קורא שמיקד את קריאתו ברומאן "גדר חיה" רק בסיפור האהבה הקלישאי המסופר בו, זה שנרקם במשך חצי שנה בניו-יורק בין ליאת בנימיני הישראלית מת"א לבין חלימי נאסר הפלשתיני מרמאללה, שילם ללא-ספק מחיר מופקע עבורו, כי החמיץ את הרובד הנועז יותר בו והוא הרובד האקטואלי-פוליטי, שבו הציפה המחברת, דורית רביניאן, דיון בנרטיב הפלשתיני על הסכסוך הערבי-יהודי, שאליו הוסיפה את תמיכתה בפתרון שהפלשתינים מציעים לו: ייסוד מדינה דו-לאומית בין הירדן לים התיכון במקום מדינת ישראל, שהיא מדינת הלאום של העם היהודי בהיקפו העולמי.

פרקי החלק הראשון של הספר (החלק המכונה "סתיו") הם שהטעו את הקורא להניח שעליו להתרכז רק בעלילת האהבה, כי בהם הצניעה רביניאן את הניגודים הלאומיים שעלולים היו לשבש את הימשכותם הארוטית של ליאת וחילמי זה לזה. לעומת זאת הבליטה את קווי-הדמיון שתרמו להתאהבותם המיידית אחד בשני: שניהם מתוארים כיפי-תואר וכמעט בני אותו גיל. חילמי בן עשרים ושבע וליאת מבוגרת ממנו רק בשנתיים. לשניהם גוון עור זיתי ועיניים חומות של בעלי "ישות מזרח-תיכונית" (עמ' 23). היא נמשכה לכפות ידיו, "ידיים גדולות ויפות" (עמ' 22-21), והוא הוקסם משפתיה היפות והחושניות (עמ' 38).

מרגע ההיכרות בבית-הקפה "אקווריום" כבר היו חילמי וליאת משוחררים זה בחברת זה, ובצאתם משם צחקו לא רק מהאופן המשובש שכל אחד מהם הגה מילים ספורות שידע משפת האם של הזולת, אלא גם מכל מה שראו וחוו בדרכם אל הסטודיו שלו בברוקלין. עד מהרה כבר פנה חילמי אל ליאת בכינוי "באזי", קיצור "באזילַה חִלְוַה" - "אפונה מתוקה" בערבית (45), והיא הוסיפה לשמו את סיומת החיבה הישראלית וכך הפך בפיה מחילמי ("החולם" בערבית) ל"חילמיק". וכבר באותו לילה חגגו את אהבתם בחדרו. הוא "משתלהב ומתמסר ונפתח כמו מניפה גדולה" והיא "רועדת ונאנקת מרוב עונג" (65).

גילויי הקריאה הנוספת

בנקודה זו, שבה כמו הרבה גברים ונשים אחרים שנפגשו באקראי בבתי הקפה ובבארים, בילו יחד את סוף השבוע, "התנחמו זה בזה והפיגו במשהו את בדידותם בעיר הענקית הזו", הייתה יכולה גם רביניאן לסיים גם את הרומנס הקצר הזה בן היומיים בין ליאת וחילמי "בחיבוק גדול ובנשיקת פרידה חברית ליד הדלת" (96).

אם לא בחרה באפשרות הזו, בשלב שבו מיצתה למעשה את עלילת האהבה הצרופה, בסוף החלק "סתיו", סיפקה רביניאן בעצמה את ההוכחה, שלא כדי לספר עוד סיפור המתאמץ לשכנע שהאהבה גוברת על כל הניגודים ועל כל המכשולים ו"בסוף האהבה מנצחת" (245) - אלא כדי להתקדם אל העלילה שהיה חשוב לה יותר לכתוב והיא העלילה הרעיונית, האקטואלית-פוליטית.

לפיכך, מוצע לכל קורא אשר ריכז את קריאתו בחלק הראשון של הרומאן (ב"סתיו" יש פחות ממאה עמודים), רק ברומנס שהתפתח בין ליאת וחילמי, לחזור ולקרוא אותם שנית והפעם כדי להשתכנע שעלילת האהבה נוצלה ברומאן הזה כבמה להעלאת העלילה הרעיוני, שהרי לא ייתכן שפלשתיני וישראלית יגיעו לפרישת המניפה שלו ולאנקות העונג שלה בלי שמכשול הסכסוך הערבי-יהודי, האמור להפריד ביניהם, יעלה בשיחותיהם קודם לכן.

