השופט: הישאם אבו-שחאדה, בית משפט השלום ברמלה

המועד: יום רביעי, 18.12.13, שעה 08:30

הנושא: פלילים

כבר התרגלתי לכך שבימי פלילים הדיונים בדרך כלל לא מתחילים בזמן, בעיקר בגלל נאשמים שלא טורחים להגיע. אבל הישאם אבו-שחאדה היה יכול להתחיל את היום לפחות 20 דקות לפני שעשה זאת בפועל, בשעה 09:08, כי הצדדים חיכו לו. כמקובל, הוא לא התנצל על האיחור ולא סיפק הסבר.

בתיק הראשון, העוסק בבחינה מחדש של תנאי מעצר בית, הוגש תסקיר של שירות המבחן, הנאשם הופנה לראיון במוסד טיפולי ואף יש לו פגישה בנושא טיפול נפשי. אבו-שחאדה שם לב לכל הפרטים הללו, שואל האם יש קשר ביניהם ומכניס לפרוטוקול את התשובה השלילית. הצדדים מנהלים ויכוח ארוך-משהו על מועד הדיון הבא, ואבו-שחאדה קובע לבסוף שהוא יתקיים ב-31.12.13, למחרת הטיפול הנפשי.

שני התיקים הבאים נדחים לבקשת ההגנה, ואבו-שחאדה פונה להקראת גזר דין. הוא מוותר על הקראת כל ההנמקות ופונה מיד לפרטי העונש, אך עושה זאת במהירות כה מסחררת, עד שהסניגור נאלץ לבקש ממנו לחזור. הסניגור מבקש לדחות את תחילת ריצוי העונש ל-1.1.14, משום שמרשו חולה והוא רוצה שיעבור ועדת מיון. אבו-שחאדה שואל על תנאי השחרור בערבות, כדי לוודא שהם מתאימים גם להבטחת אי-הימלטותו של הנאשם שנדון ל-95 ימי מאסר.

התובעת שואלת מה קורה עם בקשת המדינה לחלט רכב שנתפס. אבו-שחאדה משיב, שהוא שם לב בגזר הדין לכך שהמדינה לא ציינה בסיכומיה איזה רכב בדיוק היא מבקשת לחלט. "לכן כתבתי שתוכלו להגיש בקשה. לא סתמתי את הגולל על זה". הוא מקריא מתוך גזר הדין, שוב במהירות רבה, וממשיך: "אז תגישו בקשה דחופה [לחילוט] ונזמן את הבעלים הרשומים". הסניגור מצהיר שהוא לא יבקש לשחרר את הרכב במשך 14 יום, ואבו-שחאדה מכניס זאת לפרוטוקול ומציין שפרק זמן זה יספיק למדינה כדי להגיש בקשת חילוט. לבסוף מבקשת התובעת שהנאשם יפקיד את דרכונו, הסניגור אומר שאין לו דרכון, ומרשו מעיר שממילא יש נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ משום שהוא פושט רגל. אבו-שחאדה שם לב מיד להערה זו ומוודא אותה.


"לא אתן אם וכאשר ולמה"


כעת מתעוררת בעיה מוזרה: נאשם המתגורר ביהודה ושומרון טוען שאינו יכול להתייצב לדיון, משום שהמשטרה נטלה את תעודת הזהות הירוקה שלו, ובלעדיה לא נותנים לו להיכנס לישראל. אבו-שחאדה: "התעודה היא מוצג בתיק?". נציגת המשטרה אומרת שבדקה זאת והתשובה שלילית. הסניגורית: "חומר הראיות מלמד שהיא הוצגה". התובעת: "הוצגה, לא נתפסה". אבו-שחאדה: "יכול להיות שזה לא הושב לו על-ידי שב"ס ויכול להיות שזה לא הושב על-ידי המשטרה. אלו שני דברים שונים".

התובעת: "התעודה לא נתפסה בתיק. אין צורך בתעודת זהות כדי להיכנס לארץ. כל אחד יכול לקבל אישור כניסה על-ידי הצגת הזמנה לדיון". אבו-שחאדה: "הוא יכול לקבל היתר [כניסה] בלי תעודת זהות?". התובעת: "יש עץ קשרי משפחה, יש טביעת אצבע". אבו-שחאדה: "אם הוא יגיע למחסום בלי תעודת זהות, לא יתנו לו להיכנס גם אם ינפיקו לו היתר". הסניגורית מבקשת דחייה כדי לבדוק מול השב"ס ומוסיפה: "כאשר השב"ס לוקח מסמכים, זה מוחזר דרך הצלב האדום ולוקח כמה חודשים. אני בקשר עם הנאשם והוא מעוניין להתייצב ולתת את הדין. אני מאוד לחוצה בזמן, מחכים לי בוועדת שחרורים. שאדוני יתן כבר עכשיו צו שאם התעודה בידי השב"ס, שישחררו אותה לידי הערב או לידי בא-כוח מטעם הנאשם".

