד את הרודנות ואת הרודנים, נחקור ונבין את הדרכים, שבהן הם מגיעים לשלטון ומחזיקים אותו.
כך אנחנו לומדים לצורך התגוננות אסונות טבע, חיות טרף, מחלות מדבקות ומשברים כלכליים. כמונו, גם ג'ורג' אורוול לא קיבל מברקים אישיים מלשכתו של סטלין, אך עלה בידו לתאר במדויק את טבעה של הרודנות. ג'ורג' אורוול הבין, שיש חוקים ברורים בהתנהגות הרודנים ובאופן, שבו הם מגיעים אל השלטון ואוחזים בשלטון. כולם למדו באותו בית הספר, מיישמים אותם העקרונות ושואפים לכמות בלתי מוגבלת של כסף, תהילה ושלטון - כוחות אדירים ושיקויים משכרים, שמניעים את כל השליטים בתולדות האדם.
החברה הפירמידלית בנויה על כוח הדיכוי של כל שכבה כלפי השכבה מתחתיה ונאמנות וסאלית של השכבה התחתונה כלפי זו שמעליה. בחברה כזו שולטים רק יצרים פרימיטיביים, היא מעריצה כוח יותר מכל תכונה אנושית אחרת ומייצרת מאצ'ואים חסרי תבונה עבור המאגרים של בשר התותחים.
כל מילה שהרודן אומר או כותב וכל מלה נאמרת או נכתבת על-ידי פקודיו הינה בחזקת שקר, אלא אם כן הוכח אחרת. הרודן תמיד טוב יותר מאיתנו בתככים והונאה, הוא לא מחויב לאיש להיות עקבי והגיוני.
אחרי או תוך כדי ההתבססות בשלטון הם פותחים במלחמה. "האח הגדול" של ג'ורג' אורוול מנהל מלחמה לסירוגין נגד כל אחת משתי המדינות האחרות הקיימות בעולם של "1984". איש אינו יודע מה בדיוק מתרחש בחזית ואף דבר קיומה האמיתי של חזית המלחמה אינו וודאי והסוף אינו מסתמן. ברם, המלחמה מספקת סיבה לטקס שתי דקות שנאה מדי יום, שבו מופיע האויב הנתעב על מסך הטלוויזיה, בעל פנים ושם ולעומתו מופיע האח הגדול האהוב, המגן, המציל. אין כמו מלחמה טובה ליצור את האווירה המתאימה לשלטון.
הרודן תמיד יהיה במצב סכסוך עם השכנים. אם לא במלחמה ממש, אז במלחמה קרה, בחשש למלחמה או בבידוי חשש למלחמה - והעיקר לעולם לא להניח לעם לחיות בשלום. המלחמה מציבה בפני העם את המשימות הקשות לביצוע, בהנהגתו הנבונה ומלאת ההשראה של אביה ומגנה של האומה. המלחמה היא ההסבר לעוני ולהימצאותם של שוטרי חרש בכל קרן רחוב, לדיכוי הברוטאלי של חופש הביטוי ולהגבלות מגעים עם אזרחים זרים.
לעומת זאת, השלום עלול להביא לתסיסה בקרב ההמונים, שידרשו לבטל את מצב החירום, להשקיע ברווחה ולא בצבא והמשטרה החשאית והגרוע מכל - לכונן חירויות הפרט. המלחמה היא הכלי השלטוני ההכרחי של הרודן. העולם חי עם החוק הזה אלפי שנים, לומדים אותו בכיתה א' של בית הספר לרודנות. ההבנה הזו הייתה ההארה הגדולה של ג'ורג' אורוול, שאותה ניסח ופרסם עוד בשנת 1949. מאז מיליונים קראו את "1984" ומספר בלתי ידוע של אנשים גם הבינו את תוכנו וניסו ליישם את הנלמד מהספר למציאות הסובבת אותם.
