גם ידלין, צור ופלד נענשו קשה

ידלין הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב. הוא - לא כמו אולמרט - הודה באשמה, וחתם על עסקת טיעון עם המדינה. ב-14 בפברואר 1977 הודה בכל האשמות, חוץ מאחת. הוא הודה שקיבל מעו"ד חיים גושן 80 אלף ל"י תמורת מסירת 20 תיקים של עסקות הנדל"ן בקופת חולים. כן הודה שקיבל 44,000 ל"י מהמתווכת חווה ארליכמן, תמורת מסירת תיווך לארבע עסקות קרקע של קופה. כן הודה בכך שלא שילם מס שבח של 10,000 שקל על מכירת דירה בבת ים.

בסך-הכל הודה ידלין שקיבל שוחד של 124,000 ל"י, וכן השתמט מתשלום מס. והנה הפתעה: הסכום שקיבל כשוחד, בערכים של היום (על-פי מדד המחירים לצרכן) הוא 680 אלף שקל, סכום כמעט זהה למה שקיבל אולמרט! ידלין נדון ל-5 שנות מאסר, שוחרר לאחר 4 שנים במסגרת ההקלות המקובלות, וירד לארה"ב לשנים לא מעטות.

היו כמה סיבות מקלות לטובת ידלין: הוא טען - ודבריו לא נסתרו - שלא לקח את הכסף לעצמו, אלא העביר אותו למפלגת העבודה (סיפור דומה לזה של אורי לופוליאנסקי במשפט הולילנד!). הוא הודה באשמה וחסך זמן וכסף רב לכולם. גם הוא, כמו אולמרט, פעל רבות לטובת המדינה ומערכת הבריאות. ידלין נפל ממעמד שכמעט ואין רם ממנו, נגיד בנק ישראל, לתאי מעצר ולבית סוהר. בנוסף, הוא זוכה מאוחר יותר מאשמת קבלת שוחד בסך 30 אלף שקל מבכיר בסולל בונה. למרות כל הנקודות לקולא, נענש קשה, כמעט כמו אולמרט.

המקרה השני הוא של מיכאל צור, מי שהיה עד 1972 מנכ"ל משרד המסחר והתעשיה, ואחר כן יו"ר חברת צים ומנכ"ל החברה לישראל, שתים מהחברות הגדולות והחזקות בכלכלה של אז. פתאום החלו שמועות שמשהו לא בסדר. סופר הארץ שבתי טבת חשף שצור טס בראש-השנה תשל"ד (1973) לשוויץ למטרות עסקיות. זה היה דבר מדהים, כי צור היה בנעוריו בחור דתי, בוגר מדרשית נעם, אדם מסורתי ואף חזן בבית כנסת. פעם סיפר לי, בנימה של בושה, איך ומדוע התחיל לאכול אוכל לא-כשר. צריך להיות משהו מאוד קריטי, כדי שיטוס בראש-השנה!

אחרי זמן קצר התברר: הבנק השוויצי של ד"ר טיבור רוזנבאום, ידיד של צור, נקלע לקשיים. צור טס כדי לעזור לו. תוך כדי כך שלח ידו בכספי החברות שעמד בראשן. שתי החברות מינו ועדות חקירה פנימיות. הדוח של צים פורסם. הנהלת החברה לישראל החליטה שלא לפרסם את הדוח שלה. אדם בכיר מאוד הדליף לי את הדוח של החברה לישראל, והדוח פורסם במלואו, על שני עמודים גדולים בהארץ שבו עבדתי. אגב, הדוח לא פורסם רשמית עד היום, ונמצא בארכיוני.

בעקבות פרסום שני הדוחות, וחקירת המשטרה, הועמד מיכאל צור לדין. הוא נידון ל-15 שנות מאסר, העונש הכבד ביותר שהוטל עד היום על עבירות מסוג זה, תקופה ארוכה ב-150% ממה שהושת השבוע על אולמרט. צור ריצה את מאסרו עד תום. העונש שלו כבד כמובן פי כמה מהעונש שנגזר על אולמרט. צור לא התאושש, וזמן לא רב אחרי שחרורו התמוטט בבית הקפה "אקסודוס" בתל אביב, ומת מהתקף לב.

המקרה השלישי מוכר פחות, אבל חמור בנסיבותיו: דוד פלד היה מנהל המכס והבלו, במעמד שווה למנכ"ל משרד האוצר. ב-1978 חשפתי בהארץ, שפלד חשוד בקבלת שוחד. החשדות, שהפכו לכתב אישום: הוא קיבל שוחד מיבואני רכב מן הגדולים במדינה, כדי שיפעל לכך שיקבלו הקלות במיסוי. פלד הועמד לדין, הורשע ונידון לחמש שנות מאסר. הוא שוחרר מהכלא תוך כדי מאסרו, מסיבות אישיות שלא יפורטו כאן.

אבל מה קרה לנותני השוחד, שלפי תקדים הולילנד היו צריכים גם הם לעמוד לדין ולהיענש? הם עשו עסקה עם פינחס ספיר, אז שר בכיר וכמעט כל יכול בכלכלה הישראלית: ספיר דאג שלא יוגש נגדם כתב אישום. בתמורה, יסדו קרן בת מיליוני דולרים, שהקימה מתנ"סים ועסקה בפעילות חברתית לטובת הציבור והנוער. בצפון תל אביב יש מתנ"ס כזה, עם שמות התורמים בשלט גדול; דומה, שכמעט איש מהמבקרים אינו יודע מאין בא הכסף. הווילה של אחד היבואנים בצפון תל אביב נמכרה לרב מכובד; מניין היה לרב כסף לממן את רכישת הבית היקר? זה סיפור בפני עצמו.

ידלין, צור ופלד הם שלושה מתוך רשימה ארוכה יותר של בכירים-מאוד בשירות הציבורי שחטאו בקבלת שוחד. אחדים הועמדו לדין והורשעו (זוכרים את פרשת הירשזון?) אחרים הצליחו לחמוק מדין ומעונש. רשימת בני המזל כוללת שר אוצר ידוע (לא הירשזון), לפחות שני רבנים מכובדים ובכירים אחרים.

לא תמיד הצליחה הפרקליטות להעמיד לדין בכירים שענן של חשדות מרחף עליהם. הרי מדובר באנשים מתוחמים, עם צוות יועצים ועורכי דין, המצליחים להסוות את הכספים שקיבלו. בשנות השמונים ואחריהן, הקלו בתי המשפט וגזרו עונשים קלים יחסית על מקבלי שוחד והטבות. במקרה של הולילנד, הצליחה הפרקליטות לאסוף את הראיות ולהביא להרשעת שורה של בכירים. כפי שברור מהדוגמאות שהובאו, הם לא נענשו קשה יותר ממקבלי השוחד של העבר. אז שלא יבואו בטענות.