אבו-שחאדה מקפיד היטב על הפרטים ואומר, שאם התעודה תשוחרר לידי הערב - הוא רוצה לכתוב את שמו ברחל בתך הקטנה, אבל "אין לי שם של הערב, גבירתי, אין לזה משמעות". הנאשם צריך לדעת אם התעודה בידי השב"ס, מעיר אבו-שחאדה, כי נותנים לכל חשוד טופס הפקדה בו מצוין בה נלקח ממנו. אבו-שחאדה ממשיך להכתיב את החלטתו, לאחר שדחה את הדיון ל-25.3.14: "ככל שהתעודה מוחזקת בידי שב"ס, תוגש בקשה מתאימה לשחרר אותה" - והוא מסביר לסניגורית: "אני לא אתן [החלטה של] אם וכאשר ולמה".


"אין לי מה לעזור לכם"


עוד תיק מציב בפני אבו-שחאדה סיטואציה לא שגרתית. הנאשם הודה במסגרת הסדר טיעון באיומים, לאחר שהמתלוננת ביקשה לחזור בה מגירסתה. ההסדר הותנה בתסקיר חיובי של שירות המבחן, ופירט מה בדיוק צריך להיכלל בתסקיר הזה. אחד המרכיבים היה נטילת אחריות מצידו של הנאשם, אך שירות המבחן דיווח שהאיש ממשיך להכחיש את המיוחס לו ושהמתלוננת שבה ואומרת ששיקרה.

הסניגורית נמצאת במבוכה, שגם ניכרת לעין והיא גם מודה בה בפה מלא. "גם הוא וגם המתלוננת טוענים שזה לא קרה ולא היה איום". אבו-שחאדה בתמיהה: "זו גם הטענה שלה?" ופניו מראים שהוא חושב במהירות מה לעשות. התובעת: "אני מרגישה לא בנוח עם הסיטואציה הזאת". אבו-שחאדה: "היא עוד לא אמרה מה היא מבקשת". הוא רוכן קדימה, מקשיב בריכוז רב ולבסוף אומר לסניגורית, שעד עכשיו דיברה שלא לפרוטוקול: "מה את מבקשת, שורה תחתונה? אין לי מה לעזור לכם. גבירתי תגיד לי מה היא רוצה שיירשם בפרוטוקול ונתקדם".

לתובעת יש הצעה מעשית: לשלוח את הנאשם לקבלת חוות דעתו של הממונה על עבודות שירות ואז להתקדם. אבל הסניגורית אומרת, שמדובר באדם חולה שוודאי ייקבע שאינו כשיר לעבודות שירות, ולכן היא חושבת בקול: "אולי הנכון כרגע לחזור מההודיה ולקבוע להוכחות". אבו-שחאדה חושב ומגיב: "העובדה שהמתלוננת חזרה בה נלקחה בחשבון מלכתחילה. נאמר במפורש שאם הוא לא עומד בפרמטרים, ההסדר לא בתוקף. זו לא עילה לחזור בו". הסניגורית מנסה כיוון אחר: "הוא אמר שהוא לא הבין שהוא מודה". התובעת: "מה זה לא הבין?". אבו-שחאדה מחפש מוצא: "אולי גבירתי תסביר לו והוא יישלח שוב לתסקיר".

אבו-שחאדה מכתיב החלטה, תוך עיון בהסדר ובפרוטוקול הדיון הקודם. "הנאשם ידע מראש, עוד בטרם הגיע לשירות המבחן, כי אם התסקיר לא יהיה בתוקף [צריך להיות: אם התסקיר לא יהיה חיובי], ההסכמה העונשית לא תעמוד לו. לכן אין נימוקים מיוחדים שיצדיקו חזרה מהודיה בהתאם לפסיקה". התובעת מפנה לפרוטוקול בו הנאשם הודה במפורש באיומים, ואבו-שחאדה מוסיף להחלטתו שאותו דיון תורגם לרוסית בידי הסניגורית.

התובעת מנסה לשכנע תוך כדי הכתבה: "אין מקום לתסקיר משלים אלא רק לחוות דעת הממונה". אבל אבו-שחאדה הולך במידת הרחמים ושולח את הנאשם הן לתסקיר משלים של שירות המבחן והן לממונה על עבודות שירות. בהקפדה אופיינית על פרטים, הוא דואג להכניס להחלטה את המשפט המבהיר שצעדים אלו אינם בגדר הבעה עמדה על העונש שיוטל.

השורה התחתונה: שופט הבקיא גם במתרחש מחוץ לאולמו ומקדם את התיקים ביעילות לצד הקפדה נאותה על הפרטים הקטנים, ככל שאילוצים חיצוניים - בעיקר היעדרויות ובקשות דחייה - מאפשרים לו. לצד זאת עומד האיחור הניכר והבלתי-מוצדק בתחילת היום.

יעילות: 7.

מזג שיפוטי: 9.