השלטון הסובייטי השקיע מאמץ אדיר בטיפוח הדריכות התמידית בקרב העם, החשש והציפייה למלחמה הבאה, שכביכול עלולה לפרוץ בכל רגע. מורשת הקרב של הצבא האדום והקריאות "ומה אם מחר המלחמה - האם אתה מוכן?" היו תלויות על הקירות בכל מקום אשר פנית אליו מבית הספר ועד מועדון הגמלאים. הצבא של ברה"מ היה גדול מעבר לכל הגיון, כי אין כמו גודלו של הצבא כדי לשכנע את האזרח, שיש לו אויבים.
בצפון קוריאה ילדים מתים ברעב, אך השליט משקיע כסף בבניית צבא ענק ובתוכנית גרעין. צפון קוריאה אינה זקוקה לפצצה גרעינית, אך העם הקוריאני חייב לדעת, שמנהיגו הדגול בונה אותה מתוך דאגה לאומה.
מוסוליני יצא למלחמה לכיבוש אלבניה ואתיופיה כדי להלהיב את הצעירים ולשאוב משם את התואר "אימפריה" עבור ארצו. הוא הפך את מלך איטליה ויטוריו-אמנואלה למלך אלבניה ואתיופיה, מה שהמלך כלל לא רצה. מוסוליני ניסה לכבוש את יוון פשוט כי היטלר כבש ארצות באירופה ומוסוליני לא רצה לאבד פנים.
מאז איש לא איים על אלבניה ולמרות זאת, המשטר הרודני הקודם, שהביא ביד אחת קידמה מסוימת לאלבניה, באותו זמן וביד השנייה בנה אלפי מוצבי בטון ברחבי המדינה בקרבה מיידית לשכונות המגורים כדי להחזיק את התושבים בתחושה תמידית של הערצה ופחד.
כל הצעה לפתרון "יצירתי" חדש כדי להתפייס עם הרודן מחוויר בפני תאוותו לכסף, תהילה ושלטון. אפשרות הפיוס היא מכשול בדרכו, הפיוס יקעקע את אמות הסיפים של שלטונו. הרודן המתפרנס מעסקי המלחמה יכול לקבל בברכה שטחים או "צעדים בוני אמון" לטובתו, כמו שחרור האסירים והשבויים שלו, אבל מזה עד הפיוס חסומה הדרך על-ידי עצם המבנה של שלטונו.
מרותו בנויה על מנהיגות קשוחה, אסור לנתיניו לראותו מתרכך עד כדי פיוס עם האויב החיצוני, מותר לו להגיע להפסקת אש מתוך עמדה של עליונות, אך הוא מוכרח להמשיך במצג איום וכוח. אסור למקורביו לחשוד, שהוא הגיע לנקודת השובע בתאווה לניצחונות, עוצמה, שטחים, אוצרות ועבדים סוגדים ומתרפסים. למעשה, צעדי פיוס כלפי רודן גורמים לו להגביר צעדי איבה, על-מנת לשמור על רמת המתח המלחמתי הדרושה לו.
דווקא האיום המסכן את הרודן עשוי לגרום לו לרכך את עמדתו. כך, למרות התביעות הטריטוריאליות של סוריה כלפי טורקיה, תמיד היו בין שתי המדינות יחסים דיפלומטיים. לאחר האולטימאטום הקשוח, שהציבה טורקיה בפני סוריה בשנת 1998, הידידות בין שתי המדינות פורחת. אז דרשה טורקיה מסוריה הפסקה מיידית של פעולת המחתרת הכורדית מתחומה וריכזה את כוחותיה ליד הגבול הסורי. חפאז אסד ידע, שדינו של האולטימאטום הטורקי איננו כדין האולטימאטומים הישראליים הווירטואליים ונכנע מיד. מאז צבאות טורקיה וסוריה עורכים תמרונים משותפים.
