שירותי הרווחה ופרשת הפדופיליה מקריית-גת

כעת נשאלת השאלה האם לאותה אישה יש הגנות משפטיות, מוסריות, חברתיות או מגדריות. בני משפחתה של החשודה טוענים שהיא ביצעה את עבירות המין הללו, בתגובה לכך שביתה הוצאה מחזקתה. אלא שזוהי טענה נפסדת. אינני מכירה אף אישה אשר התפתח בה תיאבון מיני כה רב לקיום יחסי מין עם ילדים קטינים, רק בגלל שהוציאו את ילדתה מהבית. קשה להאמין שבמחקרים או בספרות מקצועית יימצא קשר סיבתי בין הוצאת ילדה מהבית, לבין תיאבון מיני ופדופיליה, הן בקרב נשים והן בקרב גברים. זאת ועוד, בעמוד הפייסבוק שלה היא מציגה תמונות שלה מחובקת עם ביתה במקומות שונים, כך שזו לא אישה שאיננה נפגשת עם ביתה, או שביתה נעולה במוסד נעול. להפך, יש לה קשר חם עם ביתה, והעובדה שביתה מחוץ לבית (כנראה בפנימייה) רק נועדה לסייע לה בגידול הילדה. מכאן ועד טענה שבגלל התערבות שירותי הרווחה היא פיתחה תיאבון מיני לקטינים רחוקה הדרך.

הטענה הזו מעליבה את כל הנשים הנלחמות בשירותי הרווחה שהוציאו ילדים מהבית, או שנמנע מהן קשר עם ילדיהן. נשים אלה הן נורמטיביות, לא מסכנות שצריכות "טיפולים" ורחמים. כאימא המחזיקה קבוצת אימהות פעילה נגד שירותי הרווחה, זעקת האימהות, זהו עלבון צורב לשייך אחת כזו לקבוצת ה"מסכנות שלקחו להן את הילדים". מדובר באישה עבריינית שהטפול בה חייב להיות משטרתי, ואין לה מה לחפש בשירותי הרווחה.

אני מוכנה להניח שאולי הגברת פגועה מגברים בגירים שלא מוכנים להתחייב לקשר זוגי משמעותי, ולכן מצאה פתרון באמצעות קיום יחסי מין עם ילדים אנונימיים, אבל זה לא מסביר את התכיפות והכמויות בהן מדובר, 5 שנים, ולפעמים 7 פעמים ביום, כאשר ילדים מחכים בתורם מעבר לדלת להיכנס פנימה. זו עבירה מינית חמורה, שלא קשורה להוצאת בתה ממשמורתה, כפי הטענה "בגלל ששמו את ביתה בת ה-12 בפנימייה, האישה הפכה לפדופילית נימפומנית".

נראה שעורכת הדין של החשודה, חופית אדרי, גיבשה אסטרטגיה של העברת האשמה לידי שירותי הרווחה "שלא שמעו לזעקתה ולא עזרו לה". עורכת הדין טוענת שמדובר באישה מסכנה, ושהיא הקורבן ש"זעקה לעזרה, ושירותי הרווחה לא עזרו לה". הטענה מגוחכת. לחיזוק האסטרטגיה, אחותה של החשודה מצוטטת בישראל היום: "אם היו יודעים כמה היא התחננה לעזרה מצד גורמי הרווחה, אולי היום הסיפור הזה היה נראה אחרת".

הכצעקתה? איך זה היה נגמר אחרת? על פניו נראה שזהו תכסיס לשלילת היסוד הנפשי שבעבירה, והצגת החשודה כמסכנה שאפשר היה לעזור לה. לאישה כזו לא ניתן "לעזור". מה כבר שירותי הרווחה יכלו לעשות? להלביש עליה חגורת צניעות? לממן לה פסיכיאטרית? לממן לה כדורים נוגדי תיאבון מיני? איזו עזרה כבר יכלו פקידות הסעד להושיט?

