החדשות הטובות

גידול מבורך

הנתונים שפירסמה רכבת ישראל על מספר שיא של נוסעים בשנת 2013 מעודדים ביותר.

הגידול הניכר במספר הנוסעים, בעקבות שיפור השירות, מצביע על עידוד השימוש בתחבורה הציבורית בכלי זה. הרכבת מאפשרת נסיעה נוחה (להרגיש בבית), חלקה ומהירה, בלי פקקים, תוך דיוק בלוח הזמנים וצפייה בנופי טבע מרהיבים. הגברת התדירות והשימוש בקרונות דו קומתיים אף הם תרמו לגידול המבורך. הרכבת גם נוחה ונעימה לנסיעות משפחתיות. מה הפלא שהיא הפכה לכלי המבוקש, המודרני והנגיש ביותר לציבור הרחב.

אין ספק שמעֵבר לתרומה להכנסות המדינה ולהגברת התיירות, השימוש ברכבת תורם לצמצום הפקקים ותאונות הדרכים, כמו גם לשיפור איכות הסביבה, ועל כך יש לברך. ראוי לציין, במסגרת שיפור השירות, את המסלולים המהירים והרחבת הפרישה של מערך הרכבות גם לנגב. יש לזכור כי הנגישוּת לתחבורה נוחה היא מרכיב חשוב במשיכת אוכלוסייה לאזור והפרחתו. כל הכבוד!

די לרתיעה

בעוד שמשרד החינוך חרת על דגלו את קבלת השונה, תחת הסיסמה "האחר הוא אני", מתברר שבעשור השני של שנות האלפיים יחס החברה למוגבלים לא רק שאינו משתפר, אלא נסוג במידה רבה לאחור. למרבה הצער הדיעות הקדומות לגביהם, בעידן המודרני, עדיין כאן.

על-פי נתוני אגודת 'אקים', שנחשפו לאחרונה, נראה כי הרתיעה מאדם בעל מוגבלוּת שכלית עלתה השנה כמעט בחמישים אחוז(!) בהשוואה לאשתקד. זו באה לידי ביטוי בדיעה שעל המוגבל לחיות במסגרת נפרדת, בהרחקתו ובהתנגדות לגור בשכנותו. זאת בניגוד למדיניות הרשמית לשלבם בקהילה.

כידוע המוגבלים מתגלים כאנשים חמים, שמחים וטובי לב, שאוהבים לעזור, ורבים מהם בעלי נטיות אמנותיות ונפש עשירה. לא רק המוגבלים נשכרים אפוא משילובם בקהילה, אלא לא פחות כאמור המוגבלים תורמים לה. הם ידועים בצייתנותם הגבוהה, מתנדבים בבתי קשישים או אנשים סיעודיים, ועובדים יפה בבתי קפה ובמקומות אחרים לשביעות רצון הבעלים. יתרה מכך, לאיש אין ביטוח שבמשפחתו לא ייוולד מוגבל. האם גם אז הוא ירצה שהחברה תנַדה אותו?

הגיעה השעה להשתחרר מסטראוטיפים חסרי שחר לגבי המוגבלים, להסיר את מחסומי הרתיעה מהם ולשלבם בחברה. לתת להם זה לקבל כבר אמרנו?

הֱיה חזק

קשה להאמין שהאישה החזקה, שעברה את מסך הברזל, וניצחה את הקג"ב האכזרי בכפור ובצינוק של בעלה, הוכרעה תחת מחלת הסרטן. אין ספק שהחוסן הנפשי וקור הרוח, הטיפוסי כל כך ליוצאי רוסיה הרציונליים, עמדו לה גם בשעת מחלתה הקשה, כמו גם היכולת לשמור על המחלה בסוד 'בלי הדלפות'.

נותר רק לבעלה, יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, להתנחם בחיים היפים המשותפים שהיו לו ולרעייתו המנוחה למעלה משלושה עשורים, בילדיהם המשותפים ובמפעלו הפרלמנטרי שהוא הבית השני שלו. הציבור שמאחוריו מאחל לו שכוחותיו שעמדו לו במאסרו בסיביר, יעמדו לו גם עתה באלמנותו הכואבת, כי זה יש לשער היה רצון אשתו ע"ה. חוש ההומור, שבו ניחן, כפי שבא לידי ביטוי בכתבה, הוּכח אף הוא ככלי נשק יעיל בהתמודדות עם מצוקות וקשיי החיים. היה חזק, יולי, אל תישבר, כלשון השיר, כבר אמרנו?

