שבוע מעניין עבר עלינו; הכי מעניין היה (ועדיין הוא) סיפור המחאה החברתית בעניינו של דוד הנחלאווי. אני מניח שכולם יודעים במה מדובר אז לא אכנס לפרטים, רק אנסה לעקוב אחרי התהליכים כדי להבינם ואולי גם להסיק איזו מסקנה לעתיד. כלל ידוע הוא שלחץ ממושך עלול להביא לשבירה; החיילים, כשהם פועלים בתוך אוכלוסייה עוינת, נתונים ללחצים לא פשוטים; מה גם שהם נדרשים לשמור על איפוק ו"להכיל" התגרויות שהטבע האנושי אינו בנוי להבליג עליהן. רובם אומנם עומדים בלחץ לאורך זמן כזה או אחר, אבל מדי פעם קורה שאצל מי מהם נפרץ איזה סכר פנמי והוא מגיב שלא על-פי הפקודות היבשות. זה קרה בעבר והעולם המשך להתקיים. הבעיה בשנים האחרונות היא, שמעבר ללחץ שבעצם הפעילות כנ"ל, החיילים מתועדים כל הזמן וזה מגביר את הלחץ. על המפקדים.
שתיקה קטלנית
החיילים, כמו חיילים, נדרשים לבצע את המשימות בהתאם לפקודות ולשתוק, בעיקר לשתוק. וזה מזכיר לי שתיקה קטלנית מלפני כעשרים ושש שנים; היינו במילואים באזור יריחו ובתדריך הכניסה לקו עידכן אותנו מפקד הגיזרה במה שצפוי לנו, מסמרים נעוצים בכבישים לפינצ'ור כלי הרכב ובקבוקי תבערה מזדמנים. "זה שלא קראתם בעיתונים שזורקים פה בקבוקי תבערה, זה לא בגלל שאין כאלה, זה בגלל שלא מוצאים החוצה. חסר למישהו מכם שידבר עם איזה עיתונאי, אפילו בבית אל תדברו על זה". לא מילה במילה, אבל זה היה תוכן דבריו. חזרנו משם בשלום בלי לספר דבר, וזמן קצר אחר כך כל העולם שמע על מה שקרה שם כאשר שלושה בקבוקי תבערה הדליקו אוטובוס מלא נוסעים ובו נספו רחל וייס ושלושת ילדיה עם החייל דוד דלרוזה שהתעקש להצילם ונספה גם הוא. הי"ד.
חינוך מחדש
בשנים האחרונות לא שותקים, מדווחים על כל מי ומה שזז ביהודה ושומרון, אבל רק מזווית הראיה של שונאי ישראל. מצלמים, חותכים את הקטעים של התגרות בחיילים ומראים רק קטעים שמכפישים את חיילי צה"ל. בעצם, לא רק שמכפישים את חיילי צה"ל, בדרך זו פועלים לעקר את יכולת התגובה של יהודים בכלל ושל צה"ל בפרט. והבעיה הגדולה של החיילים היא שהמערכת הפוליטית והפיקוד הבכיר של צה"ל, מתייחסים אל האוירה התקשורתית הזאת ומתנהלים בהתאם לכללים שהיא מכתיבה. לכן אותיות בעברית שנכתבות על קיר של מסגד מוגדרות כ"פשע שנאה" ושר הביטחון מגדיל לעשות ומכנה אותן "פעולות טרור" בעוד רוב ככל ההתקפות המתוזמנות על חיילים ועל יהודים בכלל, אינן מדווחות כלל בתקשורת. מסתבר שהתקשורת הצליחה "לחנך" את קובעי המדיניות.
אמירה ברורה
ואם כבר הגענו לחינוך, מסתבר שהאירועים שנחשפו השבוע מסתדרים מצויין עם הזמן, ימי ספירת העומר, ועם פרשת השבוע שלנו הפותחת באמירה חינוכית ברורה וכל כולה עוסקת בחינוך של היהודי לאהבת ישראל ולדבקות בה' יתברך. הפרשה פותחת כך (ויקרא כא): [א] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. הכפילות הזאת, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם העסיקה את חז"ל ודבריהם הובאו ברש"י: אֱמֹר וְאָמַרְתָּ - להזהיר גדולים על הקטנים. לחנך את הקטנים לשמור על טהרה. שם (יבמות קיד/א) חז"ל מציינים עוד שתי מצוות שבהן הודגש הציווי להזהיר גדולים על הקטנים, באיסור אכילת שקצים ובאיסור אכילת דם. מדוע דווקא בשלושת אלה הודגש הציווי להזהיר גדולים על הקטנים? חז"ל מביאים שם נימוקים הלכתיים ברורים לחזרה על הרעיון בכל שלוש המצוות, אבל אותנו מעניינת השאלה החינוכית.
החינוך הצבאי
כאשר התהליך החינוכי מבוסס על סדר של להזהיר גדולים על הקטנים, ברור לגמרי שהנחת היסוד היא שהגדולים כבר זהירים בעצמם בכל מה שהם מזהירים את הקטנים. כלומר, הם נותנים מה שקוראים דוגמה אישית. ועוד הנחת יסוד מובנת מאליה, שטובת הקטנים עומדת תמיד לנגד עיני הגדולים, שהאינטרס האישי שלהם, התדמית התקשורתית וכדומה, לא ישבש את שיקול דעתם ביחס למה שהם דורשים ממחונכיהם. במלים אחרות, המחנכים והמחונכים אמורים להיות מחויבים לאותו ספר חוקים, וההבדל ביניהם הוא רק בתפקיד שכל אחד מהם ממלא. האמנם זה מה שקורה בצה"ל בפרט ובמערכת החינוך בכלל? מבחינה טכנית אולי כן, אבל מבחינה מהותית - לא אחת עמדנו על כך שלמדינה הזאת, שכבר חוגגת את יום הולדתה הששים ושש, אין בכלל יעדים מוגדרים. ממילא החוקים הם אקראיים ומתחלפים בהתאם לכיוון העכשווי של הרוח.
