חיים שיף. יליד 1924, פולין. נפטר ביוני 2000.
אביו עלה לארץ, בגפו, בסוף שנות ה-30, ונהרג במאורעות 1936 בחיפה. מיד לאחר מכן עלה שיף עם אמו ושלושת אחיו לארץ. המשפחה התמקמה בחיפה. אב לדובי שיף.
שיף התקבל לעבודה בתחנת האורז, בה עבד אביו לפני מותו. בתחנה התגלו חושיו המסחריים וכשרונותיו העיסקיים. שיף החל לסחור בשקי אורז, ובכסף שצבר ייבא מזון מאוסטרליה, קליפורניה ומדינות אחרות. בגיל 17 ניהל 3 חנויות לממכר מזון ומעדנים.
ב-1940 הצטרף לאצ"ל, ולאחר מכן התגייס לצבא הבריטי. במסגרת שירותו בצבא הבריטי, הבריח נשק לארץ - תוך סיכון חייו - להגנת היישוב היהודי. חלק מהנשק המוברח הועבר לקיבוץ משמר העמק של השומר הצעיר, ולגירסת גזבר הקיבוץ, שייע גלעדי - הציל נשק זה את הקיבוץ במאבקו נגד קאוג'י בימי מלחמת השחרור. שיף נעצר על-ידי השלטונות הבריטיים בגין הברחת הנשק, נכלא בכלא עכו במשך כשנה, ובעקבות טיפולו של ד"ר לויצקי הועבר למעצר בכלא לטרון. בהמשך הועבר למעצר בית, שחייב אותו להתייצב פעמיים ביום במשטרת חיפה. לאחר ששוחרר, בנימוק של חוסר ראיות, נעצר מעת לעת על-ידי הבריטים - בעקבות פעילות מחתרתית במסגרת האצ"ל. עם שחרורו מהכלא הכיר את איילה, ונשא אותה לאשה.
בימי מלחמת יום השחרור שכל שיף את אחיו, צביקה שיף, אשר התגייס לצבא כנער בן 14 וחצי, ונשלח כתגבורת לקיבוץ יד מרדכי. שיף נפצע מספר פעמים, ולאחר שמפקדו נפל בקרב, נטל את הפיקוד לידיו. צביקה שיף נהרג בקרב ההגנה על הקיבוץ, יחד עם עוד בני גילו. לאחר קום המדינה הצטרף שיף לפעילות במסגרת תנועת חירות, והיה מקורב לצמרת התנועה. הקים, יחד עם חבריו יוצאי האצ"ל, את תנועת תגר.
שיף החל בעיסקי המלונאות כאשר רכש ב-1947 את מלון וינדזור, חיפה. הוא הכשיר את המלון, ופתח בו מסעדת דגים ואולם חתונות. לאחר כשנה מכר את המלון ברווח גדול למרכז המסעדות (מרכז הקואופרציה), ורכש שני מגרשים בירושלים, בהם הקים את מלון הנשיא, אשר כלל בריכת שחייה שעוררה את חמתם של הדתיים-חרדים. בעקבות זאת, החליט שיף להקים בריכת שחייה עירונית במושבה הגרמנית בירושלים, שעוררה הפגנות חרדיות נרחבות בעיר. סיום הפרשה הגיע כאשר החליט שיף למכור את הבריכה לקיבוץ שורש, בעקבות התערבות גורמים שונים, לרבות ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון. מאוחר יותר ייסד את חברת קרטיב, ומכר אותה ברווח נאה.
ב-1963 קנה את בית ההבראה היוזם, עליו הקים את מלון גני יהודה - חלקו על שטח ירדן, דבר שגרם לעימותים עם ממשלת ירדן. התערבות ראשי הממשלה דאז, גולדה מאיר ולוי אשכול, והרמטכ"ל דאז, יצחק רבין, סייעה להשלים את בניית המלון על 60 חדריו. לאחר מלחמת יום כיפור הוכפל שטח המלון, מספר חדריו עלה ל-500, ושמו הוסב לדיפלומט.
בשנות ה-80 כבר היו בבעלותו של שיף שורה של עסקים: רשת שמנתה שמונה בתי מלון, חברה להשכרת רכב, ומגרשים לבנייה בכל רחבי הארץ. בשלהי שנות ה-80, הגיע שווי עסקיו ל-300 מיליון דולר.
בסוף שנות ה-80 קרסה האימפריה שהקים, בשל חובות לבנקים. בנק לאומי והבנק הבינלאומי פנו לבית המשפט בדרישה להוציא צווי עיקול ופירוק. ב-1989 הוכרז פושט רגל, בשל דרישותיו של מנכ"ל בנק לאומי דאז, צדיק בינו. בעקבות זאת, נמכר חלק ניכר מנכסיו. שיף הצליח לשלם את חובותיו, ובידיו נותרו מלון מרינה תל אביב, מלון דיפלומט ירושלים, וכן %50 ממלון אריאל בירושלים.
ב-1991 הסיר בית המשפט את ההכרזה על שיף כפושט רגל. בשנות ה-90החל שיף יחד עם בנו, דובי, להרחיב את עסקיו לרוסיה, גרמניה וברזיל. בנוסף, החל לרכוש נכסים בככר אתרים (מרכז מסחרי, השוכן בסמוך למלון מרינה שבבעלותו). בנוסף רכש יחד עם בנו %10 ממניות וולקן מצברים, ו-%25 ממניות יענ"א - אשר מוזגה יחד עם חברת לירז. בערוב ימיו הצליח שיף לשקם עצמו.
שיף כתב את הספר: ללא תכתיבים (1993).
נפטר ביוני 2000.
