לפני שנים רבות שאל אותי עורך דין שייצג אותי בהליך מסוים, האם אני דתי-לאומי או לאומי-דתי. השבתי שאני דתי-לאומי, כי אם חלילה תהיה התנגשות חזיתית בין החוק לבין ההלכה – אשָמע להלכה. לא חשבתי שזה עלול אי-פעם לקרות במדינת ישראל, אבל הסכנה ניצבת כעת מול עינינו ובמקום הרגיש ביותר, תרתי משמע: ברית המילה.

בג"ץ התבקש בשבוע שעבר להפוך החלטה של בית הדין הרבני, שהורתה לאם למול את בנה כדרישת האב (לי זה נראה כמו עוד מקרה גירושין בו הצדדים יעשו הכל כדי למרר זה לזה את החיים, אבל לא זו הנקודה). בינתיים יש צו ביניים המקפיא את ההחלטה עד להכרעה, אבל אני אומר כאן בצורה הכי גלויה: אם בג"ץ יקבל את העתירה (ולא משנה באיזו צורה ובאיזה לבוש) – זהו מקרה בו צריך לצפצף עליו. ואני מוכן שיעצרו אותי על האמירה הזאת. אם בית המשפט יורה לפעול נגד ההלכה, ואני מדבר על הלכה חד-משמעית שאין בה שום הבדל בין החרדים הקיצוניים ביותר לבין הדתיים ה"לייט" ביותר, ואפילו בינם לבין הרוב המכריע של החילוניים בישראל – אין לפסיקתו שום תוקף.

לא מדובר על סתם הלכה. מדובר על ברית המילה, שעשרות דורות של יהודים מסרו את נפשם עליה – מימי פרעה, דרך אנטיוכוס ואדריאנוס וכלה בשלטון הנאצי ובשלטון הקומוניסטי. מדובר על ההכרזה המשמעותית ביותר: אני יהודי. שופטים שיאסרו לבצע ברית מילה, אינם שופטים של עם ישראל ולא יכולים להיות שופטים של מדינת ישראל.

תניחו בצד את השאלה הסבוכה והרגשית של ילד המריבה ותקראו את פסק דינה של מרים נאור: עובדות, ניתוח, הלכות, פסיקה. דווקא בנושא שכביכול זועק לפאתוס, למילים נשגבות, לקטעי שירה, למאמר חז"ל – דווקא כאן נאור עושה בדיוק את מה ששופט צריך לעשות: כותבת פסק דין. נאור היא סופר-מקצוענית, וככזו היא יודעת שמשימתה היא לתת מענה משפטי לסוגיה הניצבת בפניה. השתפכויות רגשיות, לוליינות מילולית, חיבוטי נפש – את כל זה לא תמצאו בכתיבתה.

זה בדיוק מה שהופך את פסקי הדין של נאור למלאכת מחשבת: הם עוסקים במשפט ולא בכל מה שמסביב. זה בדיוק מה שמביא לכך שכדאי שכל שופט בכל ערכאה יקרא את פסקי הדין הללו וילמד איך מבצעים את מלאכת השיפוט. זה בדיוק מה שמביא לכך שפסקי הדין הללו יכולים לעורר דיון ואולי אפילו מחלוקת, אך לעולם לא יעוררו סערת רגשות ואנטגוניזם. וזה בדיוק מה שהופך בעיני רבים את נאור לשופטת הטובה ביותר בישראל.

בשבוע שעבר דיבר השופט צבי גורפינקל, בעניינו של דני דנקנר, על כך שלא ייתכן שבהכרעת הדין תהיה רטוריקה מחמירה שלא תגובה בענישה הולמת בגזר הדין. באותו יום ממש עשה שופט בית המשפט העליון, נעם סולברג, בדיוק את הדבר מפניו התריע השופט המחוזי.

שלושה שודדים שפגעו בבני זוג מבוגרים, נדונו לעשר שנות מאסר וערערו על חומרת עונשם. סולברג אומר: "קשים וחמורים הם מעשי השוד והעבירות הנלוות שביצעו המערערים. שילוב של תעוזה ורוע, אלימות ומסוכנות, פגיעה רעה עד מאוד [בבני הזוג], ברכושם, בכבודם, בבטחונם ובשלומם. ראוי להרחיק את המערערים מן החברה אל מאחורי סורג ובריח למשך שנים ארוכות, למען יראו וייראו, הם עצמם, כמו גם אחרים שכמותם". מילים כדורבנות.

