משאת נפשו של בנימין נתניהו להישאר בשלטון זמן רב ככל האפשר איננה סוד. רבים וטובים כתבו על כך הררי מלים ודברי פרשנות. אבל משום מה אין כותבים על תשוקתו החשובה יותר בעיניו - להיכנס לדפי ההיסטוריה כמושיע העם היהודי מאימת האיום הקיומי האירני וכמנהיג ברמתו של דוד בן-גוריון ואף למעלה מזה, אם אפשר. חשיבותו של המעמד ההיסטורי נשתלה והתפתחה אצל נתניהו בהשפעת אביו ששפט את התהליכים המתרחשים בעולם בעיניים של היסטוריון. האב הוא אכן מי ששתל את התודעה אך שרה, אשתו של בנימין, היא זו שבנשך שנים מטפחת את השתיל, משקה אותו במי מעיינות של האדרת ערכו ומעמדו באזני כל מי שמוכן לשמוע את השבחים וגם כאלה המאזינים לדברי ההלל האלה בעל כורחם. לזכותה של שרה נתניהו יש לומר כי היא מאמינה באמת ובתמים בדברי הקילוסין שהיא מעטירה על בעלה.

פרשת הפדוליפיה מקריית גת עוסקת באישה ששכבה עם עשרות ואולי מאות ילדים, חלקם בגיל של הבת שלה, 12. הילדים, הוריהם ואף בני המשפחה מספרים שהיא רדפה אחריהם, צלצלה ללא הרף, וביקשה שיבואו ויביאו חברים. מסופר שהיא צדה ילדים מבתי הספר. מסופר ששירותי הרווחה הוציאו לה את הילדה מהבית למסגרת רווחה כלשהי. לא מסופר מי האבא של הילדה ולאן הוא נעלם. עד כאן זהו סיפור קלאסי של פדופיליה, עבירה פלילית חמורה, שבלי קשר למגדר, מי שמבצעת עבירות מין בקטינים, דינה מאסר ממושך.

סוגיה זו עלתה בהקשר למאמר קודם שלי (הערה 2), שעסק בתנאים להתפתחות מלחמת אזרחים בישראל - כן, לא, או אולי... . אני סבור שהדבר תלוי בעיקר במערכת האיזונים שבין הכנסת למערכת המשפטית. התערערות מערכת איזונים זו עשויה לפגוע ביכולתה של השיטה הדמוקרטית הרגילה, להציע פתרון של הכרעה פוליטית בכללי המשחק הדמוקרטיים, שלהם קיימת הסכמה רחבה בציבור הישראלי. ברור שהפרת הסכמה זו בכוונת מכוון, או ניטרולה בדרכי עקיפין על-ידי שיבוש המנגנון הדמוקרטי על-ידי כירסום מתמשך שיפגע באמון השיטה או בהסכמה הקיימת לגביה, יגדיל מאוד את הסיכון.

במאמרו של יואב יצחק "בין מוזס ואדלסון", הוא מצטרף למעשה לאלה המבקשים להפסיק את הפצתו חינם של ישראל היום.