הפרשה בחלקה השני מכניסה את עם ישראל אשר זה עתה יצא ממצרים והשתחרר מעבדות והיה לבן-חורין ושבח את אלוהיו על הניסים והנפלאות שעשה לו, נהיה לאחר זמן מה קצר יחסית לעם שחי במציאות אחרת, במציאות אפורה.

תחושה זו מקבלת ביטוי החל מהפסוק: וַיַּסַּע משה את ישראל מים סוף (טו / כב). השימוש בפועל וַיַּסַּע, מצביע על השוני שחל בעם שיצא שמח ומאושר לעם אפרורי ומלא טענות כרימון. מלשון הפסוק עולה, כי למעשה העם לא רצה לנסוע משיצא בשלום אחרי קריעת ים סוף וההליכה בו ביבשה. העם עדין חי במעין "אופוריה" כמבקש שמצב זה, של ניסים ונפלאות שימשך עד בלי סוף, הדבר איננו קורה כך. לכן נאלץ משה לְהַסִּיעַ את העם, כלומר להוליכו שלא מרצון חופשי במדבר לקראת קבלת התורה על הר סיני. זו משמעות המלה וַיַּסַּע.

הדבר קיבל ביטוי משכנע בדברי רש"י שאמר: "הסיען בעל כרחם". ההסבר שנתן רש"י נשמע מציאותי ביותר בְּאָמְרוֹ שלא רצו לעזוב את השלל שנשאר אחרי שטבע הקב"ה את פרעה וחילו בים סוף. וכך תיאר זאת רש"י בלשונו הצחה: שֶׁעִטרוּ (קישטו) הַמִצְרִים את סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות והיו ישראל מוצאין אותם בים, וגדולה הייתה בִּזַת הים מִבִּזַּת מצרים, לפיכך הֻצְרַךְ להסיעם בְּעַל כָּרְחָם.

נזכיר כאן כי לא כל ישראל יצאו ממצרים, רק חמישית מהם יצאו, היתר נשארו במצרים ונטמעו שם. שנאמר: וַחֲמֻשִׁים עלו בני ישראל מארץ מצרים (יג / יט). ואלה שיצאו היוצאים ממצרים וראו את הניסים ונפלאות שנעשו להם, החלו להתאונן ולהתלונן, בפרשה הזאת חוזר שביטוי "וַיִּלֹּנוּ" וגם וַיַּלֶן העם, כי שכחו הכל כלא היה, כתוצאה מהצמא, החום. תלאות המדבר וחוסר המזון לעם הרב זה. מצב הזה מוכר לנו. כאשר הכל מתנהל במדינה על מי מנוחות ושקט, רואים במצב זה שאנשינו דואגים להיווצרותו, כדבר המובן מאליו, וכשמתחילים לחוש באי נוחות, או הפרעה של חיי השגרה, מתחילות הטענות והתלונות והשאלות עד מתי. נראה כי התנהגות זאת של עמנו, מלוה אותנו עוד מאז היציאה ממצרים.

משה רואה את קוצר רוח העם ואת טענותיו בּאָמְרַם אל משה ואל אהרן: מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר בְּאכְלֵנוּ לחם לָשֹׂבַע, כי הוצאתם איתנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב (טז / ג), כאן שוב מתרחש הבלתי צפוי, מקבלים את השלו לאכול בשרו ואת המן הדומה ללחם, ובכך הקב"ה ביקש לסלק את טענות בני ישראל שהופנו אל משה ואל אהרן ולמעשה הם מופנים כלפי בקב"ה, כי הוא אשר הוציאם ממצרים על-ידי משה עבדו.

להקל עליהם מחום המדבר: וה' הלך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחתם הדרך, ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה (יג / כא) ולתת להם אוכל ספק ה' להם את השלו ואת המן.