אלא מאי? אחרי זה מחליט סולברג, בהסכמתם של יורם דנציגר וניל הנדל, להפחית את העונשים ל-8.5 שנות מאסר. ויש לו שני נימוקים. האחד: "גם הנקלה והבזוי שבפושעים ראוי בדרך כלל למידה מסוימת של התחשבות בנסיבותיו האישיות". השני: החמרה בענישה צריכה להיעשות בהדרגה. אבל את שני הנימוקים הללו אינני מבין. לעניין הראשון: אם כך, מדוע יש בחוק עונש מירבי ומתי יפסקו אותו? לעניין השני: כל פושע צריך לצפות לעונש המירבי ולא לטעון שציפה שעונשו יהיה חמור פחות, ואם יש מכת מדינה – צריך להכות מיד בחזרה במלוא העוצמה. מה שעשה כאן העליון הוא ההפך הגמור.

אתם יודעים מי הגוף שהכי מצפצף על בית המשפט העליון? לא החרדים, לא המתנחלים, לא הפוליטיקאים. זו כנראה משטרת ישראל. אני אומר את זה על סמך העובדה, ששופטי בית המשפט העליון מותחים שוב ושוב ביקורת על מחדלי חקירה. והרי אם המשטרה הייתה מפנימה את ההערות, הן לא היו חוזרות על עצמן.

גם כאן הגיע הזמן שבית המשפט העליון יעבור מדיבורים למעשים. השופטים יכולים להורות להעביר את פסקי הדין הרלוונטיים לעיונה של נציבות שירות הציבור ולחייב אותה לדווח להם האם ומה עשתה בעניינם של אותם שוטרים. השופטים יכולים להורות למפכ"ל המשטרה לדווח להם בצורה מפורטת האם וכיצד תוקנו המחדלים. השופטים יכולים להנחות את הערכאות הנמוכות יותר להגדיל בצורה משמעותית את הפיצוי הניתן למי שנופל קורבן למחדלי חקירה ולשקול להטילו בצורה אישית על האחראים למחדלים. זה רק עניין של החלטה: לא נותנים יותר למשטרה לצפצף על החוק, לא נותנים יותר למשטרה להתעלם מבית המשפט, ובעיקר לא נותנים יותר למשטרה להמשיך ולפשל על חשבונו של האזרח שומר החוק.

בית המשפט העליון הוא הערכאה היחידה בישראל שאינה מחוברת למערכת נט המשפט. התוצאה היא כפולה. ראשית, אין מידע מתי בדיוק נפתח כל תיק, משום שבעליון המספרים כוללים רק את השנה ולא את החודש כמו ביתר הערכאות. לכן, אי-אפשר לדעת עד כמה ההליך היה מהיר ויעיל. שנית, אין לציבור גישה לכתבי הטענות ולפרוטוקולים. זה כמובן עומד בניגוד מוחלט לעיקרון פומביות הדיון, ולעיתים גם מונע אפילו מידע בסיסי על פסקי הדין, במקרים בהם השופטים מאמצים הסכמי פשרה המצורפים לתיק.

מצב זה – לצד העובדה שעד לפני שנים לא רבות בכלל לא נכתבו פרוטוקולים בדיוני בית המשפט העליון – מעורר את השאלה, האם ומדוע העליון מפחד משקיפות. אין שום סיבה שבעולם שאוכל לדעת בזמן אמת מה קורה בתיק תעבורה באילת, אבל לא אוכל לדעת מה נטען בעתירות הרות-גורל הנדונות בבג"ץ. את זה חובה לשנות ומיד, ואם הנהלת בתי המשפט ו/או הנשיא אשר גרוניס לא רוצים או לא מוכנים – צריך לחייב אותם.

"סיניוריטי" היא השיטה לבחירת נשיא בית המשפט העליון מזה שנים רבות: ותיק השופטים הוא הנשיא. בכלל לא משנה האם הוא המשפטן הטוב ביותר או המינהלן הטוב ביותר. תומכי השיטה טוענים, שהיא מונעת התמודדות ומאבקי כוח והתחנפות לחברי הוועדה למינוי שופטים. מתנגדיה – ואני ביניהם – טוענים שהיא מעקרת את עיקרון היסוד הדמוקרטי של בחירה בידי נציגי הציבור ועלולה להביא למינויים בלתי-אופטימליים.

יש לי הוכחה חד-משמעית שהמחוקק אינו מכיר בסיניוריטי. סעיף 28 לחוק בתי המשפט קובע: "יושב בדין נשיא בית המשפט העליון – הנשיא הוא אב בית הדין; יושב בדין המשנה לנשיא ואין הנשיא יושב בו – המשנה לנשיא הוא אב בית הדין; בהרכב אחר – הוותיק שבשופטים הוא אב בית הדין ובין בעלי ותק שווה - הקשיש שבהם". כלומר: הנשיא הוא אב בית הדין גם אם אינו הוותיק שבחברי ההרכב. הבעיה כמובן אינה מתעוררת אם הנשיא הוא ממילא הוותיק שבהם. המסקנה: המחוקק לא מכיר בעיקרון הסיניוריטי.