השבת היא לא רק של החרדים והיא לא רק של הדתיים. השבת היא השבת של כולנו, היא המורשת המשותפת של כולנו, ואנחנו ביחד צריכים לצקת תכנים שסביבם צריך לגבש הסכמה רחבה, ולא בדרך שזה קרה וקורה.
שאלת פתיחת בתי עסק בשבת היא אחת השאלות הכי כבדות משקל והכי חשובות, אם אנחנו רוצים לשמר איזשהו מכנה משותף בינינו, עם כל השוני שיש באורח החיים של כל אחד מאיתנו.
כל אחד וכל אחת - השבת שלו היא שונה משל האחר. אבל אני חושב שיש הסכמה, שיש קונצנזוס -נתחיל מהדבר הכי פשוט, שהשבת היא לא כמו כל יום חול; שהרחוב בשבת לא יכול להיראות כמו בכל יום חול. זה הדבר היסודי, שחשוב להבין אותו, כי אנחנו עלולים, בשם ערכים שאנחנו מאמינים בהם, של חרות, של סובלנות, של דמוקרטיה, של פתיחות, של כיבוד אורח חיים, להגיע במדרון חלקלק להרס יום המנוחה השבועי. וכיבוד יום המנוחה השבועי, שזה רעיון שהעם היהודי נתן לכל עמי העולם, הוא היום לא רק נחלת העם היהודי. במדינות אירופיות מתקדמות, ביום המנוחה שהוא ביום א' - באוסטריה, בצרפת, בגרמניה - יש הקפדה גדולה מאוד בנושא הזה מטעמים חברתיים, מטעמים סוציאליים. ולא נכון לומר שלכל עובד יש בחירה. יש עובדים חלשים ויש אנשים שצריכים להתפרנס, ואם יהיה אילוץ הם לא יהיו עם המשפחה ביום שבת, הם יהיו בעסק. מה הדעה שלנו על זה?
השבת היא לא רק של החרדים והיא לא רק של הדתיים. השבת היא השבת של כולנו, היא המורשת המשותפת של כולנו, ואנחנו ביחד צריכים לצקת תכנים שסביבם צריך לגבש הסכמה רחבה, ולא בדרך שזה קרה וקורה. נכון, יש דינמיות בחיים, וגם הסטטוס-קוו נע עם השנים, אבל השאלה איך. סטטוס-קוו שמתגבש בהפרת חוק? פה זה מקובל? פה זה בסדר, סטטוס-קוו? זכויות קנויות שנקנות בהפרת חוק. מפת הרחובות ומפת החנויות בחוק העזר החדש היא מפת הפרת החוק, כמעט אחד לאחד. ומי שמדבר ברצינות על שלטון החוק לא יכול להתעלם מזה, גם אם הוא מאמין שזה שירות חיוני בשבת. ואני אגע בזה, אבל קודם כול, בואו נחליט איך אנחנו רוצים לעצב את המציאות שלנו.
זה שיש לו כוח כלכלי ויכול לספוג 600 שקל או 660 שקל קנס, ולכפות בניגוד לחוק - לפחות כך טוענים בעלי המכולות, ובית המשפט העליון קיבל את טענתם - תחרות בלתי הוגנת? לכבוש עוד נתחי שוק באמצעות עבודה ביום המנוחה השבועי, זו באמת המורשת של העם היהודי? ואני לא פוגע, ואני נגד לפגוע ביכולת של כל אחד ליהנות מהשבת לפי דרכו, לפי אורח חייו ולפי אמונתו. יש מי שילך לבית-הכנסת ויש מי שילך לחוף-הים ולבריכה ולבית-הקפה ולפאב ולמסעדה ולקולנוע ולתיאטרון, והכול אפשר. איש לא אסר את זה.