תכלית קיומה של המדינה
למבוגרים יחסית, ביחוד אם יש להם אינטרס כזה או אחר במערכת, אין כל כך בעיה להתאים את עצמם למערכת כללים גמישה שמשתנה בהתאם ללחצים תקשורתיים כאלה ואחרים. לצעירים שרק באו לתרום את חלקם בשמירה על בטחונם של יהודים בארץ ישראל, זה הרבה יותר קשה. אולי אפילו בלתי אפשרי. מה גם שהם אלו שנושאים בנטל הכבד מכל - עימות ישיר מול מבקשי נפשנו, כשידיהם כבולות בהוראת הדרגים הבכירים. ומבחינת החייל הפשוט, לא משנה בכלל אם מדובר בדרגים צבאיים או מדיניים, הוא מרגיש שמפקירים אותו ומבחינה מהותית הוא צודק. כי הרוח הנושבת מאמצעי התקשורת השונים היא שהתפקיד הכי חשוב של מדינת ישראל הוא להקים להם מדינה. בשביל זה קמה מדינת ישראל, וזו ההצדקה היחידה לקיומה. מכאן, גם הסלחנות כלפיהם וגם הדווקנות כלפי יהודים.
הגדרת התפקיד לחייל
והחייל הפשוט, מה לעשות, מתקשה לקבל את זה. חשב שהוא מתגייס לצה"ל כדי להגן על יהודים בארץ ישראל אבל אמרו לו שהוא מתגייס להגן על מדינת ישראל. קשה לו עם זה, אבל הוא מתאמץ לבלוע איכשהו את השינוי בהגדרת המשימה; הרי לכאורה, מה כבר ההבדל - הגנה על המדינה פירושה המעשי הוא הגנה על יהודים, לא? אבל כאשר מתברר לו שהגנה על מדינת ישראל פירושה המעשי הוא הצקות קשות ליהודים מצד אחד, ומצד שני התאפקות על אנושית וסלחנות מופלגת עד כדי סיכון ממשי לחייו מול מבקשי נפשו - לא פלא שהוא מתקומם. טוב, זה לא קורה מיד. הרי בצבא יש סדר, יש מידרג וחייל אמור למלא פקודות ולשתוק. והוא שותק, עד שהמלים מתפרצות מעצמן, הסכר המשמעתי קורס ומתברר שהדרגים הבכירים חיים בבועה, מנותקים לגמרי מהחייל הנתון לפיקודם.
רמה מוסרית
דומני כי הנתק הזה בין הדרגים הבכירים - "הגדולים" בהגדרת חז"ל הנ"ל, ובין פשוטי העם - "הקטנים" באותה הגדרה, מאפיין לא רק את הצבא, הוא מאפיין את היחס שבין כל חלקי מערכות השלטון בארץ ובין המון העם. ונראה שהפער הזה הולך ומתרחב, הולך ומעמיק. רבים שואלים, איך זה שלא מתעוררת אצלנו מחאה יעילה, אם בכלל? והם צודקים. אבל כעת מתברר שבסופו של דבר כוח ההבלגה של האנשים הפשוטים, החפשי"ם בסלנג הצבאי, גם הוא מוגבל. בעבר ידעה מדינת ישראל שאסור להבליג על פגיעות ביהודים; על הרקע הזה היא ביצעה המון פעולות תגמול. כעת הגענו למצב שבו המדינה אינה מוכנה להבליג על "פשעי שנאה ופעולות טרור" של יהודים, את אלה של הערבים - לא משנה מאיזה צד של הקו הירוק, מדינת ישראל צריכה להכיל. כי זהו המבחן הבלעדי לרמתה המוסרית.
גבולות ההבלגה
האמת, אינני בטוח בכלל אם יש רמה מוסרית ירודה יותר מזו שאליה הדרדרה מדינת ישראל. כמו למשל, אני לא מצליח לחשוב על מהלך פחות מוסרי משיחרור של המוני רוצחי יהודים תמורת שום דבר? וכפועל יוצא מכך, ממש מתחייב שהתוצאה תהיה הכבדת היד על יהודים. כי רק הם, ברמה מסוימת לפחות, עדיין נותנים כבוד לשלטון. והשלטון הרי זקוק לכבוד הזה, בלעדיו הוא מתאיין. מהערבים הוא כבר לא מצפה לכלום, אבל מהיהודים - שהם יפגעו בכבודו? תראו מה קורה ביצהר בגלל כמה פעולות מחאה מינוריות. אבל לכמה זמן? כמה זמן עוד יקח עד שכלל היהודים יתעוררו? לדעתי, לא הרבה. על פניו נראה שזכה דוד הנחלאווי להיות הגפרור שהצית את אש המחאה וזו תלך ותתגבר. אולי יהיו ירידות בגובה הלהבות, אבל בסופו של דבר נגיע בע"ה לשלטון יהודי אמיתי בארץ ישראל כולה.
