|
|
בחולמי. מגלה לנו המשוררת את ניצני אהבתה לציור ולכתיבה
|
|
|
|
|
הנה לפנינו משוררת עם ספר ביכורים, אשר צמחה וגדלה ישר אל עולם הצבעים והחלומות של אחד מגדולי הציירים של הדור, שאינו אחר מאשר נחום גוטמן עצמו. מי שהיה הדוד שלה אחיו עצמו ובשרו של אביה. ילדותה של המשוררת עברה עליה בצל קורתו האהובה של הצייר הדגול דודה, אשר נראה כי האציל על נשמתה הרכה בשנים את עולמו הרוחני שהיה ספוג וגדוש באמנותו הרב-תחומית. שלא לדבר על כך שגם בבית הוריה שרתה התרבות והמוזיקה בכל פינה. כך שעולמה התרבותי של המשוררת, נסב סביב טעמם המר-מתוק של אמנויות רבות פנים, אשר חלחלו והשתרשו בעצמותיה. וכך קוראים בפתיח לשיר (שבע' 25): ..."הָאַמָּנוּת הִיא הַמֵּרְכָּבָה שֶׁל הַנְּשָׁמָה".... במשפט זה הכילה המשוררת את מלוא המשמעות והעומק הרגשי בו שרוי כל יוצר באשר הוא.
לאחר שנים רבות של כתיבה למגירה, מעיזה יהודית שאול לגבור על יראת הכבוד שחשה כלפי מי שנחשב לאושיות מפורסמת שהטביע חותמה על התרבות הישראלית, ועולה בידה להגשים חלום רחוק. היא מנציחה בשער הקדמי של ספרה את ציור הפורטרט שלה כילדה מפרי מכחולו של דודה גוטמן. בנוסף, שאלה ברשות המוזאון לצורך תיעוד, מספר מאיוריו שאהבה אותם כללה באלבום שיריה למזכרת. כאן מגלה לנו המשוררת את ניצני אהבתה לציור ולכתיבה ואת התמימות וחוסר הידע כילדה להבחין בין עיקר לתפל בתחומים הללו, אותם היא רוכשת בתובנות מאוחרות יותר. (ע' 44-46): ..."כְּשֶׁהָיִיתִי קְטַנָּה קְטַנָּה כָּתַבְתִּי: /"הַכּוֹכָבִים בַּשָׁמַיִם-/ נָפְלוּ לַמַּיִם."/-אַבָּא אָמַרְתִּי,/"כָּתַבְתִּי שִׁיר"./ -"לֹא יַלְדָּתִי", הֵשִׁיב לִי,/"זֶה לֹא שִׁיר."...//..."בַּבַּיִת צִיַּרְתִּי צוּרוֹת מְבֻלְבָּלוֹת/בִּצְבָעִים./-"אַבָּא", אָמַרְתִּי: "רְאֵה מָה צִיַּרְתִּי/-"זֹאת אֵינָהּ תְּמוּנָה", הֵשִׁיב לִי."...//..."וְרַק הַיּוֹם/לְאַט לְאַט הִתְחַלְתִּי לְהָבִין,/וְהַרְבֵּה יוֹתֵר מִזֶּה- /לְהַרְגִּישׁ."...
כעת, פוסעת יהודית שאול עם פרי מגדיה שתמיד הוצנעו והוצפנו בסלסילת כתוביה. ושירתה היום, גלויה משכנעת, ודוברת בגובה העיניים.
אותה תשוקה סמויה שהיא מאזכרת בשיריה, ממלאת את הנפש בפתיחות ובאושר לשוני. יהודית שאול כותבת את ספרה זה מתוך דחף חבוי, מתוך שאיפה למצוא מענה 'לרוח החופשית' המהתלת ומתעתעת תכופות בנפש היוצר.
יש בשירה שכאן אומץ לצאת ממסגרת מקובעת של המציאות. לא תמיד ברור אם את המציאות הבלתי מתפשרת יצרנו במו ידינו, או שיד הגורל בדבר. וכאן היא שואלת (ע' 9): ..."הָאוּכַל לְפַתֵל נוְקְשׁוּת שֶׁבִּי -/אֶל גְּמִישׁוּת נִכְסֶפֶת?"...
אך הרצון להמריא מחוץ למסגרת, קיים בכל מקרה: (ע' 2) ..."בְּרֶגַע שֶׁל פְּלִיאָה, /בְּנֵס הַהַשְׁרָאָה,/חוֹלֶמֶת שֶׁלְמֶרְחָב אֵין סוֹף,/אֲנִי - פֶּתַע מַמְרִיאָה"...
לאותה 'המראה' - חלקה עיקשות חלקה פשרה, יש השלכות רבות. כמו אותו גוזל שקם לעוף, ונופל. הפחד ליפול בשנית, אינו מאפשר לו לעשות צעד חדש.
