רו"ח חן ברדיצ'ב, הנאמן להקפאת ההליכים של קבוצת
מקור ראשון, נחשף בימים האחרונים לאמת העגומה:
קשה מאוד למצוא מתעניינים רציניים ברכישת שני העיתונים שבבעלות הקבוצה - מעריב ומקור ראשון. אך מבט מעמיק יותר מוביל למסקנה, שייתכן שיש להבדיל בין השניים.
למעריב אין תקומה. במשך חצי יובל ניסו חמישה מו"לים להציל אותו:
עפר נמרודי, ולדימיר גוסינסקי,
זכי רכיב,
נוחי דנקנר ושלמה בן-צבי. כולם נכשלו, ואין זה משנה כרגע מדוע. מה שמשמעותי הוא דבר אחד: אין מי שיקנה אותו.
לקנות היום עיתון בישראל, דומה לרכישת קבוצת כדורגל: אין סיכוי להרוויח מזה. הסיכוי הוודאי הוא להפסיד, והסיכוי הקרוב לוודאי הוא לעוגמת נפש. אז למה יש מי שקונה? - או שהוא חובב ספורט, או שהוא רוצה לרכוש מעמד ציבורי ופרסום, או שניהם ביחד. הוא הדין בעיתונות המודפסת.
תשאלו את הישראלי הממוצע מיהו
יעקב שחר, והתשובה תהיה: בעלי מכבי חיפה; רק מעטים יציינו שהוא אחד מיבואני הרכב המובילים בארץ ומבעלי חברת הביטוח הפניקס. הנשיא
עזר ויצמן בא לחתונתו של עפר נמרודי לא משום שהיה מנכ"ל הכשרת היישוב, אלא משום שהוא היה מו"ל מעריב. יש מי שהמעמד הזה והחשיפה הזו שווים לו הוצאה של מיליונים ואף עשרות מיליונים, וגם את הבזיונות שבדרך.
לכן, מי שיקנה את מעריב יהיה רק מי שיש לו הרבה עשרות מיליוני שקלים להוציא, בלא סיכוי ממשי לרווח, ואשר רוצה שיהיה לו עיתון משלו. זה מה שהביא לשם את דנקנר, עד שהכל התפנצ'ר בשל המשבר של 2008 וההסתבכות של קונצרן אי.די.בי. אז נכון שיש עוד טייקונים בקנה מידה דומה שיכולים להרשות לעצמם הרפתקה כזו, אך כאן נכנסת הנקודה השנייה: הרבה יותר זול ופשוט להקים עיתון חדש.
השם לא שווה כלום
מה הם הנכסים של מעריב? שניים בלבד: שמו ועובדיו. דפוס אין לו, משרדים אין לו, מחשבים אפשר להחליף. השם לא שווה כלום. עיתון שירד לחשיפה של 4%, שמחולק בחינם במהדורה דקיקה, שנזכר בכותרות רק בהקשר של פיטורים ומשברים - השם שלו לא נותן דבר. סביר להניח, שהערכת שווי כלכלית הייתה מעניקה לו שווי שלילי. ואילו העובדים - סליחה על הציניות, אבל מבחינה עסקית טהורה עדיף לשכור אותם מחדש אחרי שיפוטרו. עמדת המיקוח שלהם תהיה חלשה מאוד, והמו"ל יוכל לבחור בפינצטה את מי להעסיק ואת מי לא.
המסקנה: אין למעריב שום נכס שמצדיק לרכוש אותו. אם מישהו רוצה להיכנס לשוק העיתונות המודפסת הגווע, מוטב לו לחכות שמעריב ייסגר, ואז להשיג בתנאיו-שלו את העובדים היותר-טובים, להחזיר את המערכת מירושלים לאזור המרכז, לנהל מו"מ עם בתי דפוס, למצוא שם חדש ולצאת לדרך. זו האמת הכואבת.
אולי מסיבות אידיאולוגיות
הדברים שונים לגבי מקור ראשון, משום שיכול להיות לו קהל יעד מוגדר: ציבור ימני, דתי או מסורתי. ציבור שרוצה עיתון שעם דעותיו הוא יכול להזדהות, ולא להרגיש שהוא קורא את "פראבדה" במהדורת אדלסון-נתניהו. ציבור שרוצה עיתון שהוא יוכל לתת גם לילדיו לקרוא, בלי לחשוש שייחשפו לתמונות עירום ולשערוריות מין. ציבור שרוצה עיתון שיהיה לו גם ערך תרבותי-חינוכי, ולא כזה שהמוסף הספרותי שלו מקבל כמה עמודים אחרי סיפורים על תוכניות ריאליטי.
זהו קהל יעד גדול ומשמעותי. כמחצית מהציבור בישראל בוחר במפלגות ימין, כ-20% מהיהודים בארץ הם דתיים (כולל חרדים), עוד 30% ומעלה הם מסורתיים. כלומר: יש כאן פוטנציאל ל-4-3 מיליון קוראים. אפילו אם העיתון יממש רק 5% מהפוטנציאל הזה, יש לו זכות קיום. הניסיון בתחום העיתונות הכלכלית מלמד, כי עיתון שמצליח להיכנס לנישה מוגדרת - יכול להתקיים ואף לשגשג.
הבעיה היא כמובן בצד המסחרי. כל העיתונים המודפסים בישראל מפסידים. אם פעם המודעות כיסו בין מחצית לשני שלישים מההוצאות, היום הן מגיעות לרבע או לשליש. וכאשר יש עיתון יומי גדול בחינם, וכאשר אתרי האינטרנט הם לגמרי או כמעט לגמרי בחינם - קשה למכור עיתונים.
מצד שני, כאן דווקא יש יתרון לעיתון שיפנה לציבור הדתי, המנותק בשבתות מאמצעי התקשורת האלקטרוניים. ייתכן - וזו רק מחשבה ראשונית - ששילוב של אתר אינטרנט מושקע בימות החול עם עיתון מושקע בסופי שבוע, יכול לענות על הצרכים של ציבור זה. ראו את התעשיה הפורחת של עלוני השבת המחולקים בבתי הכנסת, עם כל ההבדלים בינם לבין עיתונות מסחרית. העובדה היא, שרבים מהם פועלים על בסיס כלכלי - וממשיכים להופיע.
הישועה למקור ראשון (ולכל עיתון שיקום על בסיסו או על חורבותיו) יכולה לבוא מכיוון אפשרי נוסף: מי שירצה להשקיע בעיתון כזה מסיבות אידיאולוגיות. כאן לא צריך טייקון, כי ההפסדים של מקור ראשון עומדים כיום על 250,000 שקל בחודש - 3 מיליון שקל בשנה. במילים אחרות: הוא מפסיד בשנה פחות ממה שמעריב מפסיד בחודש. אז נכון שצריך השקעה נוספת, אבל עדיין מדובר בבור הרבה-הרבה פחות עמוק מזה שנפער במעריב.
לאור כל זאת, טוב עשה השופט
דוד מינץ, כאשר קבע שניתן למכור את שני העיתונים יחדיו או כל אחד לחוד. אין שום סיבה שמעריב יגרור איתו לתהום את מקור ראשון, שהוא עיתון טוב, מקצועי ורב-עניין. עם תוכנית עסקית נבונה ובניהול לטווח ארוך, גורלו של מקור ראשון יכול וצריך להיות שונה לחלוטין מזה של האח הבוגר והגוסס שנכפה עליו.
