מחברת השמש

גם אם נחשוב שהכל בהיר, ברור וידוע וכולנו יודעים הכל על הכל, הינה מבקש ישראל בר-כוכב בשירתו להזהירנו, כי אל לנו להיחפז במסקנותינו, כי אין הדבר כך כלל ועיקר.

ונתחיל עם הפסקה בפרולוג - 1 הנושא גם את שם הקובץ (ע' 11): ..."הָיִיתִי רוֹצֶה לְבַקֵּר בַּצַד הַשֵּׁנִי שֶׁל מַשֵּׁהוּ./וְצָרִיךְ לְהַפְרִיךְ אֶת זֶה שֶׁדָּבָר לֹא זָר לָנוּ"... הנה באמירה הזאת (הפשוטה לכאורה), טמונה תפיסת עולם חדשנית של ישות השואפת לשנות דפוסים ומקובלויות (וראה את הבית הראשון): ..."כַּמָה קָשֶׁה לָזוּז מִפֹּה,/לָצֶאת, עַד שֶׁנִּטְרֶקֶת הַדֶּלֶת /מֵאֲחוֹרֵי הַהֶרְגֵּל הַיָּשָׁן"...
הקובץ מציג לפנינו את הזוגיות מנקודות חולשה והעצמה כאחד. הנה מספר דוגמאות לכך:

(ע' 86) ..."אֲבָל אֵינֶנּוּ בְּנוּיִים לָשֵׂאת אֶת זֶה"...//..."בִשְׁנֵי אֲנָשִׁים יֵשׁ יוֹתֵר צַעַר."... (ע' 82) ..."מִי שֶׁרוֹאֶה מֵבִין שֶׁנִּגְזַר לְאֳהֹב,/גַּם מִי שֶׁחַיָּיו מִתְנַהֲלִים, מִתַּחַת לַמַּיִם"... ובבית אחר בשיר: ..."לֹא מֵרְצוֹנוֹ אָדָם גּוֹלֶה/אֶל הַמֶּרְחָק הֶעָדִין שֶׁל הַוִּיתּוּר"... (ע' 94) ..."אִשָּׁה אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ/וְאַתָּה בַּסַּנְוֵרִים/אוֹ שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אִשָּׁה וְהִיא בֶּסַהֲרוּרִים"...//..."מַשֶׁהוּ מֵשִׁיב אוֹתְךָ בַּבֹּקֶר/לִהְיוֹת מַה שֶּׁאַתָּה"...

ההתפכחות, אינה חד-משמעית ונחרצת. היא משיבה את האדם מהרוח אל החומר וחוזר חלילה בהתאם למצבי הרוח המשתנים לפרקים: (ע' 67) ..."מַצַּב רוּחַ מִלֵּא זִכָּרוֹן/כְּדֵי שֶׁאוּכַל לְהַרְכִּיב/יִחוּרִים לְמַה שֶׁלֹּא צִמַּחְנוּ"...

ההבנה כי לתרחישים מסוימים שחלפו בחיינו לא הקדשנו תשומת לב מספיקה, מעוררת אותנו לעבור הליך של סינכרון הזיכרון שמטרתו העצמת הביטחון האישי האומר כי הפעלנו כל אשר ניתן בדרך, ופעלנו בכל האמצעים שעמדו לרשותנו כדי למצות את הטוב (האפשרי) שנפל בחלקנו, כנגד 'הספיקות' שעמדו שם כל הזמן. ורק לאחר זאת, ניתן להרפות ולעבור הלאה אל הרגשת הסיפוק בלא כל חרטה.

ויש חיזוקים לדבר בפרולוג - 7 (ע' 17) ..."בְּכָל יוֹם מִשְׂתָּרֵךְ הַגּוּף אַחַר הַחֲלוֹם/ וְאָנוּ מוֹפִיעִים מִבֵּין קוּרֵי תַּרְדֵּמָה,/מֵעִיר הַמִּקְלָט שֶׁל הַשֵּׁנָה,/אֶל הַבָּמָה הַקְטַנָּה בַּמִטְבָּח/וְאֶל הָרְחוֹב תַּחַת הַשֶׁמֶשׁ"...
ולא לחינם עוסק ומרחיב המשורר בשיח הזה. שכן, בשורות הללו טמונות כל המהויות של הקיום האנושי ביומיום.