ואכן, תחילה עלה "הסכסוך" בשיחתם כזיכרון ישן של כל אחד משניהם מתקופת נעוריהם. ליאת סיפרה לחילמי ברוח מבודחת כיצד הצטיידה בסיכה במשך שנתיים, בהיותה תלמידה ב-1982, כדי להתגונן מפועלי בנין מהשטחים שעבדו ולנו באתרי בנייה שהיו סמוכים לדרך שלה אל ביה"ס היסודי (47), וחילמי גמל לה באותה בדיחות-דעת בתיאור הפגישה הראשונה שלו ושל חבריו עם ילדי מתנחלים בוואדי ליד רמאללה. אף שהיו מצויידים עם כל הדרוש, "עם כיפות ופאות וציציות", ברחו ילדי המתנחלים בעודם צורחים כמבועתים "ערבים!" (48).

בדיחות הדעת נעלמה מסיפוריו הבאים של חילמי. המכריע מביניהם היה הסיפור על מאסרו בכלא הישראלי למשך ארבעה חודשים, בהיותו נער בן חמש-עשרה, בגין ציור הדגל הפלשתיני על קיר בחברון (86). למאסר הזה הייתה השפעה מכרעת על המשך חייו. אחרי שהשתחרר מהכלא, החליטו הוריו להרחיקו מזירת העימותים בחברון והם העתיקו את מגוריהם לרמאללה הרגועה ממנה. וגם משם דאגו להרחיקו, בסיום לימודיו בתיכון, אל מחוץ לאזור הסכסוך.

ב-1996 נשלח להשלים תואר ראשון באוניברסיטת בגדד, בירת עירק. וב-1999 נפגש עם אמו, אך לא ברמאללה, כי אם במכה שבסעודיה, כי בעוד שאביו נשאר אתיאיסט, הפכה אמו בינתיים למוסלמית אדוקה. סביר להניח שבפגישה זו עם אמו במכה הוסיף גם חילמי את התואר חאג' לתואר האקדמי שקיבל בבגדד, כי לא חזר עם אמו לבית הוריו ברמאללה, אלא עבר לחיות כצייר בניו-יורק, כדי לבצע שם את השליחות שאמו יעדה למשכילים מבין ילדיה הבוגרים, לו ולאחיו ואסים (187). רק פתי יאמין שבמרכזי השנאה האלה למדינת ישראל (בגדד ומכה) לא ספג חילמי מטעני טינה כבדים נגד המשך קיומה של מדינת ה"יאהוד" במזרח תיכון. בכל אופן, ציוריו - כך יובהר בהמשך - יעידו שגם מעבר לאוקינוס האטלנטי לא ניתק חילמי את עצמו מהמאבק הפלשתיני.

דיוקנו של תועמלן פלשתיני

בינתיים נמשיך בקריאה החוזרת של פרקי "סתיו" כדי להוכיח שחילמי לא התרחק מהמאבק הפלשתיני כלל וכלל, ורק היקסמותה של ליאת מתלתליו, מגוון הזית הבהיר של עורו, משתיקותיו ומפיזור רוחו, הטעתה אותנו לחשוב שהוא אמן מיוסר, "מרחף" ומסתורי, בעוד שבפועל היה צייר מגויס, ותועמלן מתוחכם, מרוכז וחד כתער, של המאבק הפלשתיני נגד קיומה של מדינת ישראל, שביטא בקול מתון ובכל הזדמנות באוזני ליאת את הנרטיב הפלשתיני שלו.

חילמי נחשף לראשונה שאין תוכו כברו כאשר מנה באוזני ליאת על "חולשותיו": הוא אינו יודע לנהוג ברכב, אינו יודע לירות ברובה ואינו יודע לשחות בים. לא במקרה התעכב על סיבות אי-שליטתו בשחייה: שהרי בחברון אין ים, וצה"ל מערים קשיים ומונע מחברוני להגיע לים של עזה. ואז אחז בידה של ליאת ואמר לה ב"חצי חיוך": "לא נזרוק אותך לים בגלל זה, בואי -" (34).

