לקות בזכרון היא לא בהכרח פתח לכישלון

הכירו את אגם בת ה-10 בכיתה ה'. אגם לא סובלת (במילים עדינות) את מקצוע המתמטיקה. מכיתה ד' היא מקבלת ציונים נמוכים מאוד. על-מנת למנוע מאגם את אי-הנעימות בקבלת ציון נמוך, אין המורה מציינת את גובה הציון, אלא רושמת "חזרי על החומר הנלמד". כשזה קורה, אגם יודעת שהיא נכשלה, שוב.

מזה כשנה אגם הולכת להוראה מתקנת במתמטיקה פעם בשבוע ומקבלת בנוסף לכך שעה פרטנית מבית-הספר. כל פעם כאשר ישנם שיעורי בית במקצוע המתמטיקה, אגם מתחילה לריב עם אחיה הקטן, רק כדי להתחמק מלעשות שיעורי בית. שבועיים לפני המבחן האחרון, אגם למדה כרגיל למבחן. כל יומיים קצת, קצת ובמקביל המשיכה לקבל חיזוקים מבית-הספר והוראה מתקנת פעם בשבוע. הציון שקיבלה במבחן הוא "חזרי על החומר הנלמד"! - אגם מאוד התאכזבה, שוב.

ההורים מבחינתם הגיבו: "לא למדת מספיק!... היית יכולה יותר... אין טעם למורה פרטית עם ציונים כאלה... למבחן הבא, אין חברות, אין חוגים - את תשבי ותלמדי!... את לא משקיעה מספיק! תראי את החברות שלך... לאחיך גם קשה והוא מקבל ציון עובר לפחות..." ועוד משפטי "עידוד" שכאלה.

ואגם, מתעקשת - "ניסיתי... כן למדתי!... אני שונאת מתמטיקה... טוב תפסיקו את המורה הפרטית, מה איכפת לי", והייאוש מתחיל לחלחל.

תוצאות השיחה (אם אפשר לקרוא לזה שיחה), בין אגם להוריה, הביאה לתוצאה של כעס רב משני הצדדים אחד על השני, בנוסף חיזוק התסכול שבכישלון החוזר במבחן, שום התקדמות ביחס למקצוע המתמטיקה ורוב הסיכויים שאגם תגביר את שנאתה למקצוע זה.

לאחר אבחון במרכז, אגם הובחנה כבעלת לקות בזכרון לטווח הקצר והארוך. היא צריכה לשנן הרבה מאוד פעמים את החומר הנלמד על-מנת שתזכור אותו ולהשתמש במחשבון (מה שאגם לא הסכימה, כי זה "בושה" שרק היא צריכה מחשבון) וגם זה לא תמיד יעזור.

עכשיו, בואו נכיר את אגם ממקום אחר: אגם בת ה-10 רוקדת בלהקת ריקוד. הוצע לאגם להתחרות בתחרות שהאקדמיה לבלט האמריקני מבצעת פעם בשנה. אגם לא הכי אוהבת בלט קלאסי וגם לא ממש טובה בזה. היא מתחברת יותר למחול מודרני והיפ הופ, ולמרות זאת החליטה שהיא הולכת לתחרות.

אגם התאמנה במשך חודשיים, כשלוש שעות, שלושה ימים בשבוע. בשבועיים שלפני התחרות התאמנה, שימו לב, שלוש-ארבע שעות ביום ובכל פעם עם חיוך כי הצליחה לשפר עוד ועוד את ביצועיה. אגם זכתה במדליית כסף עם שני ציוני שבח והייתה מאושרת. כמו-כן, אגם זכרה את כל הצעדים והאלמנטים הנדרשים.

כיצד העידוד על הישגיה בבלט יעזור לאגם להתקדם במקצוע המתמטיקה?

ראשית, יש לעודד אותה על הדרך שעשתה בבלט: על כך שהיא מגדירה מטרה, היא הולכת עליה עד הסוף, על כך שלא ויתרה גם כאשר רגליה כאבו, כאשר הייתה עייפה (מקביל ל"כואבת לי היד אחרי שני תרגילים). על כך שידעה שעליה לשנן מספר רב פעמים את תרגילי הבלט כדי שתזכור בשעת לחץ - התחרות - ועל כך שעשתה זאת כמה שעות ביום. נשקף לה כמה היא נראית מאושרת ושמחה, כמה היא גאה לענוד את המדליה לבית-הספר ולספר לכולם על הציונים לשבח שקיבלה.

שנית, נעביר לה מסר לגבי חשיבות מקצוע המתמטיקה וגבול ההורים, על כך שזהו מקצוע ליבה ובכל מקום שתרצה להירשם ללימודים, זה יהיה מקצוע חובה, על כך שיש לה את היכולת השכלית ללמוד את המקצוע, על כך שאנחנו (ההורים) מאמינים בה.

שלישית, נשאל את אגם, כיצד לדעתה תוכל להשתפר במתמטיקה כפי שעשתה בבלט? רוב הסיכויים שאגם יודעת בראשה את התשובות. המטרה ההורית היא להוציא את הידע למעשה בפועל.

אחרי שנשאל שאלות מכוונות (לא שאלות חקירה - מכוונות), כמו: האם לדעתך יהיה נכון שתקדישי יותר זמן ללמוד המתמטיקה? מתי בשבוע (ימים ושעות - ניהול זמן) תוכלי לעשות זאת? האם ניתן לרשום זאת במקום כלשהו שלא תשכחי? יש משהו שאת צריכה מאיתנו, ההורים, לעזור לך? האם עכשיו את מאמינה שגם אם משהו הולך קשה ולא מוותרים ומתעקשים, אפשר להצליח?

אגם, כיום בכיתה ו' ואת הדרך שעשתה מציינת מורתה לחשבון שהיא גם מחנכת הכיתה - "פשוט מהפך מקצה לקצה, אכפת לה, היא משקיעה ומשתמשת בכלים שניתנו לה (מחשבון, כרטיסי ניווט) ועובדת. אגם שיפרה את ציוניה לממוצע 80.

על ההורים ללמד את הילדים להעתיק מכל הצלחה בתחום אחד את הכוחות והיכולת, ו"להדביק" לתחום בו קיים אתגר. בדיוק כפי שהוריה של אגם עשו מתחום הבלט ללימודי המתמטיקה.