להפך, שירותי הרווחה מחויבים להגן גם על הילדים מפני טורפת מין שכזו, שכן ילדים כאלה נחשפים יחסים לא בריאים בין גבר לאישה במסגרת חונכות מינית מעין זו, וזה עלול לפגוע ביכולתם העתידית לטפח קשרים בריאים עם נשים. לכן, העזרה היחידה שיכלו פקידות הסעד להושיט היא לדווח על אותה אישה למשטרה כחשודה בעבירות מין, ולהביא למאסרה, וכליאתה כעבריינית רצידיביסטית. אין כל הבדל בין אישה וגבר בעבירות שכאלה. עבירת הפדופיליה איננה שמורה לגברים בלבד. לכן, רק חסד עשו פקידות הסעד עם החשודה בכך שלא דיווחו עליה למשטרה, שכן אפשרו לה להמשיך לספק את תאבונה המיני לקטינים במשך 5 שנים תוך שהן מועלות בחובתן למנוע עבירות מין בקטינים נוספים. ברור על פניו שאילו היה מדובר בגבר, פקידות הסעד לא היו מהססות לשנייה אחת, ומייד מגישות נגדו תלונה במשטרה.

שר הרווחה, מאיר כהן, החליט להוציא מעז מתוק. האסטרטגיה לנצל המצב לטובתו מאוד שקופה: הוא מודה בכשל רב מערכתי, אבל כדי להפיק את מירב התועלת מהסקנדל הוא קורא להרחיב את חובת הדיווח. השר כתב בפייסבוק: "אני מסייר בקריית גת. יותר מידי גורמים הסתמכו על תקנות החוק בחובת הדיווח ונהגו תחת הכלל שמי שלא חייב לא מדווח. אפעל לתיקון והרחבת החוק כך שכל אזרח מודאג אשר מזהה כשל שכזה יוכל לדווח. מי שכשל ישלם את המחיר".

ברור שזהו ספין תקשורתי שנועד לנצל את הפרשה כדי להעצים את כוחן של פקידות הסעד להתערב בחייהם הפרטיים של אזרחים ללא צורך, ולייצר להן פרנסה ועיסוקים לעסוק בהם. במקרה זה שורש הבעיה הוא לא העדר חובת דיווח ע"י פקידות הסעד, אלא כשל בהפעלת שיקול הדעת וההיגיון של פקידות הסעד. הרי כל אחד יכול להגיש תלונה במשטרה, ואין צורך ב"חובת דיווח" כדי להתלונן על עברייני מין. כאן, פקידות הסעד בחרו לרחם על עבריינית מין, כדי שלא לסבך אותה עם תיקים פליליים. לעומת זאת אלה אותן עובדות סוציאליות, באכזריות חסרת רחמים מתנכלות לאימהות נורמטיביות, וגם לאבות נורמטיביים, מנתקות אותם מילדיהם, מוציאות ילדים למרכזי חרום, מתסיסות, מכפישות, מנהלות מלחמות חורמה במטופלים שלהן, וגם מתייצבות בתחנות המשטרה להגיש תלונות נגד המטופלים שהן שונאות, על ימין ועל שמאל. לתת עודף כוח לנשים מסוכנות שכאלה זו סכנת נפשות.

הכשל והבעיה הם ממש לא בהעדר דיווח, אלא החלטות מוטעות של פקידות סעד, אשר מקבלות כוח שרירותי להתערב בחיי אזרחים, ומשתמשות בכוחן באופן שרירותי ואף אכזרי להתערב בחיי משפחות, הורים וילדים. מדוע בכלל יש צורך בפקידת סעד כתחנת מעבר בין האזרח למשטרה? האם הן אמורות לסנן? האם הן אמורות להפעיל שיקול דעת איזו תלונה תופנה למסלול שיקומי ואיזו תלונה תפנה למסלול עונשי במשטרה?

על פניו ברור שסוגיית חובת הדיווח בכלל לא רלוונטית לנושא. להפך, השר וחבריו המקדמים כעת את תיאוריית חובת הדיווח מעוניינים לתפוש טרמפ על הפרשה כדי לייצר לפקידות הסעד פרנסה נוספת, להזרים אליהן "תיקים", להגדיל את כוחן, ולהפוך אותן סוג של שוטרות סוציאליות ללא מדים.