מי שבתמימותו הניח שליאת לא קלטה את משמעות האיום באמירה מבודחת זו של חילמי, השגורה בפי הפלשתינים, באה מיד ההתרחשות הבאה והוכיחה שטעה. כאשר התברר לשניהם שחילמי איבד את המפתחות לדירתו, הציעה ליאת פתרון מעשי: להזמין מנעולן שתוך דקות יפרוץ את הדלת ויתקין מנעול חדש. ואז קלטה את מבטו ושוב היכה בה "אותו הד עמום של אשמה" (שהתעוררה בה למשמע עוול הרחקתו מהים ע"י צה"ל), כי הייתה בטוחה "שמטרידות אותו כרגע שאלות דחופות יותר מהמפתח שהם (הערבים) שומרים אצלם עם החלום לשוב אל הבתים והשדות ובארות המים" (43).

ואם גם הניצוץ שנדלק במבטו של חילמי, כאשר הציעה לו להתקין מנעול חדש, לא הוליד אצל ליאת יותר מהמחשבה על המפתח שהפלשתינים מזכירים לעצמם באמצעותו את חלום השיבה שלהם אל "רמלה-לוד-יפו-חיפה וגו'", הייתה צריכה להבין אל מי נתלוותה כאשר ניגלה לעיניה המחזה הבא בחדרו.

על חוטים שנמתחו מקיר לקיר נתלו עשרות גיליונות נייר ועליהם רישומי עיפרון של דמות אחת - "דמות של ילד, שראשו גדול ומלא תלתלים כראשו של חלמי, גופו צנום וגפיו ארוכות. - - - ובכל הרישומים עיניו עצומות, אולי ישן אולי מת. הוא לבש מין כתונת לילה או גלביה רחבה, וריחף לו באוויר". הריחוף של הילד ברישומים אלה הזכיר לליאת את הציורים של שאגאל והיא ביטאה זאת בהתפעלותה, אך בעוד הוא צוחק משבחיה "בתרועה רמה", הסתיר מיד בכף ידו "את החיוך שקפא לו על השפתיים, והעביר מציור לציור את עיניו שהרצינו פתאום" (עמ' 62-60).

חילמי אינו "ערבי צמחוני"

ואם נוכח ההפכים האלה בתגובותיו של חילמי במעמד הזה לא נמלטה ליאת מיד מחדרו, עניין לנו כאן עם ישראלית, שכמו רבים מהישראלים המזדהים כתומכים ב"מחנה השלום" גם היא מתהלכת עם רגש אשמה למשמע הנרטיב הפלשתיני - שיפורט בהמשך כפי שהוא מוצג ב"חורף", החלק השני של הרומאן - ולכן התאימה ביותר לתפקיד הכפול שהוועידה לה רביניאן ב"גדר חיה": לייצג את הישראלים בוויכוחים עם התועמלנים הפלשתינים ממשפחת נאסר מרמאללה וגם לבצע בה-בעת את תפקיד "המספר" של עלילת הרומאן.

אל חלומו של חילמי בסדרת הרישומים, שהעניק לה את הכותרת "הילד החולם", נחזור מיד, אך לא לפני שנתעכב על עוד הערה אגבית שלו, המדברת בעד עצמה. בהיותם בדירתה של ליאת, מצא חילמי עותק צה"לי של התנ"ך ודפדף בו. וליאת, החושבת עדיין בפרקי "סתיו" שחילמי הוא "ערבי צמחוני" (81), תארה לו בהרחבה את טקס הסיום של הטירונות שבו נשבעה נאמנות לצה"ל ולמדינה עם העותק הזה בידה האחת ועם תמ"ק עוזי בידה השנייה, ואז העיר לה: "כמו בחמאס, עם הקלצ'ניקוב והקוראן".

ליאת התקוממה על ההקבלה, אך חילמי לא נסוג ממנה: "זה לא בדיוק אותו מעמד פשיסטי, עם רובים וחיילים וספרי-קודש?" (82). אף שליאת טענה שאין דמיון בין צה"ל לחמאס ושאין בדעתה להתנצל על היות ישראל מדינה המחזיקה צבא חזק להגנתה, השלים חילמי את הקרב המילולי ואמר: "זה צבא חזק שכובש אוכלוסייה אזרחית". ובעודה עונה על טענת הכיבוש שלו מענה שלא לעניין (ו"אם בארבעים ושמונה אתם הייתם מנצחים במלחמה"), התמלאה מיאוס מעצמה על כך שנסחפה להתייצב לעומתו בוויכוח "טפל ומיותר" (83).