האם אין הבדל בין תרבות, בין נופש, בין עינוגים, אפילו במובן הרחב, לבין קניות, לבין מסחר, לבין מסחר קמעונאי? אין שום הבדל? ואיפה זה יעצור בדיוק? איפה זה יעצור? מסחר לממכר מזון? בחוק העזר יש אפשרות להכשיר עסקים מעל 800 מטר. מעל 800 מטר זה חנות לחלב ודיאט-קולה? ויש שם רק ממכר מזון?
עד 800 מטר אתה יודע שאלה סופרמרקטים. זו לא חנות קטנה, זה סופרמרקט גדול שעובדים בו הרבה מאוד אנשים. הוא משנה את האופי של הרחוב או שכונת המגורים, והוא מסחר קמעונאי בשבת. רבותי, אם זה הדגל, יהיה מאוד קשה, או לפחות בוא נגיד באופן ישר שאנחנו דוגלים בדבר הזה. אם הייתי מאשר את חוק העזר כפי שעיריית תל אביב הביאה אותו, היו לזה השלכות גם לרשויות מקומיות אחרות. היו מביאים בפני עוד חוקי עזר דומים, אז מה הייתי אומר? פה מותר ופה אסור, אם מועצת העיר אישרה את זה? וגם לא ניתן היה לתחם בסופו של דבר - איך אמר חבר הכנסת
ניצן הורוביץ? פעם גם דברים אחרים היו אסורים ועכשיו הם הותרו.
נכון, היה מאבק, אבל עובדה שגם היום אין שאלה. ואנחנו צריכים להיות הגונים עם עצמנו להגיד אם אנחנו נכנסים עכשיו, אחרי עולם הנופש ועולם התרבות ועולם העינוגים, לעולם המסחר, כי זה יביא להרס יום המנוחה השבועי.
צריך לשאול גם איך זה קרה, בצורה הגונה. כשהיו אצלי הנציגים של עיריית תל אביב - ואני רוצה להגיד: אני חושב שעיריית תל אביב היא עירייה טובה, אני ביחסים טובים מאוד עם ראש העיר, אפילו הצבעתי לראש העיר הזה, ולא פעם אחת, יותר מפעם אחת. אני מצטער, חבר הכנסת הורוביץ, זאת הייתה בחירה בין חלופות.
אבל אני שואל קודם כול איך נוצרה המציאות. המינוחים שבהם השתמשו נציגי הרשות המקומית כדי לנמק איך זה קרה - כי זה היה תהליך: בשנות ה-90 נכנסו ה"פיצוציות"; המרכולים נכנסו רק בתחילת העשור הקודם, לפי גם מה שהוצג לי. הם דיברו במונחים שלקוחים מהתיאוריה הכלכלית של אדם סמית: היד הנעלמה, כוחות השוק. כוחות השוק ייעצרו במסחר לממכר מזון? אם מה שקובע זה הרצון לעשות כסף מצד אחד והרצון הצרכני - שאני יכול להבין אותו, וזה נוח, ואני יכול להבין אותו באופן אישי ומהסביבה הכי קרובה אלי; זה נוח לאנשים, זה דבר מובן מאליו - אבל אם אלה שני העקרונות שקובעים, הצרכנות מצד אחד והרצון לעשות כסף מצד שני, אז איפה יהיה קו הגבול? הוא לא ייעצר בנושא הזה.
אני אומר, השאלה שעומדת בפנינו היא איך תהיה השבת במרחב הציבורי. ואני אומר "במרחב הציבורי", וודאי שברשות שהיא רשות מעורבת הקו המנחה לא יהיה דתי. לצורך העניין, חבר הכנסת גפני או חבר הכנסת כהן או חבר הכנסת וקנין או מוזס לא יוכלו, על-פי השקפת עולמם ושליחותם, לומר כן למה שאני אומר לו כן. כי אם הקו המנחה הוא דתי, התשובה ברורה בכל דבר. אבל יש גם אוכלוסייה אחרת, ואנחנו מבינים - אני אומר את השקפתי: צריך לכבד את הבחירה ולתת את האפשרויות לכל סוגי האוכלוסייה; גם צריך לכבד, כפי שאמרתי, גם את יום המנוחה השבועי, אבל גם קבוצות אחרות באוכלוסייה.
