פולמוס בספרות העברית

שִׂימוּנִי בַּפִּרְצָה/ יהודה קרני

עִם כָּל אֶבֶן מִתְגוֹלֶלֶת שִׂימוּנִי בַּפִּרְצָה
וְחַזְקוּנִי בַּמַּקָבוֹת
אוּלַי אֲכַפֵּר פְּנֵי מוֹלַדְתִי, וְנִרְצָה
עֲוֹן הָעָם, אֲשֶׁר לֹא סָתַם אֶת הֶחֳרָבוֹת

מַה טוֹב וְיָדַעְתִי, כִּי אֶבֶן אֲנִי כְּכָל אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם
וּמַה אֻשַׁרְתִי בְּהִתְקַשֵּׁר עַצְמוֹתַי עִם הַחוֹמָה
לָמָה יִדַּל גוּפִי מִנַפְשִׁי, אֲשֶׁר בָּאֵשׁ וּבַמַיִם
הָלְכָה עִם הָעָם בִּזְעָקָה אוֹ דְמוּמָה

קָחוּנִי עִם הָאֶבֶן הַיְרוּשַׁלְמִית וְשִׂימוּנִי בַּכְּתָלִים
וְטוּחוּ עָלַי טִיחַ
וּמֵחוֹמַת הַקִּיר יְרַנְנוּ עַצְמוֹתַי הַכָּלִים
לִקְרַאת הַמָּשִׁיחַ - - - -

מיד לאחר הכרזת העצמאות בה' באייר תש"ח פרצה מלחמת העצמאות. המלחמה הסתיימה בקורבנות כבדים, אך הגשימה חלום ישן: חידוש הריבונות היהודית בארץ אבותינו. המשוררים והסופרים עמדו מול מציאות, שאין לה אח ורע והיו צריכים להתמודד איתה: רעיונית, אך גם ספרותית. שירו של יהודה קרני מבטא בקליפת אגוז את התחושה בימים של ראשית המדינה: הרצון להקריב הכול כדי לחזק את המעשׂה הציוני. המשורר קרני מוכן לתת את גופו כדי להיות לבֵנה בחומה הציונית, מוכן לתת את מנחת שיריו למען הצלחת הציונות.

במבט לאחור אפשר לומר היום שאִם ספרות התחייה שקדמה למדינה היה בה מרד ביהדות, הספרות, שקמה לאחר קום המדינה, הובילה בהדרגה להתגרוּת בציונות, לשבירת המיתוסים הציוניים. הצורך להקים מדינה בכוח הזרוע, במלחמות, עורר קושי אצל אנשי הרוח.
המשוררים ואנשי הרוח חלמו, שהעם היהודי יתנחל באדמתו בדרכי פיוס ובהסכמת שכניו, וכך ישמור על חזונו הטהור. מרגע שהתברר, שיש פער בין החזון הטהור ובין מימושו במציאות, קם בהדרגה הזרם הפוסט ציוני השואף להחזיר את הגלגל הציוני אחורה. הציונות בתפיסה המוקצנת נתפסת כחטא קדמון, חטא שימחה את המפעל הציוני ויוביל לכליונו. מול העמדה הפוסט ציונית, כל מי שיש לו אינסטינקטים של קיום, בין אם הוא איש מעשׂה ובין אם הוא איש רוח, הוא חש במעמקי ישותו שיש כאן חציית קו אדום. כל מי שעוקב אחר התחדדות הקיטוב בין המחנות הספרותיים, רואה את הביטוי של הפולמוס בראי הקולמוס.

ראייה מפוכחת אומרת: הציונות החזירה את העם היהודי להיסטוריה. כולנו זוכרים את סיפורו של חיים הזז "הדרשה". יודקה, גיבור הסיפור, אומר:

"לא אנחנו עשׂינו את ההיסטוריה שלנו, כי אם הגויים עשׂו אותה לנו. כמו שהם היו מכבים לנו את המנורה בשַבת וחולבים לנו את הפרה בשַבת ומסיקים את התנור, כך הם גם עשׂו לנו את ההיסטוריה כרצונם וכדרכם, ואנחנו רק קיבלנו אותה מידם" (חיים הזז, סיפורים נבחרים, הוצאת דביר תשי"ב-1952 )

המלחמה על המשכיות הקיום היהודי

עם הזמן התברר, שחזרה להיסטוריה היא חזָרה למלחמת קיום בלתי נגמרת, וזו מלוּוה לא פעם בשימוש בכוח הזרוע ובאמצעים צבאיים כדי לשמור על המשכיות הקיום. מתברר, שיש סתירה בין החזון ובין אופן מימושו. ויש מי שאומר: כשמפעילים את המַקצועָה, עפים שבבים...

