1. ככל שנוקף הזמן מתברר קו תיחום חדש יחסית במחלוקת הפוליטית הניטשת בקרב החברה הישראלית. אפשר לשרטט את הקו ביחס לדרישה להכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי כתנאי ראשוני בל יעבור לכל הסדר מדיני עתידי. הטענה הנשמעת משמאל היא שאיננו זקוקים לאישור פלשתיני לזהותנו כמדינה יהודית. הפלשתינים עצמם מתחכמים וטוענים שהם מכירים בנו כפי שמֵנו בעולם: מדינת ישראל.
הסירוב הזה, הנראה כעניין פעוט, הוא קצה קרחון למהות הסכסוך. לא סכסוך טריטוריאלי - זאת הן יכולנו לפתור לפני 100 שנה ולאחר מכן - אלא עקרוני: האם יש לעם היהודי זכות כלשהי על חבל
הארץ הזה, לפחות כמו זכותם של הנושאים והנותנים איתנו; או שמא רק מפני שאי-אפשר לסלק את היהודים בכוח, או בטענה העדינה שבהינתן המצב שבמרחב הזה חיים יותר משישה מיליון יהודים - מכיר הצד השני בלית ברירה ובדיעבד בישות המדינית ששמה ישראל. ודוק: "מכיר בישראל", יש שיאמרו "מכיר בזכותה להתקיים" אבל לא מכיר בזכותו של העם היהודי למדינה בארץ הזאת.
מצדדי פתרון שתי המדינות מדברים על כך, שבהיעדר הסדר מדיני, חשופה ישראל לסכנה של מדינה דו-לאומית, שבה יתקיימו בין הים לירדן שני לאומים שווים בגודלם. רואי השחורות מדברים על מיעוט יהודי שישלוט ברוב ערבי כמו בדרום אפריקה, ואז יקיץ הקץ על הדמוקרטיה הישראלית.
נניח לנתונים הדמוגרפיים המלמדים אחרת, או לכל הפחות שנויים במחלוקת, ונשאל: האם מדינה דו-לאומית אינה עלולה להתקיים גם בגבולות ישראל הקטנה? כבר היום מדברים אזרחי ישראל הערבים - בחלקים הלוחמניים שלהם - על אוטונומיה תרבותית עד כדי אוטונומיה מדינית. בעשורים האחרונים פועלים חלקים באינטליגנציה היהודית לקעקוע רעיון הלאומיות היהודית.
עיתון הארץ נלחם ברעיון הזה שנים רבות ורק בשבוע האחרון פירסם מאמרים הרואים בתפיסה זו "גזענות" ו"פאשיזם" ודמיון לאופי המשטר ברייך השלישי. המילה "יהודי" על הטיותיה השונות גורמת לחבורה הזאת חרדה עמוקה. מבחינתה, די בלשון העברית המדוברת ובקב מחקרים יבשים ביהדות כדי למצות את הזהות האתנית של יהודי הארץ.
התפיסה הזאת תואמת הלכי רוח בקרב חלקים מיהודי ארה"ב, המתרחקים מזיהוי יהודי ממשי, וכהוכחה לנאמנותם לערכים אוניברסליים ולא פרטיקולריים (יהודיים), תוקפים את ישראל על בסיס קבוע ורואים בה שורש לרעות רבות.
2. החל משנות ה-90 החל להתפשט רעיון חדש ביחס לזהותה של ישראל: "מדינת כל אזרחיה". הרעיון מדריך את הקרן לישראל חדשה ושלל ארגונים, רבים מהם אנטי-ישראלים. זהו רעיון ישראלי כחול-לבן, ויחסית למונחים אחרים ממדעי המדינה, כמעט שלא נעשה בו שימוש בדיונים אקדמיים שאינם קשורים לישראל.
לכאורה, המונח תמים; מה רע במדינה הדואגת לכלל אזרחיה? אבל אנחנו יודעים שישראל דואגת באופן שווה לכלל אזרחיה, הדבר מעוגן בחוקיה ובמוסדותיה, גם אם תמיד יש מה לתקן באופן ההתנהלות המעשי (בעניין הזה, לא רק לא-יהודים נפגעים אלא קבוצות נוספות בחברה היהודית).
