המדע המדויק ביותר - ההיסטוריה

אני מבקש להניח הנחת עבודה ולנסות לאשש אותה: המדע המדויק ביותר - ההיסטוריה, העבר.

יש שני נימוקים התומכים בדעתי שהמדע המדויק ביותר הוא ההיסטוריה, או נכון יותר העבר:

1. העבר מאחורינו, לא ניתן לשנות אותו, ניתן לשנות את התיעוד שלו, ניתן לתת לו אינטרפרטציות שונות, אך רוב האנושות סוברת שעל העתיד ניתן להשפיע ועל העבר לא, מה שהיה היה.

2. כל מקצועות המדע, גם ה"מדעיים" וגם האחרים משתמשים בניסיון עבר ככלי בולט ומוביל להוכחת ההשערות שלהם:

ניוטון עם התפוח? ניסיון עבר
אדיסון עם הנורה? ניסיון עבר
מקסוול עם המשוואות? ניסיון עבר

רוצים שנמשיך? חבל להשחית זמן, העיקרון ברור ולדעתי ניתן לקוות יש לו הסכמה רחבה.

אין זאת אומרת שההיסטוריה לא משנה עצמה קדימה, כלומר בנקודת זמן ספציפית אמת היסטורית יכולה להיחשב כבר כאמת לשעתה, או כשקר לשעתו עקב תגלית מדעית חדשה שסתרה את קודמתה, כלומר להיסטוריה יש סדר כרונולוגי, הבונה עצמו שלב אחרי שלב, קליפת בצל אחת על רעותה, מי שמשכיל ומביט בכל הרצף הוא זה שיש לו סיכוי לפרוץ דרך ולגלות את הקליפה הבאה, כך עשה אינשטיין למשל, שמצא את הגבולות של תורת ניוטון, ואף בנה מודל מתימטי הנותן בסיס הנראה איתן עד ימינו אלה לכל מה שקורה כשעוברים את מהירות האור.

ואיך אנו יודעים או משערים שהוא צדק? על-ידי מחקר, ועל איזה מחקרים מדובר? בעיקר תצפיות באמצעות מכשור מאוד מתקדם שפיתחנו לאחר תקופתו של אינשטיין, אנו רואים תופעות, מסיקים שהן מתאימות למודל התיאורטי שבנה אינשטיין ואומרים וואלה, כך זה מתנהג מימים ימימה והופכים השערה לחוק טבע, הופכים את מה שאנו מבינים מן העבר, לעתיד עד שיבוא המהפכן המדעי הבא, יסתכל על הרצף הכרונולוגי, ואז יחלץ אותנו מקופסא נוספת.

והעבר הוא המדע המדויק בהנדסה, וברפואה, ובספרות, ובהיסטוריה, בכל נושא בו אנו נזקקים לקבל החלטות בתנאים של אי-ודאות (ומחקר הוא ודאי החלטה בתנאים של אי-ודאות), לעבר יש משקל מאוד מאוד רציני, כי בלעדיו לא נציב בפני עצמנו את רשימת החלופות שעומדות לרשותנו, לא נתאר את מידת הרווח וההפסד הצפוי מהחלופות, וודאי נטעה בהסתברויות, ואף אם ננסה לקבל החלטה אינטואיטיבית היא תהיה על כרעיים של תרנגולת ולכן תוצאותיה שגויות בהכרח.

נגיסה בפרי בוסר - איכסה

אני מבקש לעשות מחקר; בואו ניקח חתך ישראלי טיפוסי, ניקח 100 עובדי היי-טק מכל העדות, שכולם נשואים לפולניות מורות (תראו עד כמה אנשים מוכנים לסבול בשביל הילדים) שנשותיהם מכינות להם קופסא לארוחת 10:00 (ארוחת צהריים מיליון דולר הם אוכלים על חשבון המעביד) ויום אחד זממו כל הנשים (WHATSUP DUCK?) לשים לבעליהן בקופסא אפרסק ירקרק שטעמו מר כלענה והוא יותר קשה מכדור טניס, אחלה בוסר שבעולם.

מדובר באנשים צעירים רק חמישה שברו שיניים, מה לדעתכם תהיה תוצאת המחקר אם ישאלו שתי שאלות:

1. מה תהיה המילה הראשונה שיאמר הבעל?
2. האם זו תהיה מילא חיובית או שלילית?

על-פי העבר אני מניח שעל שאלה (1) התשובות תתפלגנה בין איכסה, לבין אוסף קללות ברוסית וערבית, תהיה גם תגובה אחת שתאמר "סוף-סוף היא למדה להכין אוכל כמו אימא שלי" ותהיה עוד אחת שתאמר "סוף-סוף הכלבתע לא שולחת אותי עם קופסא ריקה, יש עתיד". תוצאת המחקר שלנו היא אם כן במענה לשאלה (2) 98 מול 2 (בלי נמנעים) התוצאה מובהקת איש לא יערער עליה, התשובה היא איכסה.