לכן הקו המנחה גם בהחלטה שלי לא היה דתי. אני אישרתי את אותם מתחמים - מתחם התחנה בנווה-צדק, מתחם הנמל ומתחם יפו - כי בין היתר היו בהם מאפיינים מסוימים, שאמרתי: נכון, בעסקים, הכלל הוא לא אבל יש יוצאים מן הכלל, ונתתי את זה כדוגמה; המתחם מבודד, זה לא אזור מגורים, מי שבא לשם בא למטרות מסוימות. זה יותר עושה שכל.
ניתן לטעון שגם היה ניתן לבחון אופציות יותר מידתיות. אבל זה לא נעשה. לקחו את כל העסקים שהפרו את החוק - בגדול, אני מדבר - וזאת המפה של חוק העזר עם כתבי כמויות: אבן-גבירול כך וכך ואלנבי כך וכך, ובלי אמות מידה ובלי קריטריונים. אני חושב שאם הייתי אומר לזה כן, לְמה הייתי אומר לא? הדבר היחידי שהיה קובע זה החלטה של הרשות המקומית. אבל האם הצביון הציבורי של יום המנוחה השבועי, של השבת, הוא לא חלק מהצביון שלנו כמדינה יהודית ודמוקרטית? זה לא מרכיב? הרי אם זאת רק הרשות המקומית, אז גם שר הפנים לא צריך לאשר. אין פה שום דבר שצריך לחשוב עליו?
לכן זאת לא החלטה קלה, זאת לא החלטה פשוטה, כי קרו כל מיני דברים בשטח במהלך השנים, ואני חוזר על זה: הם קרו באופן לא-חוקי. ואני חוזר על זה שמי שדוגל בשלטון החוק לא יכול לטעון "שלטון החוק" רק כשזה נוח לו ורק כשזה מתאים לו, ולהתריס נגד קבוצות שהן קבוצות אידיאולוגיות אחרות. להפך, הוא צריך להיות עקבי.
היה פסק-דין של בית המשפט העליון, היה חוק עזר. בחנתי אותו. חלק מהסעיפים אישרתי, וחלק מהסעיפים לא יכולתי לאשר על-פי מיטב הכרתי מהי טובת הציבור. אני מאמין שמי שמחפש להגיע למצב שבו אנחנו נוכל להגדיר את החיים המשותפים שלנו על-פי עקרונות שנוכל להתלכד סביבם כמידת האפשר, עם כל השוני - יש ציבור שלא יוכל להגיד: אני מקבל את זה, אבל יוכל לחיות עם זה. וגם אנחנו נוכל לשמור על עצמנו כחברה. והשאלה היא בעיקר לא לציבור הדתי, השאלה היא בעיקר לציבור הלא-דתי, שגם הוא, אני בטוח שבשאלה הראשונה שהצבתי, האם אתה רוצה שיום השבת יהיה כמו כל יום חול, הוא יגיד "לא".
אנחנו חייבים לתת על זה את הדעת. זה מחייב שיקול דעת, זה גם מחייב פשרות, אבל זה בהחלט לא יכול להוביל לתוצאה של לקבל את חוק העזר כמו שהוא הובא לי. אני מקווה מאוד שהדיון הציבורי שיתקיים סביב העניין הזה, שהוא דיון מאוד מאוד חשוב, יתקיים באחריות, יתקיים על בסיס של עובדות, יתקיים על בסיס של כיבוד אחד את התפישה של השונה וגם ניסיון להקשיב לאחר. כי בסופו של דבר כולנו נצטרך - לא "נצטרך", זאת לא גזרה שאנחנו רוצים לחיות ביחד, זה הייעוד שלנו. אנחנו מאמינים שהדברים המשותפים וגם הרעיון המשותף של השבת לעם היהודי ושהונחל אחר כך לעולם כולו הוא רעיון גדול, שצריך למצוא איך הוא מאחד אותנו ולא איך הוא מפריד ומפלג אותנו.
