מה שניסיתי להוכיח עד כה (ראה הפרקים הקודמים), שהסיבה למלחמת המזרח התיכון נגד ישראל נובעת מתוך הצורך של משטרים הרודניים לקיים מצב מלחמה, הטבוע עמוק בתוך האופי והמבנה של המשטרים האלה. ההתנהגות המסורתית של אש"ף ורש"פ ממחישה היטב את העיקרון הזה, אך נשאר עוד להראות איך המדינות מיישמות אותו העיקרון, שישראל מנסה להתעלם ממנו מאחורי מדיניות הפיוס הטריטוריאלי.
קודם טיול קצר במנהרת זמן. המלך הצרפתי האחרון לואי-נפוליון (נפוליון ה-3) יזם מלחמה נגד פרוסיה בשנת 1870, על-מנת לזכות בעטרה של ניצחון צבאי וכך להעלות את הפופולריות הדועכת שלו. כדי לפתוח במלחמה, הפיץ לואי-נפוליון ידיעה מזוייפת על תקרית דיפלומטית בלונדון, שבה השגריר הפרוסי העליב כביכול, את השגריר הצרפתי. זה האחרון דהר לפריס לומר למלך, שלא הייתה כל תקרית, אך הפרלמנט הצרפתי כולו, למעט ציר אחד בלבד, כבר הצביע בעד המלחמה...
ההחלטה של הפרלמנט הייתה חוקית, במלחמה נהרגו כרבע מיליון איש בשני הצדדים. לא היה זה סיפור הטובים והרעים, אלו היו שתי מונרכיות. בראש הצבא הפרוסי עמד אוטו ביסמרק, שהביס את צרפת שוק על ירך, כבש את פריס, הגלה את מלך צרפת ואיחד את גרמניה תחת ההנהגה הפרוסית. המשך ההסטוריה האירופאית עם גרמניה מאוחדת במרכזה ידוע, אך מה שבולט כאן, זו הקלות והציניות, שבה מסוגל מלך לפתוח במלחמה מסיבות פרטיות.
רודני ערב היום הם אותם שליטים חסרי עכבות, שמסוגלים לפתוח במלחמה כדי לזכות בעטרת ניצחון ולישראל אין מנהיגות ראוייה ורוב הישראלים חיים בשאננות גמורה בנוגע ליחסינו עם מצרים ועדיין רואים במודל ההסכם עם מצרים את המודל המוצלח לביצוע התיאוריה "שטחים תמורת שלום". בהסכם, שעליו חתם מנחם בגין, ישראל נתנה למצרים את כל חצי-האי סיני, אך לא לקחה בחשבון, שהרודן המצרי בכל מצב יזדקק להמשך המלחמה.
עד היום היחסים בין מצרים לישראל גרועים לפחות כמו היחסים בין ברה"מ לבין ארה"ב בתקופת המלחמה הקרה. כבר שנים רבות מצרים פועלת נגד ישראל בכל הפורומים והארגונים הבינלאומיים. עם תחילת מלחמת הטרור על-ידי רש"פ, היא אף התחילה להעביר אמצעי לחימה למחבלים ברצועת עזה דרך המנהרות ברפיח.
באותו זמן מקבלת מצרים סיוע כספי גבוה מארה"ב: בין השנים 1980-2001 היא קיבלה מעל 50 מיליארד דולר. מצרים החליפה את הנשק הסובייטי הישן בנשק האמריקני החדיש, מחזיקה צבא סדיר של 450,000 חיילים ומשקרת לגבי ההוצאה הצבאית שלה. על-פי החוקר שון פיין מהמרכז אריאל לחקר מדיני, מצרים משקיעה בצבא כשליש מהתוצר הלאומי הגולמי השנתי שלה.
