המדינה קיימת גם כדי לספק מחיה מינימלית גם לאותם שאינם יכולים להשיגה בכוחות עצמם.
לא.
ממש לא "דירות בחינם".
אסור לייצר תמריץ לאנשים שיתקיימו ברווחה גם בלא לעבוד. אבל מיטה חמה ומוגנת מרוח ומגשם, עם מרחב (מרחב זעיר!) סגור סביבה, לאפשר לאדם גם את קורטוב הצורך החיוני לאין שיעור שנקרא "פרטיות" - חובה.
"צינוק", אמרה רחל.
תאים.
"תאים" של מיטה וארונית זעירה ותו לא - אבל עם דלת שניתנת לסגירה.
"פרטיות".
"תאים".
"תאים". כל תא של חמישה מטרים רבועים. אולי אפילו רק ארבעה, זה ה-"מם" של ז'בוטינסקי. זהו "מדור". זה המינימום, פת הלחם היבשה וכוס המים, שחייבת המדינה, ההתאגדות הזאת של כל האזרחים, לספק לכל מי שלא יכול - מכל סיבה! - להשיג את המינימום ההכרחי הזה בכוחות עצמו.
תא. "מדור".
"מדור", אמר ז'בוטינסקי.
זהו אחד מתפקידיה של המדינה. לספק, לכל מי שאין לו, "מדור".
"המדינה". היא שחייבת. אבל הנה אבוי, קיבינימט, לא מדינת ישראל 2013. לאסירים שלה היא כן מספקת. תא. מדור. עם מיטה וחשמל ומים ושירותי כביסה ושלוש ארוחות ליום. לאסירים שלה כן. לאזרחיה-שלה הישרים ממש לא.
והנה עכשיו גם את המחסות הרעועים שהקימו האזרחים חסרי הכל לעצמם, מקרעי סמרטוטים ומשברי עצים ופיסות חבל, באים עכשיו עושי דברו הזחוחים והמפוטמים של האלפיון העליון לסלק. להעלים. להרוס.
אז לא. לא-בא-בחשבון.
קחו את מאות הבתים הנטושים והריקים בתל אביב-יפו. חלקו אותם מבפנים - הלילה - בקירות גבס ובכמעט אפס עלות ובכמעט אפס זמן - כבר הלילה. חלקו אותם מבפנים לתאים של ארבעה מ"ר. "תאי כלא". "תאי צינוק". בכל תא מיטה אחת וארונית זעירה, ודלת. והעבירו אליהם, עם בוקר, את דיירי הרחוב.
ואז, רק אז, רק אז תהיה לכם הזכות להרוס את ה-FAVELAS שבאים כל כך לא טוב לעיני האצולה העשירה שלכם, להרוס את ה-FAVELAS שמשמשים אותם היום, ולהשיב למרכז העיר שלכם את מראה העיר הדשנה והזחוחה, והעשירה והנאורה והאליטיסטית, שאתם כל כך אוהבים.
רק אז...
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