מה שיוצר את המהפך החיובי לנסות שוב, זאת הסביבה התומכת! בזכות התמיכה הבלתי מסויגת, המאפשרת ניסיונות חוזרים ונשנים עד לקבלת הביטחון. בסופו, הוא קם וממריא. מישהו כתב: "צריך זמן לזמן". ואכן גם יהודית נצרכה לזמן. מסתבר שהחיזוק מגיע בסופו, והוא משתמע במילות השיר (ע' 5): ..."כָּל הַחוּטִים - עִם. הַחוּט שֶׁלִּי/ יוֹצְרִים יַחַד - רִקְמָה אַחַת, אֱנוֹשִׁית,/מֵעֶצֶם יְמֵי בְּרֵאשִׁית"...
הסקרנות ויצר הלמידה נטועים בכל יצור בן אנוש. ואותו 'גוזל' (עליו הצבעתי מקודם), משמש ראי כיצד לא להיעצר. זאת, משום שחיי חברה אינם זרועים בצבע אחד. וטוב נעשה אם לא נסגור את כל הערוצים בטרם הבשלנו ללמוד ולהפנים.
(ע' 2): ..."לְמַעֲשֶׂה, בִּי יֵשׁ רַק הִשְׁתַּקְּפוּיוֹת/שֶׁל אֲמִיתּוֹת בְּדוּיוֹת./הָמוֹן יַדְעָנִים מִבַּחוּץ,/לִמְדוּנִי מַה שֶׁבֶאֱמֶת לֹא נָחוּץ"... הנה מדבריה, משתמעת התובנה שיש לפתח מגננות רבות כדי להמשיך להתקיים ולשרוד.
היות שטעמנו 'מהמר' וכבר פיתחנו כאמור שרירים, נוכל לממש את 'המתוק' בהעזה קטנה (ע' 21): ..."לִפְעָמִים/דּוֹחֵק בִּי רָצוֹן/לְמַמֵּשׁ רַעְיוֹן"...//..."שְׁפוֹפֶּרֶת טֶלֶפוֹן לְהָרִים/וּלְהַתְחִיל לְהָזִיז דְּבָרִים"... אך מסתמן, כי טרם השכלנו להפנים את רתיעתנו.
לאחר ההברקה הראשונית (בהמשך השיר), שומעים שוב את החשש המזדחל: ..."וַאֲנִי תְּמֵהָה/הַאֶתְגַּבֵּר עַל הַכְּמִיהָה/לְצַיֵית לַכֹּחַ הַסְּטָטִי"...
הפחד לממש את היכולות לעיתים משתק. לכן, יש לבצע את הפעולה מידית וללא כל עיכוב והיסוס שהם לרועץ.
הלבטים הצצים 'בדרך' (עד לקבלת החלטה כזאת או אחרת), עשויים להוות גורם מעכב ומרתיע להתפתחות טבעית של מימוש אמביציות נוספות (ע' 10-11): ..."הִנֵּה הַגַּל אוֹתִי מַדְבִּיק - /לִבְרוֹחַ לֹא אַסְפִּיק"...//..."הַאִם אוּכַל לַעֲצוֹר נְשִׁימָה/לְהִסְתַּעֵר לְתוֹכוֹ פְּנִימָה,/וּלְחַכּוֹת בְּאֹמֶץ, שֶׁלִּבְסוֹף/הַמִּשְׁבָּר מֵעָלַי יַחֲלֹף"?
ההמתנה 'עד יעבור זעם', יכולה אך להזיק. כי ללא נקיטת צעדים או נטילת סיכון בפעולה נורמטיבית כלשהי, עלולים לקפוא על שמרינו. ופרושו, חריצת הדין!
ואולם, אין האדם יכול להסתגר בדלת אמותיו ולחשוש מהצל של עצמו לאורך ימים. (12-13): ..."בַּתְּחִלָּה הָיִיתִי זֶרַע - /נִשָּׂא עִם רִבּוֹאוֹת אַחִים זְרָעִים/מִסְתַּחְרְרִים בָּרוּחַ"...//..."הָיִיתִי רַק פּוֹטֵנְצִיאַל עָטוּף בִּקְלִיפָּה זְהוּבָה./חַיִּים... אוּלַי"?...
והנה אט אט נפתח הצֹהר, והשיר שלפנינו מקבל מימד בוטח ועוצמתי בהמשך: ..."בֵּין עֲנָפַי יָבוֹאוּ אַלְפֵי צִפָּרֵי שִׁיר. לָרוֹן אתִּי תְּחִילָתוֹ שֶׁל יוֹם."...//..."וְכוּלִי נְתִינָה./קִבַּלְתִּי מַתָּנָה,/חַיִּים"...
בו ברגע שיש יקיצה מסוימת (כנ"ל), הדוברת את מהות הקיום, נכיר לראות כיצד הכתיבה הולכת ונעשית בהירה ופתוחה יותר (ע' 14-16): ..."מֵעֶבֶר לַחוֹמָה/נִמְצָא גַּן הָעֶדֶן שֶׁלִי/כָּל תְּשׁוּקוֹתַי הַכְּמוּסוֹת/שָׁם אֶהְיֵה כָּל שֶׁרָצִיתִי לִהְיוֹת"...