מי שרוצה ללמד זכות על ההתחמשות של מצרים, מזכיר את איום הנשקף למצרים מסודן, אלא שהאיום הזה תיאורטי בלבד: מצריים לא צריכה צבא כל כך גדול וחזק על-מנת לנטרל את האיום הסודני. למעשה, זהו עימות נשכח, שנעלם כליל מתשומת לבו של העולם.
פיתוח צבא גדול הוא אחד מהאמצעים, שכבר נוסה "בהצלחה" במדינות אחרות כדי לשדר לעם, שהסכנה לא חלפה, המלחמות עוד לפנינו ויש צורך להתלכד סביב המנהיג אבי האומה, כי היכן שהוא יושב הרי רואים את כל התמונה ו"מה שרואים משם לא רואים מכאן..."
ח"כ ד"ר יובל שטייניץ ניסח זאת כך בראיון ל"קול ישראל" בנובמבר 2003: "ישנה הסכמה בין כל אנשי האליטה המצרית כי לטווח מסויים של זמן ישראל היא מדינה בת חלוף, שיש להעבירה מן העולם... באשר להיות הגבול בין ישראל למצרים גבול שקט, גם גבול בין ישראל לסוריה הינו גבול שקט. עם זאת, בניגוד לגבול המצרי, בגבול הלבנוני והסורי ישנו מחסום ברור מפני העברת מחבלים ואמצעי לחימה".
רק דוגמה אחת: על-פי המסמכים, שנתפסו בבניין "אוריינט האוס" באוגוסט 2001, מובארכ תידרך את ערפאת לפני השיחות עם נתניהו בוואי פלנטיישן להיות קשוח והבטיח לו גם להכניס את צבא מצרים לסיני. באותן השיחות מובארכ דיבר במלים מפורשות על המלחמה הבאה נגד ישראל במלים אלה: "...אין ילד מצרי, שמקבל את תהליך השלום ומעכל את הנורמליזציה... אין מנוס ממלחמה נגד ישראל... אנו מתכוננים למלחמה על כל היבטיה..."
למעשה, שליט מצרים נלחם בישראל באמצעות ארגוני הטרור הפלשתינים, בדיוק כמו ששליט סוריה נלחם בישראל באמצעות חיזבאללה. בשלב זה הם אינם זקוקים למלחמה הגדולה: העויינות המושגת על-ידי "המלחמה הקטנה" עונה על צורכם לקיים את מצב החירום במדינותיהם - ואת שלטונם. המצב יציב עד כדי כך, ששתיהן יכולות לשחק קצת במשחקים בלתי מחייבים של "התחממות" עם ישראל.
ד"ר יובל שטייניץ גם צופה את הקמתה בזמן הקרוב של הברית בין מצרים, סעודיה, סוריה ואירן העלולה לתקוף את ישראל בכוחות משותפים. אחד ממתנגדיו, אל"מ (במיל') יוסי דסקל, לשעבר סגן ראש חטיבת המחקר באמ"ן אומר כך: "הצבא המצרי הפך בשנים האחרונות לצבא מערבי לכל דבר, ומכאן שהוא תחת שליטה אמריקנית מלאה. אם המצרים יפתחו חזית מולנו, יש לצבא המצרי לכל היותר שנים עד שלושה ימי לחימה, ובפרק זמן זה הם לא מסוגלים לכבוש את תל-אביב".
ההתבטאות הזאת, מזכירות עד כאב בטן את ההתבטאויות של האלופים לפני מלחמת יום-כיפור: יהיה בסדר. "אם יהיו לנו מאה טנקים על רמת הגולן והסורים יתקפו - שאלוהים יעזור להם", אמר אז הרמטכ"ל דוד בן-אליעזר ז"ל.
לכוחות המשותפים של מספר מדינות ערביות בהנהגת מצרים ישנה יכולת לפגוע קשה בישראל - והם לא זקוקים ליותר מזה. אין לשליט מצרים מטרה לכבוש את תל-אביב, יש לו עניין במלחמה למען חיזוק השלטון - לזה יש לו די אמצעים.