כאשר קוראים כך את פרקי החלק הראשון, ברור טיבו של התבשיל שהכינה רביניאן לקוראיה הישראלים בספר הזה. בעוד שאת חילמי גילפה כתועמלן פלשתיני שעמדתו הפוליטית בנושא "הסכסוך" מגובשת, הציבה מולו את ליאת כישראלית שמבחינה פוליטית היא כמעט "לוח חלק", ואם לא די בכך שאינה מצוידת מספיק כדי להתמודד עם טיעוניו (ובהמשך גם לא עם הטיעונים של אחיו, ואסים), היא גם מרגישה רגשות אשם כלפי סיפור הפליטות של הפלשתינים וגם חשה מיאוס מעצמה כאשר היא נקלעת לוויכוח על סכסוך, שבעיניה הינו "טפל ומיותר".

"המפתח" של חילמי

אף שרביניאן שזרה גם בין פרקי "חורף", החלק השני של הרומאן, קטעים נוספים "מאותו דבר", מעלילת אהבה שבעצם מוצתה כבר בחלק "סתיו", ובאותה הקפדה על חלוקה מאוזנת בין גיבוריה, הסיטה בחלק זה את תשומת הלב, והפעם באופן מפורש, לעלילה הרעיונית-פוליטית. כך, למשל, מיד אחרי נתח קצר "מאותו דבר", המתאר ערב חורפי מושלג וקר שבו סיפרה ליאת לחילמי, והפעם "בלי הד של רגש אשם" (176), על השדות הירוקים של ילדותה בהוד השרון, והוא סיפר לה על שיטוטיו בוואדיות הזיתים של חברון, נדפס פרק רחב מהעלילה האחרת, פרק המוכיח שכמו כל תועמלן פלשתיני שומר גם חילמי ברשותו את "המפתח" שעליו הוא מבסס את השקפתו הלאומית.

למחרת כאשר התעכבו בסוהו ליד גלריה שבה הוצגו למכירה שני ציורי שמן של חילמי, שאלה אותו ליאת בתום-לב על משמעות הכיתוב שהתנוסס מתחת לשני הציורים: "מסמייה אל-זר'ירה" 2 ו-3. חילמי לא החמיץ את ההזדמנות לספר לה בהרחבה את הסיפור של משפחתו. רמאללה היא לפי השעה התחנה האחרונה בנדודי המשפחה. מוצא המשפחה הוא באותה "מסמייה אל-זר'ירה", כפר ששכן "קצת דרומה מלִיד", שהיא העיר לוּד כיום. במלחמת 1948 ברחו הוריו מ"אל-זר'ירה" למחנה פליטים ביריחו, במלחמת 1967 עברו מיריחו לחברון, ואחרי מאסרו כשהיה בתיכון נדדו שוב ועברו מחברון לרמאללה (183-181).

אחרי ההסבר הזה על תלאות משפחתו כמשפחת פליטים, אחרי שנאלצה לעזוב ביתה ואת אדמתה ב"אל-זר'ירה", נזכרה ליאת בציור שמן שראתה בחדרו של חילמי, שבו צייר את ניו-יורק "כעיר רפאים של גשרים ומגדלים נטושים, אגמים מרצדים ומי-נהר שמנוניים, שכל מיני חפצים צפים בהם" (118). כעת הבינה שלא צייר את ניו-יורק הממשית, אלא ביקש לעורר באלה שיסתכלו בציור את השאלות הנוגעות במכאוב הפליטוּת של הפלשתינים: "למי שייכים החפצים בנהר, מיהם הבעלים של הפריטים האבודים שנגרפו בזרם" (181). ההבנה הזו חיזקה את הרגשת המועקה שחילמי כבר נטע כבר קודם אצל ליאת.