בהמשך השיר, נפגוש לראשונה בתפנית הרציונלית של 'האני':
..."הִרְגַּשְׁתִּי שֵׁלְוָה נִנוֹחָה/פּוֹשֶׁטֶת בְּאֵבָרַי./מִשְׁקָלִי כְּאֶפֶס./וַאֲנִי קַלָּה כִּשְׂמִיכַת הַנוֹצוֹת/הָעוֹטְפוֹת אֶת כּוּלִי./יֵשׁוּתִי מִתְרַכֶּכֶת וְהוֹלֶכֶת"...
העימות עם ההתפכחות והרציו - מגיע בבית האחרון של השיר. במשפט:
..."אַךְ, עָמוֹק עָמוֹק בְּתוֹכִי/אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת/אֶל תְּחוּשַׁת שִׁכְרוֹן הַכֹּחַ/אֶל כֹּבֶד הַעָצְמָה,/שֶׁשָּׁטְפָה אוֹתִי, אָז/כְּשֶׁחָשַׁבְתִּי,/שֶׁאֶפְשָׁר בִּנְחִישׁוּת/לִשְׁבּוֹר חוֹמוֹת - וּלְנַצֵּחַ"...
קבלת 'האני' הרוחני של "היות" - (בין אם משורר הוא או אמן), הינו השלב המכריע 'בתיבת המחשבות' הבאות לביטוי מוחשי בשירה שכאן. וככל שנתעמק בשירתה של יהודית שאול, כך נקבל משמעויות נוספות. בציטוט (מע' 6-7), המשפט מצביע על 'קבלה והשלמה'.
(..."הָאָדָם רוֹצֶה לָדַעַת/הָכֹּל עַל הַכֹּל./לָכֵן, יִשְׁתַּמֵּשׁ/בַּיְּכוֹלֶת לִשְׁאוֹל"...//.."בַּתְּשׁוּבָה -הַיְדִיעָה מִתְגַּבֶּרֶת,/וְהַתְּבוּנָה מִתְרַחֶבֶת"...
ולא רק זאת, גם מהותו של הצַּיָּר כמוהו כמהותו של כל יוצר אחר, כל אחד משתוקק כי יאהבו אותו באמצעות יצירותיו. (ע' 22-23): ..."מִתְבּוֹנֵן הַצַיָּר/כּוֹאֵב, מִתְלַהֵב,/בַּתְמוּנָה, שֶׁצִיֵר לָאַחֲרוֹנָה"...//..."בְּסוּפַת רְגָשׁוֹת/צְבָעִים מְרִירִים-מְתוּקִים."...//..."נזְקָקוֹתֹ זוֹ לָזוֹ/מִשְׁתּוֹקְקוֹת לְאַהֲבָה."...//..."אִם יִקְנוּ -/ נִצּוֹץ מִנִּשְׁמָתוֹ/יִהְיֶה תָּלוּי/בְבַיִת נָכְרִי/עַל קִיר."...//..."לֹא יִקְנוּ- //יִהְיֶה מֻטָּל בֵּין שְׁאָר הַנְּפָלִים/בְּמַחְסַן גְּרוּטָאוֹת."...//..."אוּלַי - /לֹא עוֹד תָּשִׁיר אֶצְלוֹ אֶת שִׁירָהּ- /הַבְּרִיאָה הַחֲדָשָׁה/הַמְפַעְפַּעַת בו"...
יהודית שאול מלמדת זכות גם על המשוררים וכך נכתב (ע' 24): ..."כּוֹתְבֵי הַשִּׁירִים/בְּקֹשִׁי בְּמַדְרֵגוֹת סֶלַע עוֹלִים,/לִפְעֲמִים - בְּעַלְמָא מְטַיְּלִים,/נוֹשְׂאִים מַשָּׂא דּוֹרוֹת בְּשַׂקִּים,/אוֹ בְּתַּרְמִילִים רֵיקִים."... ומצביעה בכוונה גדולה על הקשיים העומדים לפני המשוררים והצַיָּרִים כאחד. ומה רב הקושי שלהם להתמודד עם מושא יצירתם, אשר מהווה למעשה את הציר המרכזי של חייהם.
גם כשהמשוררת מעלה אל הכתב את אספקלריית חייה, טורחת ומפרידה בין נושא אחד למשנהו ומעלה את כולם כיחידה אחת אל 'סיפון הספר' להפלגה.
אל לנו לשכוח כי הקובץ הנוכחי מכיל גם נושאי עניין נוספים בהן נוגעת המחברת כמו דמויות מהתנ"ך אשר מפרות את הדמיון ומרחיבות את היריעה כמו גם סיפור אוטוביוגרפי מרתק מילדותה. קובץ זה, בהחלט מעורר עניין להמשיך ולקרוא יצירותיה הבאות.