מצרים מתכוננת למלחמה עתידית נגד ישראל לא במטרה להשמיד את ישראל - זאת הסיסמה שהנשיא מובארכ ימכור להמוני מאמיניו, אבל הוא בעצמו לא יקנה אותה. הוא רוצה מלחמה עם ישראל על-מנת להגיע להישג צבאי ולתפוס יותר מנהיגות בעולם הערבי. שליטי מצרים וסוריה עד היום חוגגים את "יום הניצחון במלחמת אוקטובר 73'", הם עלולים לרצות ולרענן את זיכרון הניצחונות ברגע, שחישובי רווח והפסד יראו להם מאזן לטובת המלחמה.
אחרי שישראל תספוג מהלומה, היא תישאר על כנה, מדממת, מרוטה וחבולה, כמו אחרי מלחמת יום כיפור, על-מנת להמשיך לספוג מהלומות בעתיד. שליטי המדינות יפיקו תועלת שלטונית, כל אחד אצלו בבית ולנשיא המצרי, הנוכחי או הבא אחריו, יתווספו נוצות בקובעו ותיסלל דרכו אל המנהיגות הנכספת הבלתי המעורערת בראש העולם הערבי כולו.
נשיא סוריה, חאפז אסד שלט ביד ברזל בלבנון, ניצל את הכלכלה הלבנונית, שגם אחרי מלחמת האזרחים הארוכה, חזקה יותר מזו של סוריה; הוא אף ניצל את שטח לבנון לגידול סמים. כעת, בגלל הלחץ החיצוני, סוף-סוף מסתמן הסיכוי, שאולי וייתכן, יאלץ אסד-הבן להוציא משם את צבאו, אז על-ידי קריצות "החלון לשלום" עם ישראל מנסה הנער להעביר את רוע גזרתן של צרפת וארה"ב.
אביו שמר היטב על מצב האיבה בתירוץ כיבוש הגולן בידי ישראל, שכמעט בכוח ניסתה לדחוף לו אותה בחזרה. לעומת השליטה בלבנון, ששווה זהב, מה שווה לשושלת אסד קבלת רמת הגולן? הרבה בזלת, מעט מים מינרליים, אתר גלישה קטן... שכחנו משהו?
ד"ר יובל שטייניץ מנה שורה של פעולות, שביצע חאפז אסד כדי למנוע את החזרת רמת הגולן לידיו. לפני הבחירות 96' בישראל, הוא שלח את חיזבאללה להתחיל בהרעשה ארטילרית נגד ישובי הצפון. חישובו התברר כנכון: ישראל הגיבה, פגז ישראלי פגע בטעות במקלט בכפר-קנה והרג כתשעים אזרחים לבנוניים - הדבר מנע מערבי ישראל להצביע בעד שמעון פרס, בנימין נתניהו ניצח בהפרש זעום.
גם ביבי היה מוכן להעניק את רמת-הגולן לאסד, אך לפחות הוא לא פעל בהתלהבות יתרה, כמו רבין ופרס. לכן בימי כהונתו של נתניהו, חיזבאללה כמעט והפסיק את ירי הטילים; אסד גם תמך בנתניהו על-ידי עצירת יוזמה צרפתית לסנקציות כלכליות של האיחוד האירופאי נגד ישראל וגם נמנע מלפרסם את עומק הנסיגה בגולן, שנתניהו היה מוכן לה כדי לא לפגוע בסיכויי הלז להיבחר בבחירות הבאות.
על-פני השטח נראו הדברים אחרת. בדברו בפומבי, תבע חאפז אסד את רמת הגולן לעצמו - ויהי מה! בשיחה עם ביל קלינטון הוא הפליג בתיאור ימי צעירותו עם הפיקניקים והמנגלים על שפת כינרת ועם הזיכרון הנוסטלגי הזה הוא איננו העלה על דעתו, שלא יקבל בחזרה כל שעל אדמה. כל שעל, כלומר אפילו את השטחים בדרום רמת הגולן, שסוריה כבשה בתקריות גבול בשנות החמישים.