באופן בסיסי, המלכים העכשוויים של המזרח התיכון לא מתנהגים אחרת מקודמיהם המצריים, האשוריים או הבבליים: כל עוד יש רווח במלחמה, היא תימשך. המלחמה והשלום הם אמצעים בידי הרודן לצבירת כוח שלטוני, לפתרונות היצירתיים לניסוח הסכמי שלום ישנה משמעות אך ורק כל עוד הם טובים לו והם מבוטלים מאליהם ברגע, שחישובי רווח והפסד שלטוני מראים לרודן מאזן לרעת ההסכמים. לחשוב, שעוד מחווה אחת כלפי ממשלו של הרודן, עוד שטח אדמה אחד, הטבה כלכלית לנתיניו או ניסוח מלומד של ההסכם החדש עשויים לשכנע רודנים, לזנוח את המלחמה לטובת השלום, זה כמו לחשוב, שבפנייה אל מצפונו של איזה ברון סמים קולומביאני, ניתן לשכנע אותו לזנוח את הסחר בקוקאין לטובת הסחר בשוקולד.
הטעות הגדולה של העולם החופשי ביחסו כלפי הרודנויות היא ההתייחסות כלפי הרודנים כאל הנציגים האותנטיים של עמיהם הנשלטים. לכאורה, זה השליט שיש, לא תפקידנו לחנך עמים אחרים ולהחליט בשבילם איזה שליטים יהיו להם.
אמנם, בכל המדינות הרודניות השליט איננו הנציג של עמו אלא האויב הגדול ביותר שלו. גם הוא רואה בעמו את אויבו הגדול, שמפניו יש להתגונן על-ידי צבא, משטרה ומערכת תעמולה. הרודן עומד בראש המאפיה השלטת המנצלת את העם ניצול כלכלי ציני ואכזרי ואינה מייצגת את האינטרסים שלו ביחסים הבינלאומיים.
כל הסיבות הטריטוריאליות, הדתיות, האתניות, הלאומניות והכלכליות, שכביכול גרמו למלחמות, הומצאו על ידי הרודנים על מנת להסוות ולתרץ את הסיבה האמיתית היחידה למלחמה, היא השאיפה לצבירת העושר והשלטון בידי הרודנים.
כדי להקל על השליט לשכנע את נתיניו לחרף את נפשם במלחמות למען הדחליל הנפוח הרכוב על סוס או לימוזינה, התפתחו המושגים האזוטריים של הכבוד המיוחד של אנשי צבא, תהילת הניצחון בקרב, הגאווה להרוג אויב בקרב, הכבוד למות בקרב, מדי ייצוג מפוארים, דרגות, עיטורים, דגלים, סמלים, טקסים מוזרים והשפה הצבאית המיוחדת הנספחת לכל שפה מדוברת.
כשיאסר ערפאת איים באוזני רב-אלוף אמנון שחק ללכת על-פי "דרך החרב והכבוד", הוא רק השתמש בשפה, שהשתרשה בתודעה האנושית לאורך אלפי השנים של מלחמות, דו-קרבות וקטטות רחוב - תמיד כביכול למען המטרה הנעלה, הכבוד, התהילה, הגאווה - אך למעשה, למען השליטה של יחידים על אימפריות בין יבשתיות, חבלי ארצות, רובע בעיר, שוק סמים בשכונה, חזקה על בחורה או הנהגה של חבורת נערים.
מלחמות רבות קיבלו בספרי ההיסטוריה תואר "מלחמות דת" כי מלכים, חליפים ואפיפיורים שלחו צבאות לטבוח בבני דתות אחרות, כלומר "כופרים" והחיילים הסתערו על האויב כששמות אללה, ישו ומריה הקדושה נישאים ברום.
