כבר בעת שהיא התרחשה, דני לא אהב את הפנייה הישירה של רותי אליו.
הייתה בה אפילו קצת בוטות. היא עוררה בו את מנגנוני-ההגנה שהיו טבועים בו כל השנים. הוא נעתר לפנייה - אבל בהרבה חששות.
עם זאת, לאחר שהוא עשה את מה שהוא עשה, החלו תרחישי-אימה להתרוצץ במוחו.
לא היה לו שום ספק, שאם רותי תיתפס, והאפשרות הזאת תמיד קיימת, בגלל החבר המקועקע שהיא מחוברת אליו, או בגלל סיבות אחרות, הדבר הראשון שהשוטרים ישאלו אותה הוא מי סיפק לה את הקוק הפרסי.
על האפשרות הזאת, של מעצרה של רותי, דני חשב עוד לפני שהוא למד על נסיעתה לארה"ב או על האיום בהסגרתה, אם אביה לא ייענה לדרישה לבטל את כתב-האישום נגד מרציאנו.
מקור-הסם תמיד מעניין את השוטרים. הם פחות מתעניינים בצרכן-הקצה. מה שהם מבקשים הוא להכות באחת מחוליות-השרשרת. אם אפשר, הם תמיד רוצים להגיע לחוליה הראשונה, אבל בדרך כלל הם מסתפקים ב'פושר' מדרג שני או שלישי.
משום-כך, השוטרים בוודאי יציעו לרותי, אם היא 'תישבר', ברגע שיתברר להם, שדני הוא הספק, או המתווך, אפילו בעקיפין, עצה שאי-אפשר יהיה לסרב לה. כמו בסרטים על המאפיה האמריקנית שבהן יש תמיד סנדק שקובע את הכללים.
"תני לנו את דני ורוצי בחזרה לאבא שלך", הם יגידו לה. "השופט ירוחם רבינוביץ לא צריך להסתבך בגלל עורך-דין שמספק סמים", ילחשו בוודאי החוקרים על אוזנה של רותי. הצעה זאת בוודאי לא תיפול על אוזניים אטומות. השופט רבינוביץ, ללא ספק, ידחוף את בתו לקבל את ההצעה.
"למה לא", יאמר לעצמו בוודאי השופט רבינוביץ, "אם אפשר להרוג שתי ציפורים במכה אחת; גם לחלץ את הבת מאי-נעימות, בלשון המעטה, וגם לסלק מעל פניו עורך-דין שהוא תמיד קינא בו בסתר ליבו, אז למה שלא ללכת על זה?".
רותי, תסכים, אולי, לשתף פעולה, בעת מעצרה, אבל אין כל ביטחון שזה מה שיקרה. בעניין זה, דני לגמרי לא היה בטוח לאיזה צד ייפול הפור.
מחשבות אלה, ואחרות, התרוצצו במוחו של דני, לאחר שהוא סייע לרותי, אבל הן היו אז רק בגדר תיאוריה, מעין-התרחשות רחוקה, שהוא אהב להשתעשע בה בעת שהוא שכב ער במיטתו בלילות כשהוא מאזין לנשימותיה הקצובות של אשתו.
עתה, לאחר ביקורו של תנחום במשרדו, דני הבין, שהשאלה כבר איננה רק בגדר תיאוריה.
האפשרות שרותי תיעצר היא לגמרי ממשית והשאלה אם היא 'תשתף פעולה' תוכרע, קרוב לוודאי, על-פי מקום-החקירה. אם זו תתקיים בארה"ב, דני בהחלט יכול להיות רגוע. שם, לא יהיה לחוקרים כל עניין בעורך-הדין שסייע, כך או אחרת, ברכישת הקוק הפרסי.
החוקרים הפדראליים בוודאי יתעניינו במשהו אחר לגמרי. סוחרי-סמים שמנסים להבריח את מרכולתם לארה"ב יעניינו אותם הרבה יותר.
שם גם לא תהיה כל נפקות לזהות של אביה של רותי. הוא לא יהיה מעורב בחקירה - והוא לא יוכל ללחוש על אוזנה של בתו דבר.
לכן, רק אם החקירה תתקיים בארץ, דני יצטרך לחשוש.
כך או כך, רותי עברה כברת-דרך לא קצרה בעולם התחתון של תל אביב, מה שבוודאי לימד אותה שמשתפי-פעולה לא אהובים על-אף אחד. ייתכן גם, שהיא תרצה לחפות על החבר המקועקע שלה. הוא הרי היה, למעשה, ספק-הסמים שלה. את הקוק הפרסי לא הוא עזר לה לקנות - אבל בכל השאר הוא טיפל.
כל מה שנמצא בתחתית הכפולה של המזוודה נמסר לרותי לאחר שהוא פנה למי שהוא פנה באמסטרדם.
על הקוק הפרסי שנמצא בתוך גופה הנדיב של רותי הוא, כנראה, בכלל לא ידע.
בד בבד, דני ביקש להתנחם בעוד נתון.
הוא אומנם לא הכיר את אימא של רותי, אולם משברי-שמועות שהוא שמע בבית המשפט מפי אלה שהכירוה בעת שהיא עבדה שם, לפני נישואיה לשופט רבינוביץ, הוא למד שאם יש לה את הגנים של אימא שלה, אז הסיכוי שהיא תעשה את מה שאביה ייעץ לה לעשות שואף לאפס; ובכל זאת, האפשרות קיימת. היא רחוקה - אולם קיימת.
זהבה בן-שלום, אימא של רותי, בוודאי תרמה מן הגנים הסוערים שלה לבתה.
ובאותו הלילה היא עמדה להיות שותפה בפועל לעוד מהלך שהיה כרוך בניסיון להטות את בעלה-לשעבר מדרך הישר.
דני לא ידע על-כך, כמובן, מאומה.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