הקיום כאן מלווה במאבקים, ולא פעם נדמה, שהוגי הציונות היו תמימים, כשלא שיערו ששיבת ציון תהיה מלווה במלחמות על הקיום. בשנים האחרונות חווינו מלחמות קשות וקורבנות רבים. איך נשפטת הציונות ומאבקה לקיום בארץ הזאת בשׂיח הספרותי, ומה אופיו של השׂיח הציוני בספרות?
האם עדיין יש יחס של קדושה למעשה הציוני?

נקרא למשל את דבריו של גרשון שופמן, שייצגו את היחס של הסופרים בראשית המדינה להקמת המדינה ולהתחדשות העם במולדתו:

"שְלו נעליכם מעל רגליכם, ויחפים חושו את הקרקע. היה אשר היה, יהיה אשר יהיה, היום ארצנו הארץ, השמַים שמינו והים ימֵנו. נצא השׂדה ונשתה בצמא את לובן המרגניות בדשא, את זהב הסביונים ואת רטט התלתן. הנה הילדים שכורי דרור מְשׂחקים בכדור במלוא צהלתם, קדקדיהם מבהיקים בשמש ועין אויב לא תשורם. שְחו ונַשקו את האדמה, אל תתביישו. נערים מסרו נפשם עליה, ואינם. נשקוה נַשקוה, עליה בעצם תומתן נפלו נערות, ודמעות שכול אשר לאימהות ענוגות וכואבות הרטיבו רגביה. אדמת קודש היא, שלו נעליכם מעל רגליכם!"

תחושת יראת הכבוד כלפי המעשׂה הציוני דוהה עם השנים, ויש פולמוס, האם באמת.

אנו במאבק על קיומנו או שֶמא תם תפקידה של הציונות ועלינו לשנות את הנרטיב הציוני הישן, כדי לחפש בכל דרך קרבה אל שכנינו הערבים ולעבור לעידן הפוסט ציוני.

היחס למהפכת התחייה העברית

חלק מן הנרטיב הציוני היה החייאת השפה העברית כלשון דיבור.

מאז ראשית הציונות מלווה הספרות העברית את הציונות. תחיית השׂפה העברית הצמיחה ספרות שנכתבת בלשון העברית. אין זה דבר של מה בכך לכתוב בלשון קדומה שבמשך דורות הפכה ללשון קודש. הציונות כתנועה לאומית ראתה חשיבות בהחייאת העברית כלשון מדוברת וכלשון תרבות, ובד ובבד האמינה ברעיון שיבת העם לארצו, שיבה לציון. הציונות ביסודה הייתה תנועת מרד בעבר היהודי כדי לחולל את המהפכה של הקמת מדינה לעם, ששׂרד "אלפיים שנות" ללא מדינה. ולמרות זאת, היא אימצה שני יסודות משמעותיים מן היהדות שבה מרדה: את ארץ ישראל כארצו של העם ואת העברית כשׂפתו של העם. ואכן, אולי זו השגחת הבורא שזכינו לשוב למולדתנו ולשׂפתנו הקדומה: מי שחי בארץ אבותיו ודובר את שׂפת אבותיו, חזקה עליו שזהותו תהיה משמעותית עבורו, ואולי אף שיבחר בה גם מרצונו החופשי.

הספרות העברית מילאה תפקיד חשוב - ועדיין ממלאת - בעיצוב הזהות הישׂראלית. עלינו לברר לעצמנו את הקשרים שונים ואת יחסי גומלין בין הספרות כשפה לאומית ובין הציונות כתנועת השחרור הלאומית של העם היהודי.

מחד-גיסא, הספרות נכתבת לשם היותה ספרות ואין לרשות הרבים להתערב ברשות היחיד. אך מאידך-גיסא, לאחר שהספרים נכתבים, בחינת התכנים של היצירות הנכתבות ובירור המגמות של הטקסט הכתוב - אלה מעוררים אותנו לבחון מדי פעם את השאלה: עד כמה עֵרה הספרות למאבקים בתוך החברה? עד כמה הלשון העברית היא גם לשון ציונית? נדמה, שגם כאן חוצה פולמוס סמוי את המחנות בספרות העברית בעניין השימוש בשפה העברית: האם לכתוב, כשאתה רואה עצמך כלבֵנה בתרבות העברית לדורותיה, או לשמש לבֵנה בתרבות העולמית- הגלובאלית (וליתר דיוק: בתרבות האמריקנית או האנגלו-סקסית).

