אנשים אולי לא זוכרים כל כך, אבל בהתחלה היו משחקים כדורסל סתם באוויר הפתוח, על משטח אדמה ישר ומהודק שגבולותיו סומנו בפסי סיד שהיה דוהה עם הזמן ונעלם אל תוך האדמה שרבצה תחתיו. טבעת ברזל קבועה במרכזו של לוח עץ רחב שהיה מבחינתו מותקן בפסגתו של צינור ברזל קשיח היוותה יעד ברור ומסומן להטחות כדורי הסל שנורו אל שמים כשהם נושאים עמם תקוות, עיניים צופות, מבקשות שיואיל הכדור למצוא דרכו אל לב הטבעת בין סבך החבטות שספג בדרך.
לימים חלה התקדמות רבה בנושא, המגרש נשאר כשהיה תחת פני השמים, באוויר הפתוח, אבל המשטח עליו שיחקנו רופד באדמת כורכר קשיחה ויציבה שעברה ישור, הידוק ובעיקר סיקול.
את הצעדים הראשונים שלנו בעולם הכדורסל עשינו על מגרש שכזה. היינו שועטים מקצה האחד של המגרש אל קצהו השני, מקפיצים את הכדור אל הכורכר ומתפללים שהמהמורות שנפערו עם הזמן באדמה הפצועה מגשם שירד אכן יואילו להשיב אלינו הכדור הקופץ ולא יטעו ויעבירו 'האוצר' החמקן הזה אל עבר ידיהם המושטות, האורבות בצמאה לנכס המקפץ - של שחקני היריב.
שעות היה טורח בנצי, המורה לספורט, כשהוא חמוש בכובע טמבל כחול ומשרוקית בצבע תואם, להסביר לנו, חבורת ילדים בכתה ו', שהצעדים הראשונים שעשינו על המגרש, הם בכלל 'צעדים' שאסורים על-פי חוקי משחק הכדורסל ולפיכך עלינו להחזיר אליו (מאמן-שופט- אם ואחות) את הכדור, לחזור להגנה ולחכות שם בסבלנות עד שכוחות האויב, נפילי האימה מכתה ח', יועילו לעלות אלינו מן העבר השני, להכות בנו נאמנה ולהחריב עלינו את עולמנו, שהיה נתון כולו בהגנה נואשת, צווחנית ופרועה כנגד הטבעת כדור נוספת בסל החלול - התלוי, פרוץ לכל רוח - אי שם בשחקים מעל ראשינו חדלי האונים.
עם שוך סערת המשחק היה בנצי מושיב אותנו תחת עץ האזדרכת הענק לשיחת סיכום. חבולים ומיוזעים היינו שומעים בהכנעה את הערותיו לגבי ההגנה הרופפת שהצגנו שבגינה ספגנו 34 סלים. ("רופפת? אמא שלך רופפת! הרי תלשנו להם את כל השערות, ניקרנו להם את הציפורניים, אכלנו להם את האוזניים וחתכנו להם את האצבעות, לך תראה בעצמך, הם כולם עכשיו במרפאה, הבכיינים האלה, רק חנל'ה- האחות - אולי תוכל עוד לעזור למייללים האלה") לגבי ההתקפה, לבנצי כמעט לא היו הערות. "שני הסלים הבודדים שהצלחתם להחדיר לסל הנפילים, היו מהלכי כדורסל מבריקים", כך טען, "המסירה המדויקת של אבנר למיכה, רגע לפני שהתחילה המחצית השנייה, והקליעה המדויקת של מיכה כשהוא עומד לבדו מתחת לסל, עוד בטרם הספיקו הענקים לעלות על המגרש ולעכל מה קורה, הם תוצאה של האמונים שאנחנו עושים והתרגילים שאני מלמד אתכם".
על הסל השני שנרשם לזכותנו, לא רצה בנצי לדבר. כולנו ידענו שהסל הזה לא היה ולא נברא מעולם, והוא פשוט תוצאה של חמלה גדולה שעטפה את בנצי באחד מרגעי השיפוט העגומים שלו, כשהבחין בנו- הננסים מכתה ו', מנסים בקוצר יד להחדיר את הכדור מבעד לטבעת הנפילים, ופתאום החליט "שגם כדור שנורה בערך לכיוון המשוער של הטבעת ונעצר בדרכו יחשב נקודות זכות עבורנו". מחאות הענקים לא הועילו. אנחנו מצידנו, השפלנו מבט, ושבנו להגנה נעלבים מבושה.