עוד בטרם ניתנה תורה, משה מצוה את בני ישראל לשמור על השבת בהקשר לליקוט המן מן השדה בְּאָמְרוֹ להם: ששת ימים תלקטהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו (טז / כו).

הינה עוד תקלה חמורה, אין מים לשתות: וַיָּרֶב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה (יז / ב). ואכן היה לתלונות בסיס, אך זה כמעט ונואש משה מן העם הזה בְּאָמְרוֹ לאלוהים: מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלני (יז / ד). אז אירע שוב מין נס והוציא להם מים מן הסלע. הדבר הנורא מכל היה עמלק שזינב בעם ותקף מן העורף את החלשים שהזדנבו במסעם במדבר. והינה עמלק האויב המר של ישראל בא בִּרְפִידִים להילחם בישראל. זה הפיל פחד ואימה על העם יותר מכל הדברים האחרים שלא פסקו מלהתלונן עליהם. ויאמר משה אל יהושע: בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק (יז / ט).

לפי הפרוטוקולים של זקני ציון הידועים לשמצה, בתרגומם לערבית, כתב המתרגם מדעתו, כפי הנראה, כי עמלק הם הפלשתינים דהיום. לכן כטענתם, הם קדמו לישראל ורדפו את ישראל עוד בצאתם ממצרים בדרכם לארץ כנען, כדי למנוע כניסתם לארץ כנען. הם גם אינם מהססים לפי הצורך לטעון שהם גם הכנענים, כמובן לא ציינו לאיזה עם משבעת עמי כנען הם משתייכים.

המועדים אצלם אינם מתקשרים עם מועדי השנה. למשל, כתוב בקוראן (המקרא שלהם) "הוי מרים בת עמרם" (שהיא אחות משה ואהרן) אמו של ישוע הוא ישו, אשר הופעתו התרחשה כ-2,000 שנה אחרי מות מרים בת עמרם. הם לא מכירים את המושג עִבּוֹר (שערך אותו רבי סעדיה גאון) שנועד להתאים את מועדי השנה של 350 ימי הירח ל-365 ימי השמש. לכן אין תֵּימָהּ שרמדאן שלהם מופיע לעתים בחורף, ולעיתים בקיץ, באביב ובסתיו. מצד אחד, הם מונים את השנים לפי שנת שמש ונוהגים לפי שנת ירח. זה לבדו מלמד שאין לתמוה מהטענה האבסורדית שהם העמלקים ובאותו זמן טוענים, כי הם הכנענים או הפלשתים. ואמנם הכינוי פלשתים קרוב ביותר להם ומסתדר עם מגמתם כפולשי מדבריות ערב לארצות נושבות: לארם נַהֲרַיִם לארם צובא, למצרים ולארץ הלבנון ולארצות המע'רב שהפכו אותן לארצותיהם. הפלישה (לכן פלשתים או פלשתינים) הפכה אותם מנודדי מדבר לתושבי ערים וזה החל אחרי הופעת הָאִסְלָאם ונביאם מוחמד.

הם אינם יכולים להשלים עם העובדה ההיסטורית, כי גם ישראל ישב בארץ כנען, והיה לעם הארץ הזאת, וכי אלוהיהם ואלוהינו הוא אחד ושהוא אדון עולם, "רצה הקב"ה נתנה (את הארץ) לכנענים, רצה נטלה מהם ונתנה לישראל (דברי רש"י). זה גם מסביר את סיום הפרשה שבה הבטיח אלוהים למשה באזני יהושע: כי מָחֹה אֶמְחֶה את זכר עמלק מתחת השמים... מלחמה לה' בעמלק (יז / יד, טז) מלמד עד כמה מסוכן אויב זה לקיומו של עם ישראל. וכי עמלק וישראל אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. עם כל המצב הקשה שבו נמצא העם במדבר נאמר על עמלק כך: וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום ויכתום עד החרמה (במדבר יד / מה). זו גם הסבה שנאמר: וַיַּסֵּב אלוהים את העם דרך המדבר ים סוף (יג / יט).