לשאלת ליאת אם היה רוצה לחזור לכפר ליד לוד, אילו זה היה אפשרי, השיב חילמי שאולי בני משפחתו ירצו לחזור לשם, אך אשר לו, הוא חולם לגור "ליד הים" (182). אל משמעות תשובתו זו נחזור בהמשך ואפילו בהרחבה, אך בינתיים נצרף לסיפור הנטישה המאולצת של הכפר על-ידי משפחתו של חילמי את ההשלמה שניתנה לו בחלק השלישי של הרומאן.

חילמי הגשים את חלום השיבה לכפר של אבות המשפחה, כאשר שכר בית בכפר ג'יפנה, בדרך לביר-זית צפונית לרמאללה, "בית אבן ישן עם עץ תות ענקי בחצר" (297) הצופה אל הוואדי ואל מטעי הזיתים והאפרסקים של הכפר - נוף המעיד על השורשיות של הפלשתינים בו (נוף שס. יזהר הגדיר אותו בסיפור "חרבת חזעה" - למען אותה מטרה עצמה - הרבה שנים לפני דורית רביניאן בחמש מילים: " שטיח בינת-איכרים, ארג דורות"). אף שהיה מדובר בשכירות קצרת מועד, כי התכוון לחזור לניו-יורק ואל החדר ששכר אצל ג'ני בברוקלין, החליט חילמי לשקם את המטע הקטן וגם לזרוע ערוגות של צמחי תבלין וירקות בחצר, כי בכך מימש את החלום שביטא בארבעים רישומי הסדרה "הילד חולם".

מטרת הרומאן "גדר חיה"

ואשר לנרטיב הפלשתיני, שכה ריתק ושכנע את ליאת, חשוב להעיר: בעיית הפלשתינים היא שבהעדר מיתוס לבסס עליו את לאומיותם (אלא אם כן יצליחו לשכנע בורים בעולם שהפלישתים מהמקרא הם אבותיהם הקדמוניים), הם המציאו נרטיב של מסכנוּת כתוצאה מ"נכבה" שגרמה לפיזורם כפליטים בעולם. וכזו היא בערך כל "החבילה" של הנרטיב הכוזב הזה: הציונות היא תנועה קולוניאליסטית והיא זו שאשמה באסונם של הפלשתינים.

תחילה יזמה הציונות את ה"נכבה" הראשונה ב-1948, שגרמה לעקירת הפלשתינים מבתיהם בערים ומאדמותיהם בכפרים והנציחה אותם במעמד של פליטוּת ללא-מוצא במשך שלושה דורות. אחר כך יזמה הציונות גם את ה"נכבה" השנייה משנת 1967, שבה החמירה את מצבם של הפלשתינים על-ידי הכיבוש (אִיחְתִילַל) של שאר אדמותיהם ועל-ידי פעילות התנחלות מואצת בהם. העוול הזה יתוקן בבוא היום, אך רק על-ידי הנעת גלגלי ההיסטוריה אחורה.

בשלב הזה נפרמת האחדות בין התנועות הפלשתיניות המרכזיות: מהחמאס על שני פלגיו, השיעי והסוני, המטיף למחיקת מדינת היהודים בכוח הנשק כמצוות האיסלאם, ועד הפתח שלפי שעה הוא בוחן, בלחץ ארה"ב, את פתרון שתי המדינות זו לצד זו (אך ללא הכרה בישראל כמדינת העם היהודי, בלי הסכמה לסופיות הסכסוך ובלי הסכמה לוותר על זכות השיבה של הפזורה הפלשתינית כולה תוך הטריטוריה שהייתה לישראל עד מלחמת 1967), ובה-בעת גם מחזר אחרי חמאס.

התועמלים ממשפחת נאסר, ואסים וחילמי, המציגים את עצמם כנאורים וכשוחרי שלום אתיאיסטיים, משכנעים - כך יתברר מיד - האחד בבירה אירופית חשובה (ברלין) והאחר בחשובה מבין ערי ארה"ב (ניו-יורק), שההשקעה בפתרון שתי המדינות היא חסרת תכלית ולא תפתור את "הסכסוך", ולכן מוטב לעבור כבר כעת לפתרון "הסכסוך" על-ידי הקמת מדינה הדו-לאומית מהירדן ועד הים התיכון במקום מדינת ישראל. דורית רביניאן כתבה את "גדר חיה" כדי להשמיע את תמיכתה בפתרון שמפיצים בעולם האחים ממשפחת נאסר ברמאללה.