פירושה הברור של "מדינת כל אזרחיה" הוא לא עוד מדינה יהודית ודמוקרטית, אלא מדינה המכילה באופן שווה מספר זהויות לאומיות. לכן ראוי הרעיון להיקרא "מדינת כל לאומיה". במדינה כזו לא תינתן בכורה לעם היהודי ותרבותו, הדגל וההמנון ישונו וחוק השבות יבוטל. כבר היום ניטשת מערכה אדירה נגד זהותה היהודית של ישראל. עשרות מיליוני יורו ודולרים מוזרמים מדי שנה למערכה שנועדה לשנות את אופייה היהודי של המדינה.
ברגע שייחתם הסכם שלום, לא יונח לנו. התותחים הכבדים, שהופנו לסכסוך הישראלי-פלשתיני, יופנו פנימה, והלחץ יגבר עשרות מונים. תנועת החרם על ישראל, ה-BDS, תמשיך בעבודתה המשוקצת; ישראל תמשיך להיקרא "מדינת אפרטהייד", משום שהיא "מפלה" לאום אחד על חשבון לאום אחר. חוק השבות יידון בעולם כחוק גזעני הנוגד את זכויות האדם. האנרכיסטים יעברו מהגדר בבלעין לירושלים ותל אביב, והתקשורת הישראלית ברובה הגדול, תתמוך כדרכה הנבערת בפירוקה של ישראל מזהותה היהודית.
מנגד, יודיעו הפלשתינים שאמנם הסכסוך הטריטוריאלי נפתר, אך אין זה אומר שישראל נקייה מאשם: בגבולותיה שכן פעם העם הפלשתיני המדוכא ש"הוגלה וגורש" בידי הצבא הציוני, ולכן מן הצדק שלמיעוט הפלשתיני תהיינה זכויות לאומיות שוות לאלו של היהודים. אפשר להמשיך בתסריט הזה, כי לא חלום הוא. רק לפקוח עיניים ולשמוע את
אחמד טיבי וסאיב עריקאת ומאמרים ב
עיתון הארץ ו
ידיעות אחרונות.
3. כדי להבטיח שלום אמת, חשוב לעשות מספר דברים; ראשית, לסיים מהר ככל האפשר את חקיקת חוק יסוד: ישראל ביתו הלאומי של העם היהודי. מדינת לאום נועדה לספק מרחב לגיטימי לשגשוגה של תרבות מסוימת מובחנת, בעיקר כשהתרבות הזאת שונה מהאומות שבקרבן התארחה בתקופות היסטוריות מסוימות ושעל-פי רוב הוחנקה ודוכאה שם. הצידוק למדינת לאום - לבטח מדינת לאום יהודית - גדל שבעתיים בהתאם למידת האיום הממשי והאפשרי על היהודים כאומה וכתרבות. ד"ר אסף מלאך הראה בעבודת הדוקטורט שלו באופן משכנע, שברגע שנדלדל את המרחב הציבורי מסממנים יהודיים בשם הניטרליות האזרחית, דווקא אז נשמיט את הבסיס למדינת הלאום. אם נצמצם את יהדותה של ישראל רק לדגל, המנון וחוק השבות, נפסיד את הצידוק גם לדברים אלו, משום שאם מדינת הלאום אינה מיועדת לבטא את תרבותו של העם היהודי - מדוע לא לתת לכולם להזדהות עם הדגל וההמנון?
שנית, אסור בשום פנים ואופן לוותר על הדרישה הזאת מהצד הפלשתיני. כדי לשים קץ חלוט לסכסוך, מוכרחה להיות הכרה מהצד הפלשתיני בזכות העם היהודי למדינת לאום משל עצמו בחלק כלשהו של ארץ ישראל ההיסטורית.
שלישית, יש לחזק את החשיבה הלאומית, להרחיב את הידע במסורת הלאומית ההיסטורית של העם היהודי, בהבדלים שבינה לתפיסות לאומיות אחרות, ובעיקר לא להתרגש מהניסיון הנואל להשוות זאת עם תורות גזע ידועות.
לאומיות היא תפיסה עמוקה ונאצלת, וגם אם היו לה ביטויים נוראים, אסור לוותר עליה אלא כמו בכל דבר טוב - להיזהר מהשוליים הקיצוניים ומתפיסות זרות ואפלות. והעיקר, לא לפחד כלל.