הפרשה מכניסה את ישראל כבר לעדן אחר מעדן מצרים על הים. שוב אין ניסים, יש מציאות והיא קשה. על העם להתמודד עם הקושי החום, הצמא והצעידה במדבר צחיח. מצרים והיאור והצומח והדגה, אינם עוד.

כאמור, תקופת הניסים חלפה ואיננה עוד. כשיש קושי, צריך למצוא דרך להתגבר עליו בעשייה ולא בצפייה לנס. מכאן ואילך אין בעלי יכולת לעשות ניסים אין כוח מסתורי לבן האדם מעבר לכוחו הפיזי וכוח החשיבה שלו. אין לאדם יכולת מאגית לעשות פלאים, לכן מובאים שוב דברי הרמב"ם, כי הם דברי חכמה שנועדו לסלק את האמונה במתחזים "עושי פלא". כי אין יכולת לאדם לנבא את העתיד, ברם יש לאדם יכולת להגיע בשכל הישר להסבר תופעה זו או אחרת וכך אומר הרמב"ם: (בספרו מורה נבוכים חלק ג' פרק-נה) כל המופתים אינם אמיתיים (אלא) רק למי שראם, אך לעתיד (לאלה שלא היו בעת קרות הניסים) ישוב זכרם ויהיה גם שומע שיכזיבם.

כפי שזה נאמר: ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועיניים לראות ואוזנים לשמוע (דברים כט / א), כי בעת התרחשות הניסים היה לבני ישראל לב לדעת, ועיניים לראות, ואוזנים לשמוע, לא כך הדבר במציאות היומית שלנו, כל אחד צריך לראות המציאות ולחיות בה על-פי כללי התנהגות שנאמר: שָם שָׂם לו חֹק ומשפט, שם בְּמָרָה נתן משה לעם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם כגון דינים בין אדם לחברו. וְשָׁם נסהו (טו / כה) במקום לבקש ממשה למצוא להם מים לשתות באו בתלונות. כל אשר צריך לעשות לחיות את המציאות ולקיים החוק והמשפט ואין לערער על החוק גם אם איננו לרוחך. ובידינו הכוח לחלום ולדמין ובידנו לבטל. כל שעלינו להכיר במציאות ולא לעסוק בנעלם ובדמיון, זה לא מונע ממנו להיות אנשי חזון.

הַמְצִיאוּת אֵינָה כַּדִּמְיוֹן בָחָלוּם אַתָּה אִישׁ חָזוֹן
וּבְהָקִיץ אִיש בַּעַל נִסָּיוֹן זוֹרֵעַ וְקוֹצֵר וּמוֹצִיא מָזוֹן
אָמְנָם הַכֹל מִכּוֹחַ עֶלְיוֹן אַךְ בְּיָדְךָ הַצָּלָה אוֹ כִּלָּיוֹן
בֶּן אָדָם זְכֵה לְעֵת רָצוֹן בַּצֵּעֵ מָהֶר רַק לֹא בִּחִפָּזוֹן
וַאֲצַטֵּט דִּבְרֵי שִׁירָה שֶׁנֶאֶמְרוּ מִזֶה זְמָן
לְכֹל דָּבָר יֵשׁ עִדָּן וּזְמָן וְשׁוּב לֹא יֵרֵד מִשָּׁמַיִם מָן
אֵין לְצַפּוֹת לְנֶס עַכְשָׁו אוֹ לְבָּשָׂר מִשָּמַיִם כִשְׂלָיו
נִשְׁתֶֶה מִמֵּי-מַעְיָן אָצוּר כִּי אֵין מָיִם מִמַּכָּה עַל צוּר
לְקָחִים קח וְעַיִן פְּקַח תִּמְצְאֵם הַשָּבוּעַ בְּבֶּשַׁלַּח.