ואיך אנו יודעים זאת בלי לערוך את המחקר בפועל? אנו יודעים זאת מהעבר. העבר הוא כאמור כלי המחקר מספר אחד; כולנו ניגשנו פעם למקרר ונגסנו בפרי שהפולניה שלנו (ולא חשוב מאיזה עדה היא) קנתה במחיר מופקע (כשיש מעבר לכביש פרי דבש בחצי מחיר), שמה במקרר לפני שהפרי הבשיל, כולנו יודעים איך הרגשנו כולנו כשנגסנו, אנו גם יודעים ששתקנו, כי בפני הפולניה אסור להגיד את מה שאומרים בעבודה, זה יותר מסוכן מלכנס לכלוב של אריות מורעבים (אצלם לפחות הסבל נגמר מהר). גם בכדורגל אנחנו לא אומרים מה שאנו אומרים בעבודה... כל מגרש והשפה שלו. והנה יש לנו רעיון למחקר נוסף "מי שלא רב-לשוני מת צעיר" הוכחה פשוטה על דרך השלילה, ס'תכלו על פרס.

כולנו רוצים לנגוס בפרי השלום, אבל לא רוצים שזה יסתיים באיכסה. הקיטוב בחברה הישראלית בנושא השלום הוא קיצוני, הוא נראה נורא מבפנים ומבחוץ, וזוהי אינדיקציה ראשונה ועיקרית לפרי הבוסר שיש לנו ביד. ניתן היה להצדיק את הקיטוב הזה לו כל אחד מהצדדים היה יושב עם העבר מנתח אותו לפרטים ומגיע למסקנות מושכלות, ואז ייתכן שהיינו מגיעים לשלושה מחקרים סותרים, אך רצף הנחות המחקר היה אז על הנייר, והראיות ההיסטוריות של כל צד היו על הנייר וניתן היה אז לקיים דיון, ולצמצם את הפערים, או לפחות לבודד ולהקטין בהדרגה את אי-ההסכמות.

אך אנו מתנהגים כמו קבוצות של מוחות מקובעים: לא מעניינות אותנו העובדות, לא מעניין אותנו העבר, אלה עם "אָכּיבוּש שָאָאל" אלה עם "עָף שָאָאל" ובאמצע יש לנו אפילו כאלה עם "אכיבוש שאאל" כולנו חבורה של תקליטים שבורים, מצד אחד כאלה שלא נוגעים באפרסקים אפילו אם הם חינם מחשש שהם בוסר, ואחרים שרוצים שנאכל את כל האפרסקים בלי אבחנה ואנחנו כבר 66 כך שנשבור את כל השיניים.

ברור שלא מומלץ לנגוס בבוסר - והשאלה לכן היא איך מבחינים בהבשלה

האם הסממנים החיצוניים של צבע וקושי הם האינדיקציה להבשלה של פרי? ואם אנו נוגסים בפרי שאינו בוסר מי תוקע לנו שאינו רקוב, או שאין בו תולעת שרק את חציה נראה אחרי הנגיסה הראשונה?

ובעולם הפירות הסממנים החיצוניים הם די אינדוקטיביים, אומנם לא באופן מוחלט, אך הם אינדוקטיביים.

אך מי אמר שמחקר השלום שלנו יסנן נכון את מבחני ההבשלה של השלום? ומי אמר שנוכל למדוד אותם באורח מדויק? והתשובה היא שבאמת האתגר גדול, ואם הבעיה לא הייתה מורכבת לא היה כל הציבור ועולם המדע הישראלי מחפש פתרונות אינסטאנט שמתבססים בפועל של סיסמאות ותקליטים שבורים, אנו שומעים פחות מידי את צמד המילים "העדר הבשלה בשני הצדדים" בכל הנוגע לפתרון הסכסוך, ופחות מידי, את המשפט בואו נעשה סיעור מוחות מקצה לקצה, למעט שוליים הזויים, נסכים מהי הבשלה, מהם הסימנים להגשמתה, ומהם הסימנים לנסיגתה, או שמא מהם הסימנים לריקבון שעלול ליפול עלינו לאחר הבשלה.

ועם הצידה הזו נוכל לצאת לדרך, נוכל להיות נדיבים בחלק מההיבטים, קשוחים בהיבטים אחרים, נוכל לצעוד עקב בצד אגודל עם ההבשלה של בצד שכנגד, נוכל לאתגר אותו ולא להגרר אחר פרובוקציות של קיצונים, ומה יש לנו עכשיו? כלום, כאוס, מאבק מי ישחית יותר מילים על מאומה. "אָלאָא אָכּיבוּש" "עָף שָאָאל" ו"אָכּיבוּש שָאָאל".