מבחן התוצאה

נראה כי מעֵבר לשיטות המקובלות בגמילה מהתמכרות, דוגמת שיטת '12 הצעדים', תפילה, תמיכה קבוצתית ועוד, הדגש בכפר 'רוח המדבר' הוא על משמעת עצמית, הקניית נורמות חברתיות והתנהגות נאותה. ומה הפלא? סוד הגמילה טמון בשליטה עצמית. גם מיקום הכפר בנגב, בחיק הטבע, והרחק מרעש הציוויליזציה הוא משמעותי לשיקום.

דומה שהמוטו: "אוהבים אותך, לא נוותר לך ולא נוותר עליך" מבטא את הכל, והוא המונח בבסיס השיטה השיקומית של הכפר ומנחה את צוות העובדים. אהבה, ושוב אהבה (וכרגיל במוסדות גמילה הכל נעשה בחזרות) - הענקת אהבה וחום, ומתוך כך הקפדה על חוקי התנהגות, ושימת דגש על החשיבות של כל מטופל וההצלחה הטיפולית בו. ובקיצור - שמאל דוחה וימין מקרבת.

עוד בולטת שיטת המעגלים הפיזית, החברתית והרגשית (צורת ישיבה, בדיקת נוכחות ומעגלי התייחסות). זו נועדה לבטא את מעגל היחד, כשם העמותה, התמיכה החברתית, אך לא פחות את המשמעת וה'מִסדר הצבאי' במוסד. לכן לא מפתיע שהכפר הוא סיפור הצלחה. במבחן התוצאה, למעלה מ-75 אחוזי גמילה, מצביעים על הצלחה מדהימה המדברת בעד עצמה. מה צריך יותר מזה. כל הכבוד!

גאווה דתית


נכון שיש בציבור הדתי כשרונות אמנותיים רבים, שעדיין לא באו לידי ביטוי. ובכל זאת, דומני שעובדה זו לא צריכה לגרום למגזר רגשי נחיתות.

הצבעה על חצי הכוס המלאה מגלה שאכן הציבור הדתי פרץ את גבולות המגזר, במיוחד בעשור האחרון, לא רק בתחום התקשורת, אלא לא פחות בתחום התרבות. דומה, שעמותת 'משיב הרוח', כמו גם חבורת יוצרי 'דימוי' שקדמה לה, נכנסו היטב לפנתאון האמנותי והפכו לחלק בלתי נפרד מהקונסנזוס הישראלי. כך גם הסופר הרב חיים סבתו, ובמגזר החרדי חיים ולדר וחיים גרינבוים, שספריהם הפכו לרבי מכר גם בקרב הציבור החילוני.

גם בתחום המוזיקה הציבור הדתי והחרדי התברכו ביוצרים, שחצו את המגזר ונכנסו לפלייליסט של גל"צ. כך הכנר חיליק פרנק, הכלייזמר מוסה ברלין, שבתו, הזמרת אודליה, אף היא מושמעת ברשת המבוקשת, ואף זכתה לתוכנית בה. הזמרים יעקב שווקי ופריד (במיוחד בגיור השירים העבריים) אף הם כבשו את אולמות קיסריה היוקרתיים והשתלבו במוזיקה הישראלית. ויש גם יוצרות דתיות רבות במוזיקה ובתיאטרון, המופיעות לפני נשים להעצמה נשית, אשר משמשות מודל חיקוי גם למגזר הנשי החילוני.

לאחרונה צמחה גם התופעה של רבנים שהקימו ישיבות במגמה מוסיקלית. מדובר בתופעה מבורכת. אז מדוע לראות בישיבות אלה ברירת מחדל לנוער נושר? האין גישה זו מצביעה על תחושת הנחיתות במגזר? למותר לציין, כי העובדה ששלושה זמרים דתיים זכו בפרס אקו"ם - מבלי לבדוק בציציותיהם - היא בהחלט סיבה למסיבה ולשמחה דתית. ובכלל, יש לזכור שתרבות תורנית עשירה, כפי שזכינו לה, גם אם היא נשמעת פחות פופולרית, זו לא מילה גסה והיא מקור גאוותנו היהודית.

פסוקו

המשבר בהדסה: אין לי אחות.