היינו כחוזרים אל חלום / אמיר גלבֹּע

הָיִינוּ כְּחוֹזְרִים אֶל חֲלוֹם
קוֹשְׁרֵי נִתּוּקִים אֶל שָׁלֵם
שׁוּב עָלָה זוֹהֵר עַל גַּגּוֹת יְרֻשָׁלֵם
שֶׁמֶשׁ צָעִיר

וְאִם עֵר וְאִם חוֹלֵם
סֻלָּם נִצָּב, בּוֹ לַעֲלוֹת
חָתַר עַם שָׁלֵם

מהלך תרבותי חדש: שלילת העבר

הספרות העברית הייתה מוּדעת למהפכה, שחלה בקיום היהודי, מהפכת הריבונות. אך עם הזמן התחדדה מגמת הפולמוס כלפי העבר, והיה רצון ליצור מהלך חדש.

אחדד את הדברים: הספרות העברית שנוצרה לאחר הקמת המדינה ("דור בארץ") בחרה באופציה של מהלך תרבותי חדש, תרבות מקומית ישראלית, ויתור על המורשת התרבותית הקודמת, שנתפסה כגלותית. הירושה נתפסה כמשׂא של דורות, ולא כאוצר להישען עליו ולשאוב ממנו.

ככל שחלפו השנים, קמו גם יוצרים, שהסתייגו לחלוטין מעיסוק במציאות הישׂראלית. יש תחושה של דלות בחזון והצטמצמות בעברית רזה. מתברר, שהחזון שהחליף את החזון הציוני הוא החזון האנושי הכללי, ההומניסטי. בצד השאיפה לנתץ את המיתוס הציוני יש מגמה לכתוב סיפורת ריקה מכל חזון, או סיפורת שבחרה לה חזון הומניסטי חילוני, המעדיף את טובת האחר על טובת עמך שלך.

התחושה היא, שאם יימשך קו זה בספרות העברית, תהיה בעיה בהגדרה של ספרות זו. אומנם היא נכתבת באותיות עבריות, אך האם ניתן לראות בה חלק מן התרבות הלאומית של העם? אומנם כותביה הם אזרחים ישׂראלים, אך אין בכתיבתם זיקה לחזון הלאומי של העם. השׂפה אינה נתפסת עוד ככלי של רציפות תרבותית, השׂפה היא כלי בלבד, שיוצרים בו כדי להיתרגם לשפות אחרות ולהתקבל בכפר הגלובאלי. לפעמים העברית של טקסט ספרותי בשיר או בפרוזה נראית כעברית, שתורגמה ממקור אנגלי.

המחלוקת הפוליטית החוצה את הספרות העברית

מאז מלחמת יום הכיפורים (1973), וביתר שׂאת מאז האינתיפאדה הראשונה שפרצה ב-1987 העמיקה המחלוקת הרעיונית בקרב הסופרים בארץ. היום יש תחושה שהקיטוב הוא ללא מקום לפשרה. המחלוקת בין הסופרים היא על טיב הסכסוך עם הערבים ועל הגדרתה של ארץ ישראל. בתוך זה עולה היחס השונה לנרטיב הערבי, ובאופן בולט מחנה השמאל מקבל את הנרטיב הערבי של הנַכְּבה והמחנה הלאומי דוחה אותו.

נמצא קיטוב ברור בקרב הסופרים העברים: מצד אחד פלג של מחנה השמאל (מכונה גם "מחנה השלום") המזדהה עם התביעה להגדיר את המדינה כ"מדינת כל אזרחיה", ובפועל הכוונה במהלך זה לשנות את זהותה של המדינה כולל החלפת הדגל וההמנון. מנגד, הסופרים הלאומיים טוענים, שגם הם חותרים לשלום, אך שלום שיש בו שמירת המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי, עם מיעוטים אתניים בתוכה, בדומה למדינות רבות בעולם.

הפולמוס הספרותי מביא גם ללשון שונה, למינוח שונה של סופרי שני המחנות. סופרי השמאל מכנים את האדמות שנכבשו/שוחררו במלחמת ששת הימים "שטחים", ואילו הסופרים הלאומיים רואים בהן אדמות מולדת שהושבו לבעליהן.

הקיטוב הרעיוני כה התחדד עם השנים, שיש מגמות בשמאל הרואות בכל המפעל הציוני חטא (כיבוש זר, קולוניאליזם, פגיעה באוכלוסייה ילידית), הם רואים בציונות תנועה לא מוסרית, שסופה כיליון. מבחינתם הציונות חדלה להתקיים, והם מגדירים עצמם כזרם פוסט ציוני. לטענתם, רק אם תאַמץ ישראל את המודל של מדינת כל אזרחיה ותיענה לזכות השִיבה שתובעים הערבים, נזכה לשלום בין הצדדים, גם אם המחיר הוא שנהפוך כאן למיעוט.