מפחיד ומרתק לראות את המנהיגים המערביים והישראלים בולעים פיתיונות פרימיטיביים כאלה. חאפז אסד שלט ביד רמה בסוריה מעל רבע מאה, רק המוות הפריד בינו לבין השלטון והוא הוריש אותו לבנו. כדי לעשות את זה חייב היה להיות בעל שבע עיניים פקוחות לרווחה ומוח קר וחריף. הוא היה מסוגל להתיש דיפלומטים זרים בשיחות של שעות רבות, אף ללא הפסקת שירותים. הוא היה אלוף אינטריגות, אכזר וחלקלק. בשנת 1982 טבח כעשרים אלף אזרחים בעיר חמה, שבארצו, כנקמה על התנגדות לשלטונו.
הייתכן, שבשאלות אסטרטגיות היה מונחה על-ידי אמביציות פשטניות "להחזיר כל גרגר אדמה ערבית" ועל-ידי נוסטלגיות ילדותיות של "מנגל על שפת כינרת"? אם זו הייתה הבעיה, כבר היו מזמינים אותו למנגל בעין גב לאחר טקס החתימה על חוזה השלום... אלא שחאפז אסד דרש גם את רמת הגולן עד לקווי 4 ליוני 1967, גם את פרוז הגליל, סכומי כסף גדולים במתנה מארה"ב והחלפת חימוש צבאו בנשק אמריקני - כל זאת בכוונה תחילה להכשיל את התהליך!
למרות כל הפגנתו של אסד את אומנותו הווירטואוזית באינטריגה הבינלאומית, היחס אליו הוא הדוגמה האופיינית ליחס של היוהרה הגזענית כלפי כל מנהיגי הערב. "התהליך עם אסד יהיה תהליך פדגוגי", אמר שמעון פרס - נו, באמת!.. מאז תוהה ישראל מדוע חאפז אסד לא כרת הסכם שלום עם ישראל בימי פרס ורבין וההסבר המקובל לכך, שנשיא סוריה לא הבין את המצב ופספס את ההזדמנות.
אני יכול לדמיין את חיוכו האירוני של אסד למשמע יוהרת הכסילים הזאת. אסד קשישא לא התווכח איתם, נתן להם לחשוב, שהם הלבנים החכמים והוא הערבי הנחות - למעשה, הם כולם רקדו בדיוק לצלילי החליל שלו, כולל קלינטון, פרס וברק. הוא ידע להפיק תועלת מהבהלה של העולם המערבי אחר כל מלה, שנשמע בה הד של תחילה של פיוס.
המשחק של אסדים משיג תוצאות, כל ציוץ "שלומניקי" קטן היוצא מפיהם זוכה לתהודה ברחבי אירופה, האו"ם ומפלגות שטחים-תמורת בישראל. אלא שגם הסורים שוחרי הדמוקרטיה לא מאמינים לאסד ורואים את הדברים דרך שאלת הדמוקרטיזציה. פאריד גאדרי, סורי ממוצא מוסלמי-סוני מתגורר בארצות הברית ומנהיג שם את מפלגת הרפורמה הסורית. בראיון לעיתון ישראלי "מקור ראשון" הוא טען כי סוריה בשלה כעת לרפורמה דמוקרטית רצינית ושבאמצעות לחץ מתמיד על המשטר בדמשק, ניתן לכונן בהצלחה דמוקרטיה סורית. הוא מזכיר את הסכם אוסלו כדוגמה לטעות מדינית קשה של מדינה חופשית מול דיקטטורה: "מה נתן אוסלו לישראל, כשניסתה להגיע לשלום עם דיקטאטור כמו ערפאת?.. שלום עם רודן לא יביא לתוצאות המקוות".