אך השם הזה מטעה. האדם הדתי, בין אם הוא נוצרי, יהודי, מוסלמי, הינדו או בודהיסט, המאמין בבריאה האלוהית של העולם ובמוסר האלוהי, אינו הורג אנשים אחרים בגלל זווית ראייה שונה על האלוהים אלא אם כן הוא מחונך לכך על-ידי ראשי הפירמידה, הרודפים אחר מטרות אגוצנטירות, שאין להם כל קשר לדת. המלחמה היא עסק יקר, כשמישהו משקיע בו כסף ומאמצים, זה נעשה על-מנת לקבל תשועה ודרושה לכך הערכות של מדינות. עצם השימוש שלנו במושג "מלחמת דת" נותן מעין הכשר למלחמות: "הקהילות השונות יריבות בגלל האופן, שבו הן עובדות את האלוהים, אז זה נגמר בטבח המוני..." המושג הזה צריך לעבור מן העולם - אין העמים תוקפים אלה את אלה אלא למען השליטים, ביזה והשתכרות מהכוח.
העם בדרך כלל אוהב את רודניו, לעתים קרובות אף מעבר למתחייב מהפחד בפני הזרוע הארוכה. מההתבוננות באירועים ההיסטוריים מסתבר, שקל יותר לשאוג "הידד" לכבוד הפוחלץ היהיר המנופף בידו מעל הבמה ולציית לכל פקודתו, כולל הפקודה לרעוב ללחם ולמות במלחמה מטופשת, מאשר לחפש את האמת, לקרוא ספרים, להאזין לדעות שונות, לעבד את המידע בתהליך מחשבתי עצמאי וכל העת לעמוד בפני הצורך לבחור את הדרך ולהחליט מהו הצעד הבא.
החיים בחברה בעלת זכויות דמוקרטיות קשים, לפחות למי שמשתמש בזכויות אלו. קל יותר להיות אדם מעריץ ומציית. עמים עתיקי יומין, המונים עשרות ומאות מיליוני בני אדם באירופה, רוסיה וסין נפלו בפיתוי של החיים בשורות מלוכדות מאחורי המנהיג; כך גם עמי הערב בעלי המסורת הארוכה של הציות להיררכיה החברתית. אלה הארצות, שדמוקרטיזציה כלשהי טרם החלה בהן, מנהיגי ערב ובעלי בריתם במערב לא השאירו לעמיהם בררה אלא לציית.
הנכונות של נתיני הרודנים להילחם עד מוות למען מטרות מדומות מעוררת השתאות. מהעולם הקדום ועד העת החדשה היו אנשים בעלי דעה צלולה לכאורה נשבעים אמונים לאיזה מלך, דוכס, חליף או ראש שבט וששים אלי קרב כאחוזי אמוק למען "כבוד ותהילה". חיילים רומיים נלחמו ביניהם כדי להכריע במחלוקת בין המנהיגים הרבים על השלטון; חיילים רוסיים היו נשבעים להילחם עד מוות למען "אבינו הצאר" ובדרך כלל עמדו בשבועתם ובאמת מתו; איך שהחיילים הצרפתיים היו מוכנים למות למען נפוליון לא ניתן לתאר באמצעים של פרוזה. כן, לא לשכוח - כבוד ותהילה!.. את הכבוד האחרון נתנו להם הציפורים, שניקרו את עיניהם המתות הרחק מהבית והתהילה... לאחר מותם של ההורים, האלמנות והיתומים, לא נותר איש לזכור אי-אלו מן השמות.
ממינהגיו של הרודן הוא לא להחזיר להם חיבה, הרי הם רק חומר בשבילו. המילים הגבוהות לשבח החייל המחרף את נפשו שומר הרודן להופעותיו הפומביות. הם חייבים לחשוב, שקורבנם לא יהיה לשווא אלא שהמולדת ממש זקוקה להם, והרי המולדת והשליט חד הם ומה שטוב לשליט טוב גם למולדת. לשליט טוב לא לספור בהקפדה יתרה את חייליו המתים אלא לצורך הערכת הכוח הנותר לרשותו. כשחאפז אסד הביע נכונות להקריב עשרים אלף חיילים במלחמה נגד ישראל או כאשר יאסר ערפאת, הביע נכונות להקריב שלושים אלף ואף יותר, אם יידרש - אני מאמין, שדווקא כאן הם גילו את נטיותיהם האמיתיות.
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