לא ייפלא אפוא כי כל פעילותנו הנפשית והגופנית מתבצעות בין ערנות לבין אילוזיות. ולפיכך כשמוסיף המשורר בפרולוג - 8 (ע' 18) ואומר: ..."לַגֶּשֶׁם שֶׁבַּחוּץ אֵין דָּבָר עִם הַגֶּשֶׁם שֶׁבִּפְנִים"... הרי הוא למעשה מצביע ואומר באופן מפורש כי יש להפריד את הפן הפיזי, מהפן הרוחני. ולהתייחס לכל פן כיחידה עצמאית ונפרדת.

היות שהממצא מורה לנו כי מטבע הדברים, הנפש מסוכסכת עם עצמה, הפתרון לשלום - נתון בידי 'הישות השלמה', הנעה בין הפיזי למטפיזי. היות 'והגוף' מודע לתנודות של עליות ומורדות 'הנפש' - מאליו חייב להיווצר היזון כלשהו, אשר לא תמיד תופס. ולכן, כל צד חייב להרפות קמעה כדי לא ליצור תלות מוחלטת. ראה המשך הפרולוג - 9 (ע' 19): ..."כָּל חַיֵּינוּ צְרוּרִים בְּאָזְלַת יָדֵינוּ"...//..."כָּל סִכְסוּכֵי הַזְּמַן קָמוּ מִתּוֹרֶשֶׁת הָאֶתְמוֹל,/וְשָׁם, שָׁם נִגְזַר/לְהַרְפּוֹת מֵהַשֶׁמֶשׁ"...

וכעת, צא ולמד האם להיאחז בשמש? כלומר: בחומו; בנתינתו; באהבתו; באורו המענג, או להרפות?! המשורר דוגל בלהיאחז (למרות כל הקשיים), כדי למצוא את שביל הזהב. ובתנאי, שלמדנו והשכלנו ממעשינו בעבר, כדי להמשיך ולפסוע בבטחה ובהבנה אל תוך ההווה.

הבה נעיין שוב בפרולוג - 4 (ע' 14): ..."שֶׁמֶשׁ אֵב זָרְחָה/וְגַם סַבְלָנוּת שָׂרְרָה,/לִבְנוֹת בַּיִת, לָלֶכֶת בֵּין הַטִּיפּוֹת,/אֲבָל לֹא יָכֹלְתִּי, שֶׁלֹא לִמְעֹד". ההתמתנות וההשלמה - הם הדברים הבנאליים בחיינו, אך הם למעשה מייצבים ומחזקים אותנו. שכן אינם קיצוניים ואולטימטיביים.

שירי הקובץ מאפשרים הצצה מעבר לפן האנושי (שאינו קשור דווקא לנושאים שבינו לבינה), שהקשרו - 'קיום ויקום'. המשורר מצביע עליהם מתוך ניסיון והבנה ככתוב (ע' 26): ..."פַּעַם חָשַׁבְנוּ שֶׁהַכֹּל אֶפְשָׁרִי./וְנוֹדַע שֶׁיֵּשׁ חַיּוֹת טֶרֶף וְיֵשׁ/מַה שֶׁמְקַצֵּר טְוָחִים"... ומסיים במסר נחרץ: ..."גַּם עַל גַּב הַתְחָלָה חֲדָשָׁה צוֹמַחַת חוֹמָה."... נניח עברת דירה בגלל השכן הרשע, ומי יערב לך שבמקום החדש לא ימצא שכן רשע דומה?

וככל שהאנושות רצה קדימה ופניה לשלום, הנה נוצרים גדרות וחומה בצורה, הגורמים לנסיגה ולא מאפשרים כל פרצה להתקדמות.
באותו עניין, ניווכח עד כמה 'לטבע' יש השלכות על חיי 'האנוש' שאין נטייתו חדגונית ושלווה כצפוי (ראה ע' 51): ..."מִּכִּוּוּן הַשֶּׁמֶשׁ/שָׁבוֹת אַרְבַּע הָעוֹנוֹת"...// ..."לְהִקָּווֹת הֵיכָן שֶׁנִּתָּן לִמְצֹא/אֶת צִפֳּרֵי הַסְּבַךְ"... וכולנו מבינים כי 'בעקב אכילס' מדבר המשורר.