במשטרה חוקרים את הפרשה. ניצב המחוז הדרומי, יורם לוי הורה לחקור את התנהלות גורמי הרווחה בקריית גת בכך שלא דיווחו על המקרה. כזכור, שירותי הרווחה לא הסכימו לפתוח את התיק מיוזמתם, והיה צורך להוציא נגדם צוו שיפוטי בתיק הפלילי לתפיסת מסמכים. בדרך כלל המשטרה ופקידות הסעד עובדים ממש נפלא זה עם זה.

זהו אחד המקרים היחידים בהם המשטרה ושירותי הרווחה לא רואים עין בעין זה את זה. מבחינה משטרתית, אין נכון וצודק יותר מאשר להגיש כתבי אישום נגד כל עובדי הסעד בלשכת קריית גת. ילדים נאנסו ונפגעו. העובדות הסוציאליות שתקו. דינן של העובדות הסוציאליות בקריית גת הוא כתב אישום פלילי ולא פחות מזה.

את הטענות נגד העו"סים בקריית גת מנסה להדוף יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים, צפרא דוויק. דוויק פנתה במכתב למפכ"ל המשטרה, רנ"צ יוחנן דנינו, וציינה כי מדובר התלונה נגד העו"סיות מהווה הסתה חסרת בסיס. לטענתה ב-20.5.2014 פנו העו"סיות מקרית גת למשטרה וביקשו להגיש תלונה, אולם במשטרה דרשו שההורים יבואו להתלונן, או שהעו"סים ימסרו את שמות הילדים. "משסירבו ההורים להתלונן, ומאחר ששירותי הרווחה מנועים מלמסור שמות, המשטרה לא פתחה חקירה".

מפליא שהעובדות הסוציאליות נזכרו להגיש תלונה רק אחרי 5 שנים. זה רק מוכיח את חוסר נחיצותן והמיותרות של המקצוע. מניסיון רב שנים עם עובדות סוציאליות, אני יכולה לציין שמדובר בנשים שאין להן שום גבולות, הן מתלוננות במשטרה רק מתי שנוח להן, ואין להן כל בעיה למסור שמות, ולנהל מלחמות צלב איומות נגד אותם הורים שאותם הם אמורות לשרת.

דוויק גם מתחה ביקורת חריפה נגד שר הרווחה: "השר בוחר לרוץ לקריית גת ולהטיל את האשמה על שירותי הרווחה, מבלי לבדוק כלל היכן היו מערכת החינוך והמשטרה בטיפול בנושא, מבדיקה ראשונית שלנו עולה כי העובדים הסוציאליים פעלו כשורה מרגע קבלת הדיווח הראשוני, והאדם היחיד שצריך לתת את הדין הוא שר הרווחה". מפליא איך כולם במשרד הרווחה מפנים אצבע מאשימה נגד כולם.

במשרד הרווחה מעולם לא לקחו אחריות. הגיע הזמן לבחון מי בכלל צריך עובדות סוציאליות במדינה. כולן צריכות לתת את הדין וכולן צריכות להתפטר.

הפרשה מוציאה מהחורים גם את רודפי הפרסום בכנסת. ח"כ יוני שטבון מהבית היהודי הניח על שולחן הכנסת הצעת חוק המרחיבה את חובת הדיווח למשטרה. ההצעה נוסחה ע"י המועצה לשלום הילד. ח"כ יפעת קריב מבקשת לכנס את ועדת העבודה, רווחה ובריאות של הכנסת. לטענתה "מדובר בקטינים והטיפול חייב להיות גם במישור החינוכי והפסיכולוגי, אך גם במישור הבריאותי... מצטיירת תמונה קשה בקשר לגורמי הרווחה אשר ידעו, אך בחרו להתעלם ולסכן את ילדינו. אני מבקשת להבין מהי המדיניות של משרד הרווחה בנושא... איך מתכוון משרד הבריאות לפעול על-מנת לוודא שמאות בני הנוער לא נחשפו למחלות מסכנות חיים. מחובתנו להמשיך ולפעול למיגור התופעה בחקיקה, ענישה חריפה ואכיפה מתאימה, ולא לוותר על הסברה ומניעה חינוכית, עד למיגור התופעה", אמרה חברת הכנסת יפעת קריב.

