|
|
אנחנו מפציצים מבנים ריקים [צילום: AP]
|
|
|
|
|
חשוב לזכור כי הצורך בנקמה הוא צורך אנושי שלא ניתן להתעלם ממנו והוא חייב לבוא על סיפוקו, בעיקר על-רקע הרצח האכזרי של שלושת הנערים החטופים. בכדי ל"ספק" צורך זה ולמנוע את ביצועו על-ידי פרטיים על המדינה לנקום באותם הגורמים שביצעו מעשה זה, על המארגנים, על המסייעים ועל הציבור האוהד אותם בפומבי. המדינה לא עשתה זאת ולכן בא מעשה הנקמה הנתעב והמחיר הכבד שאנו, כציבור, משלמים עבורו.
לאחר שעברו עלינו שלושה שבועות רווי-דאגה ומתישים בעקבות חטיפת שלושה נערים יהודיים ורציחתם באכזריות בידי פורעים ערביים מסתיים בימים אלו שבוע קשה נוסף עקב רצח אכזרי ביותר של נער ערבי מירושלים על-ידי פורעים יהודיים.
מעשים אלו מעידים כי בקצוות הימניים של שני העמים יש הרבה מהמשותף. האנשים המאכלסים "קצוות" אלו מאמינים כי במעשי רצח אכזריים הם יקדמו את האידיאולוגיה שלהם. לעומת זאת כאשר בוחנים את התנהגות ה"גושים המרכזיים" בשני העמים רואים הבדל עמוק מאוד, אולי אפילו תהומי.
במשך שלושת השבועות שבהם נמשכו החיפושים אחר הנערים מהישיבה בכפר עציון ההנהגה הפלשתינית גינתה או הסתייגה ממעשה זה אך הציבור הפלשתיני הרחב שמח וצהל על כך בפומבי וללא בושה ואפילו בגאווה מסוימת הסימן של שלושה אצבעות זקופות הפך לסימן של ניצחון וזחיחות נפש. לעומת זאת בעקבות רצח הנער הערבי משועפט ההנהגה הישראלית ניסתה לחמוק מאחריות על-ידי אי-הגדרת הרצח כמעשה לאומני לעומתה הציבור היהודי הרחב האמין כי זה רצח לאומני, גינה אותו בכל דרך אפשרית וידע לסמן את הכיוון שבו יש לחפש את הרוצחים.
ההבדל הזה בגישה למעשי הרצח הוא מסמל את הבדל היסודי בין שני העמים. מצד אחד רצון עז ל"זרוק את היהודים לים" ומצד שני רצון לחיות ב"חלקת אלוהים הקטנה" בשקט ובשלוה יחסית.
מפה, לטעמי, גם נגזר הפתרון למצב. יצירה, בהדרגה ובשום-שכל, של נתק מלא בין הפלשתינים החיים בעזה וביו"ש לבין הציבור היהודי החי במדינת ישראל בגבולות 67 עם "תיקונים קטנים".
עשרים שנה של הידברויות בין העמים והישויות לא הביאו לשום פתרון. מעשי הרצח של השבועות האחרונים הם הוכחה סימפטומטית לכך. לכן יש לנקוט יזמה עצמאית, לתחום חד-צדדית את גבולות המדינה, להקים גדר ביטחון אמיתית לאורך הגבולות, לפנות את הישובים היהודיים שבתוך הגדר (לאזור ה"תיקונים הקלים"), לסגור את כל המעברים, מלבד המעברים לממלכת ירדן (ואולי להקים עוד כמה), להפסיק לחלוטין מעבר פועלים וסוחרים פלשתינים למדינת ישראל, לכוון בהדרגה את הרשות לייבא את צרכיה דרך ממלכת ירדן, לסלק את כל השב"חים למיניהם כולל אלו שהתחתנו עם אזרחיות ישראליות ועוד פעולות בכיוון זה. מצב זה של הפרדה מוחלטת למשך מספר שנים אמורה לשנות את האווירה הטעונה יצרים ושנאה הדדית.
אז יטענו כי יו"ש תיהפך למוצב אירני קדמי ו"קאסמים" יעופו לכל עבר. ייתכן.
אך טילים עפו זמן-רב לשטחנו מצפון ומדרום. בעבר אף נלחמנו כנגד 3 חזיתות כאשר גבנו לים ושרדנו. אני מאמין כי בפעולה נחושה נדע לדכא איום זה.
המצב הפוליטי הנוכחי אינו מאפשר ביצוע צעד כזה. לשם כך דרוש מנהיג חזק ומשכנע שיסחוב אחריו את מירב העם. מנהיג כזה אינו נראה כרגע על הבמה הפוליטית בארץ. מנגד, ידוע שהנסיבות מולידות את המנהיג ויתכן שבנסיבות המצטיירות באופק יקום גם אדם כזה.
ההיסטוריה הקצרה של מלחמות ישראל מוכיחה כי כאשר נלחמנו בנחישות ובדבקות במטרה ניצחנו וכאשר המטרה הייתה מטושטשת כשלנו. אויבינו מדרום מנסים מדי תקופה לבדוק את נחישותנו, בצדק, כי לאורך העשור האחרון (ויותר) אנו מגלים כלפיהם חוסר נחישות הגובל לפעמים בריח חריף של זיעה הנובעת מפחד.
הם יורים ללא שמץ של היסוס על אזרחים ואפילו מכוונים לשעות שבהם ניתן לפגוע בילדים ההולכים לבית-ספרם ואנו בתגובה מפציצים חולות ומבנים ריקים. קולות של מומחים מטעם עצמם קוראים " לא להיכנס לעזה", "לא לפגוע באזרחים" וכולי.
העובדה כי הצעות אלו כשלו כבר תריסר שנים אינם משנה להם, חוכמתם "עתיקה" יותר. ארגוני טרור בכל מקום בעולם שואבים את כוחם מהציבור האוהד את מטרותיהם. הדרך להחלישם או להכחידם היא דרך פגיעה באהדת הציבור. כך נהגו הרוסים בצ'צ'ניה, כך נהגו האמריקנים בעירק וכך נוהג נאט"ו באפגניסטן-פקיסטן. בדרך דומה אנו צריכים לנהוג ברצועת-עזה.
מעשה הנקמה (במידה ויוכח סופית כי אכן החשודים ביצעו אותו) שנעשה בנער הערבי משועפט הוא סימן דרך בהתנהלות החברתית שלנו.
אסור לנו לעבור על כך לסדר היום ועלינו להעניש בחומרה מרבית את האשמים ברצח. אך חשוב לזכור כי הצורך בנקמה הוא צורך אנושי שלא ניתן להתעלם ממנו והוא חייב לבוא על סיפוקו, בעיקר על-רקע הרצח האכזרי של שלושת הנערים החטופים.
בכדי ל"ספק" צורך זה ולמנוע את ביצועו על-ידי פרטיים על המדינה לנקום באותם הגורמים שביצעו מעשה זה, על המארגנים, על המסייעים ועל הציבור האוהד אותם בפומבי. המדינה לא עשתה זאת ולכן בא מעשה הנקמה הנתעב והמחיר הכבד שאנו, כציבור, משלמים עבורו.