"חבר'ה, להפסיד זה לא אסון כזה גדול", המשיך בנצי את נאומו, "צריך לזכור שמדובר במשחק, פעם מנצחים, פעם מפסידים, ישר כוח לכם!" - סיים דבריו ועלה על הטוסטוס המפמפם שנשא אותו אל שיעור הספורט הבא בישוב השכן.
זה לא עזר. תמיד רצינו לנצח. גם כאשר הפכנו עם השנים לסוג מסוים של נפילים ומולנו עמדו ילדים חדשים שהגיעו במאמצים רבים לגובה של מטר ועשרים שמחנו להכות בהם שוק על ירך ולא לאפשר להם לקלוע ולו גם נקודה בודדת. לעולם לא ויתרנו על העונג הזה הכרוך ומתלווה לניצחון הוגן על יריב למשחק.
"להפסיד זה לא אסון כזה גדול" - אמר אז בנצי המורה, "לפנות את המגרש בגלל פספוס - צורב יותר." והוא צדק.
הטעם המריר המתלווה דווקא לרגע בו מסמן לך המאמן לרדת מהמגרש, לפנות מקומך בעקבות ניסיון קליעה כושל או מסירה מרושלת שהעבירה את הכדור לידי היריב הוא הרגע החמוץ באמת.
הכדור כבר היה בידך, פנית לכאן, תנועה זריזה לשם, הנה לפתע אתה ניצב חופשי אל מול טבעת שקופה, לזרוק או למסור? הפעם נזרוק, החלטה של שבריר שנייה, והכדור? הוא מבחינתו לא ממש תופס את גודל השעה, חובט בלוח העץ כמו מן אחד טמבל שכזה, נחבל, מהתל וחומק לרעות בשדות זרים - הלב נחמץ!! בזווית עין מושפלת אתה קולט את תנועת היד החטופה, הנרגנת, קצרת סבלנות של המאמן ואתה מוצא עצמך חובש את קצה ספסל המחליפים מליט פניך במגבת מיוזעת ויודע שאלה הרגעים בהם נסתם הגולל.
בנצי לא ידע מה זה 'פיק אנד רול', לא היה לו מושג מה זה 'הלי אפ' ועוד מן שמות מקצועיים שכאלה.
אבל בנצי לא היה מוציא שחקנים בגלל שלא קלעו. הוא היה מחליף שחקנים רק כדי שגם שחקנים אחרים יוכלו לשחק. זה היה טעם המשחק בעיניו. בנצי גם חשב שמי שלא קולע במשחק מול קיבוץ גבים, יתרגל לשחק, יתאמן, ואז יפתיע דווקא במשחק מול הנבחרת החזקה של יד מרדכי ואם גם אז לא, גם לא נורא,
הזדמנות להוכיח כוחו, הרי תעלה בידיו במשחק הקובע מול קיבוץ דורות.
הקבוצות שבנצי אימן היו מנצחות - לפעמים, ולעיתים מזומנות היו מפסידות. אבל כולנו אהבנו לשחק בנבחרת של בנצי. כי בנבחרת של בנצי ידענו שנשחק גם אם ננסה ונפספס, וגם מי שהיה 'לימך' גמור ו'קליקר' חסר תקנה, יכול היה לקנות את עולמו ברגע אחד של חסד, רק בזכות העובדה שבלי משים, הניח את ראשו בדיוק במסלול של הכדור שנמסר מידיו שחקן יריב אל חברו, הכדור שפגש בראש העובד, שינה מהלכו לפתע, קיפץ ועלה לשחקים, סובב ומסתחרר היכן שמסתחרר, לפתע שב לאחור, חזר ונחת באדישות מופלאה בטבעת סל היריב, ובדרכו המוזרה הכריע גם את אליפות האזור לעונה זו.
בנצי רצה שכולם ישתתפו במשחק - רק מהמקום הזה גדל שחקן, כך טען, רק מהמקום הזה מנצחים ולא חשוב כלל מה התוצאה.
אנשים היום כבר לא כל כך זוכרים את בנצי ולכן הם חושבים שבשביל לנצח צריכים להביא אלינו רק שחקנים אמריקנים, כאלה שיש כבר בכל העולם.
וגם כאשר האמריקנים האלה מנצחים אותנו ממשיכה ללוות מן תחושה מוזרה שכזאת שמשום מה, אנחנו רק מפסידים.
______________________
כותב המאמר הוא מחבר הספר "על חכמת הילד".