שוב פעם אנו רואים חברי כנסת טרמפיסטים הצמאים לפרסום. ח"כ שטבון איננו מבין עד כמה מזיקה חובת הדיווח של פקידות הסעד, גם במסגרת החוק הקיים. פקידות סעד אלה תופרות תיקים, מדווחות על מקרים שלא היו, סוגרות חשבונות עם מי שבא להן ומשליטות טרור על כל מי שעומד בדרכן. אנשים ונשים מפחדים להגיע אליהן מפחד שילדיהם יילקחו מהם בתואנות שווא, וצווי חרום. קרינה בריל לא הייתה האישה הראשונה שהפחד מפני התערבות שירותי הרווחה, ו"חובת הדיווח" גרם לה לעשות מעשים בלתי אנושיים. את משרד הרווחה צריך לסגור. משרד הרווחה חולש על תקציב של 5 וחצי מיליארד שכולו מגיע לעובדים הסוציאליים ועמיתיהם למקצוע, אבל לא לציבור. את הכסף צריך לחלק לנזקקים, ובטח שלא לספק עוד פרנסה ועוד תקנים ומכסות לעובדים הסוציאליים.

גם חברת הכנסת קריב מסתתרת מאחורי מילים יפות אבל מניעיה חשודים. תחת דאגתה לבריאות הילדים או "הסברה ומניעה חינוכית" מסתתרת אג'נדה פמיניסטית רדיקלית שתוקפת את הילדים כאילו הם התוקפנים שזקוקים לחינוך מחדש, ושצרך למלא את בתי הספר ביועצות שישטפו להם את המוח, ויגישו את החשבון לאוצר המדינה. אני לא מאמינה לה.

עוד אחת שחוגגת על הפרשה היא מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית אורית סוליציאנו, אשר פנתה לשר החינוך שי פירון בדרישה לחייב את תלמידי התיכון וחטיבות הביניים לעבור סדנאות בנושא מיניות בריאה. קשה שלא לפקפק במניעיה של גב' סוליצאנו. על פניו נראה שגם היא מבקשת "נתח מן העוגה" כדי לייצר פרנסה ל"נשמות הטובות" ממרכזי הסיוע. קורץ לה שוק בלתי נדלה של עשרות אלפי בתי ספר שיזמינו את נשות הסיוע לנפגעות מין להרצאות בעלות לא מבוטלת.

צביעותה המגדרית של גב' סוליציאנו שקופה, שכן כאשר התברר שבנות פנימייה שוכבות עם אביו של אייל גולן, ולהקתו, הרעיון לדרוש סדנאות למיניות בריאה בקרב ילדות שגדלות ללא הורים, לא עלה בדעתה. גם כאשר התפרסמה פרשת הנערות האתיופיות מראשל"צ ששוכבות עם סודנים בחמארות, לא עלה בדעתה לבקש "סדנאות". אבל כאשר קורבנות המין הם ממין זכר, אז נזכרת הגברת לדרוש סדנאות כדי לאלף נערים צעירים שיכבשו את יצרם? ומה עם אילופן של הבנות מהפנימיות והבנות האתיופיות, מדוע אז לא נדרשה גב' סוליציאנו לרעיון של מיניות בריאה?

מדובר בפרשה של פדופילית-נימפומנית שביצעה עבירות מין חמורות, אינוס קטינים, מעשי סדום בנסיבות מחמירות ובעילה בהסכמה. אילו היה מדובר בגבר הציבור היה דורש מאסר עולם וסירוס כימי. לפתע כאשר מדובר באישה יש לעורכי הדין שלה החוצפה לטעון שהיא מסכנה ש"לא עזרו לה"? כאם לשני בנים אינני מוכנה לסבול הטענה שיש הבדל בין פגיעה מינית בילד או בילדה. מקומם מאוד שמנסים לשייך אישה עבריינית כזו לקבוצת נפגעות משרד הרווחה. אין מקום לשום רחמים. מוטב שכל הטרמפיסטים, שר הרווחה, חברי הכנסת, והפמיניסטיות ממרכזי הסיוע יחדלו מהצעותיהם הדמגוגיות, ויפסיקו לרדוף אחר כותרות. ולסיום, אף אחד לא היה מצטער אם כל פקידות הסעד במדינה היו פשוט מתפטרות.