'הטבע והאדם' בשירה שכאן, יוצרת 'שיתוף ושותפות'. המילים נושאות בחובן משמעות כפולה (ע' 48): ..."בְּכָל דּוֹר רָטְטוּ הָעֵצִים/וְרַעַד פָּשַׁט אֵל שֶׁטַח הַפָּנִים/עַד שֶׁיָּרְדוּ הַמַּיִם"... ומי שסבור שהמשפט מופשט מדי, הרי הצדק עמו. אך למרבה הפלא יש במשפט ציוריות מתעתעת ונפלאה כאחד. וכי איך יכול הטבע להכיל את האדם בלא כל הסוואה? ואכן, העצים 'רוטטים' מעומסי: הרוע ההרג; והשמד (שאינם נוטים להיעלם מהיקום), ובמקום זה הרוע פושט ומתעצם מדור לדור. ואותו הרטט והרעד של הטבע, שב כבומרנג ונותן אותותיו בצורת בכי ודמעות אנוש.

דיוק הכתיבה, מצטייר כקולאז' הדורש פיענוח והעמקה. לכך מוסיף בר-כוכב ורושם, כי למעשה אין דברים מוסכמים (ע' 32): ..."יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁהַשָּׂפָה לֹא תָּבוֹא/לָכֵן יִשָּׁאֲרוּ לֹא אֲמוּרִים". אמירה מלוטשת זאת באה כדי להכהות או להבהיר במידה שווה את הקצוות, כמענה לתמיהות שייתכנו.

וכשלא נמהל מים עם דמעות ולא את 'טבע האדם' (הקיומי), עם ' טבעו של הטבע' (היקומי), למשמעות 'החלימה', לא תהיה השפעה על היומיום. קרי (ע' 33-34): ..."בְּכָל אָדָם מֻצְנָעִים חֲלוֹמוֹת/שֶׁהוֹלְכִים/וְקוֹפְאִים אֶל עַצְמָם".... 'הדעות הקדומות' ו'ניסיון חיים' - רצוף מהמורות, והם מנפצים לרסיסים את עולם החלומות והאשליות כאחד. חיזוק לכך ראה הכתוב בפרולוג - 2 (ע' 12): ..."חָשַׁבְנוּ שֶׁדַּי לְהַקִישׁ/וּדְלָתוֹת יִפָּתְחוּ,/אַךְ יָדוּעַ שֶׁרֹב הַדְּלָתוֹת נְעוּלוֹת"...

ואולם כפי הנאמר (ע' 46): ..."לְכָל אָדָם מְזֻמָּן סִפּוּר"... הרי ש'הסיפור השירי' בקובץ, נותן בהחלט ראי לנפש האדם על מכלול היבטיו.

במצלול כתיבתו של המשורר, הקורא להיפתחות הדרגתית, נכיר בניית יצירות מורכבות הנושאות תובנות מפתיעות של תכולת הנפש (ע' 45): ..."מְתוּקִים הַחַיִּים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה/לֹא תִּמְצָא מָקוֹם מַרְהִיב יוֹתֵר וְנוֹרָא"... ואותו הצורך להתפייס עם הסביבה ובעיקר עם 'האני', הוא צורך השעה. מה עוד שחובה עלינו להמשיך מהמקום בו נעצרנו - אלא שהפעם החכה בידינו (ע' 25): ..."שָׁם בֵּין כִּתְמֵי אוֹר כְּשֶׁהַכֹּל תָּאַם/וְהַמּוּזִיקָה עוֹד לֹא/צָבְרָה גַּעְגּוּעִים, כִּי הָיוּ הַדְּבָרִים לְעַצְמָם./גַּם עַכְשַׁיו נִתָּן לְשַׁלֵּחַ אֶת סִירַת הַנְּיָר/שֶׁתָּשׁוּט בְּמוֹרַד הַנָּהָר/וְתִהְיֶהַ נַפְשֵׁנוּ לְשָׁלָל"...

וגם הסיום, מגיע בנימה אופטימית גדושה בתקווה לימים מתחדשים.
בפרולוג - 8, אשר מסכם להערכתי קובץ נפלא זה (ע' 18): ..."אֶפְשָׁר סוֹף, סוֹף לִפְתֹח דֶּלֶת אַחַת/בֵּין כָּל הַדְּלָתוֹת הַנְּעוּלוֹת"... ולנשום לרווחה. וזה כשלעצמו צעד לקראת הבאות..