בהמשך הראיון: "גאדרי בטוח, שממשלה סורית שתיבחר באופן דמוקרטי, תכיר במדינת ישראל. עם זאת הוא שולל מכל וכל את האפשרות לשלום ללא ויתור ישראלי על רמת הגולן. 'יש שני דברים שמאחדים את כל הסורים', הוא מסביר. 'האחד הוא רמת הגולן, והשני הוא אחדותה של סוריה - וזו הסיבה לרגישות הנושא הכורדי... ואולם שאלת הגולן נופחה בגלל שהמשטר מנצל אותה. אני מאמין שאם סוריה הופכת לדמוקרטית, נפתחות אופציות חדשות. ברגע שיש אמון, פתוחות האופציות כמו החכרת הקרקע לישראל".
כלומר, כבר בשלב הזה, כשהדמוקרטיזציה בסוריה נראית כחלום, כבר באמתחתו של דמוקרט סורי נמצא הפתרון: סוריה תקבל את הריבונות הרשמית וישראל תחכור את הקרקע ותישאר בפועל על הרמה. מעניין, לאיזה פתרונות ניתן יהיה להגיע, כאשר הדמוקרטיזציה תתרחש בפועל והשלטון הסורי יידע, שהמלחמה איננה אופציה אפשרית!..
העסקה של ריבונות סמלית בתמורה לחכירה סמלית יכולה להיסגר תוך כדי סלילת כביש קצרין-דמשק. רק שטחים-תמורתניקים שלנו אינם מעוניינים בפתרונות מהסוג הזה: השלום ללא החיבוק עם אסד וללא הריסת ישובי היהודים ברמת הגולן ישלול את "צדקתם" המקודשת - הם ממשיכים לתמוך בכל רודן ערבי נתעב על חשבון שוחרי הדמוקרטיה הערבית.
אחרי יצחק שמיר, לא היה ראש ממשלה אחד, שלא היה מוכן לפשוט מאיתנו את חולצתנו האחרונה בתמורה לטקס חתימה קטן עם נשיא סוריה!.. - נכון, זאת בדיוק הסיבה - "זאת הכלכלה, טיפשון!" חוקי רווח והפסד מכתיבים לשושלת אסד לשסות בנו את חיזבאללה ולהטיל בנו קללות. לכן כל אלה המצפים בנשימה עצורה לשלום עם סוריה תמורת הנסיגה מהגולן, יכולים להתחיל לנשום - זה לא קרה בימי ממשלת רבין וממשלת ברק ולא יקרה עכשיו, לא בגלל "סרבנות השלום" של ישראל, לא בגלל "פספוס ההזדמנות" על-ידי חאפז אסד או חוסר הבנה של בנו - החבר'ה האלה לא מפספסים הזדמנויות. הם אינם יכולים להפסיק להילחם בישראל מאותה הסיבה, שכריש אינו יכול לעצור את תנועתו במים - אם יעצור, הוא ייחנק.
ניתוח דומה ניתן לעשות גם לגבי ירדן ולבנון, אך שתי הדוגמאות העיקריות מספיקות כדי להמחיש את הרעיון. המשחקים השטחים-תמורתיים טובים לניסוח הסיסמאות, שמהן נבנה הפנס המאיר את מקום חיפושו של המפתח. האמת לא בהכרח נמצאת שם. אם הרסתי למישהו אגדה - זהו שכר על עמלי.
האם הרעיון שלי נכון? האמת אינה נגלית לאדם אחד, "לידת האמת בוויכוח", אמרו החכמים, ברם התכוונו לוויכוח על-פי השיטות של סוקרטס ורנה דקארט, חקירה הדדית והטלת "הספק השיטתי" - אבל אנחנו הרי חיים בישראל המודרנית, מי צריך כעת את החוכמות הישנות האלה?!
עד כאן בנושא הזה. מה שנשאר בקצת הפרקים שבדרך, זה לבחון מעט את ההתנהגות של המדינה המתיימרת להיות דמוקרטי בתוך גוש המשטרים הרודניים.