הסופרים הלאומיים לעומתם ממשיכים לראות עצמם נאמנים למטרה הציונית המקורית, והם רוצים לממש את החזון של קיבוץ הגלויות כדי לבסס כאן מדינת לאום יהודית. מבחינתם, הציונות עדיין לא השלימה את מלאכתה.

השלכות המהלך הפוסט ציוני בספרות העברית

הספרות הישראלית נמצאת כרגע בשסע עמוק: הזרם הפוסט ציוני נמצא כיום בשיא השפעתו. שדה התרבות והספרות הפך לשדה מאבק. השמאל טוען לרגישות לסבלו של האחר, והמחנה הלאומי קורא להיות ער לסכנות הקיום של העם שלנו, כיוון שבעבר פעמיים הייתה ליהודים מדינה, ופעמיים הם איבדו אותה. לא במקרה משוררים וסופרים מביעים היום דעותיהם לא רק ביצירות ספרות, אלא גם במאמרים פוליטיים. לשני המחנות יש קו אידאי, שמשמש חוט שני שעובר גם ביצירות הספרותיות וגם בכתיבה המסאית (הפובליציסטית). יש מעט מאוד הבחנה היום בין העט המסאי- פוליטי לעט היצירתי.

מאז הקונגרס הציוני בבאזל, שבו הוקמה התנועה הציונית (1897) חלפו כמעט 120 שנה. שני הצדדים במחלוקת מוּדעים לכך, שיש לעשׂות חשבון נפש ולהתאים את החזון של המייסדים למציאות של ימינו, ויש מי גם שסבורים שהחזון הציוני פג תוקפו. המקצינים מביניהם טוענים שמלכתחילה היה החזון הציוני לא צודק ונועד לגרום עוול לאחרים. הספרות הפוסט ציונית שוללת על כן בגלוי את האתוס הציוני ואת המיתוסים הציוניים. היוצרים הרואים עצמם לאומיים טוענים שהמאבק על המשכיות הקיום היהודי לא תם.

מאז ומתמיד סופרים קיימו יחס דו ערכי עם החזון הציוני וניסו לבחון אותו באופן ביקורתי, אך בשנות היישוב ובשנים הראשונות למדינה המגמה הייתה לומר את הביקורת בתוך המחנה הציוני, לא לשלול את הציונות ובוודאי לא לקרוא לביטולה. המשבר כיום הוא שיש ספרות פוסט ציונית, השוללת בגלוי את האתוס הציוני ואת המיתוסים הציוניים.

דברי סיום:

בשנים האחרונות מתנהל מסע עולמי של דה-לגיטימציה לציונות ולמדינת ישראל. הקיטוב בין המחנות מעורר חרדה באשר למאבק המשותף של כולנו על המשכיות הקיום היהודי. הפולמוס מחייב את שני המחנות למצוא גשרים של חיזוק המשותף ולא חומות שיוצרות בקיעים בתוכנו.

העָם עדיין מייחס משקל לדעתם של אנשי הרוח, ויש צימאון לרוח אחרת. יש ציפייה לדו שׂיח כן ואמִתי בין המחנות השונים, מתוך אמונה, שאם רצוננו לעשות שלום עם אויבינו עלינו לעשות קודם כל שלום בתוכנו.

ביבליוגרפיה:

יוסף אורן:
- (ההתפכחות בסיפורת הישראלית (ראשון לציון: יחד, תשמ"ג 1983
- העט כשופר פוליטי: עשר מסות על הרומאן הפוליטי ועל הרומאן האידיאי בסיפורת הישראלית (ראשון לציון: יחד, תשנ"ב 1992-)
מגמות בסיפורת הישראלית (ראשון לציון: יחד, 1995 - תשנ"ה).
צו קריאה לספרות הישראלית (הוצאת יחד, תשס"ט- 2009).

נורית גוברין:

- קריאת הדורות: ספרות עברית במעגליה, כרכים א - ב, גוונים, 2002.
- קריאת הדורות: ספרות עברית במעגליה, כרכים ג - ד, הוצאת כרמל, 2008.

גרשון שקד:

- הסיפורת העברית 1880-1980 כרכים א'-ה', הוצאת הקיבוץ המאוחד וכתר, 1977-1998.
- אין מקום אחר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000.
- תמונה קבוצתית: היבטים בספרות ישראל ובתרבותה, בעריכת גדעון טיקוצקי ומלכה שקד, הוצאת דביר ומרכז הקשרים (אוניברסיטת בן-גוריון בנגב), 2010.