גדוד 9 במלחמת יום הכיפורים: לחימה ולקחים

הקרב העתידי כאן נראה פשוט. גדוד 9, למעשה, עתודה למקרה של מלחמה. אין לו גזרת אחריות מוגדרת בביטחון השוטף (בט"ש). במלחמה תתחלק גזרת חטיבה 275 לגזרה הצפונית (גזרת הביצות), ת"פ גדוד חי"ר,⁴ שאייש את המעוזים (כולל הטנקים, שיגיעו אליהם); והגזרה הדרומית "מילאנו"-"מפרקת", שתהיה באחריות גדוד 9, כולל שני המעוזים.

הגזרה, כאמור, סבוכה מאוד, ויש בה הרבה ביצות ומקומות טובעניים. אפילו בסביבת המעוזים הדרומיים די מסוכן לרדת מהצירים המוגדרים. בגזרה הצפונית השטח כמעט בלתי-עביר. צה"ל בנה "צירי פלסטיק" מעטים בתוך המלֵחות, כדי לצלוח אותן. טנק עלול לשקוע אם יירד מהציר - קושי גדול מאוד, ואין "תרופה" נגדו אלא פריסה מוקדמת של הכוחות. בכל מקרה, בזמן מלחמה תהיה הגישה למעוזים הצפוניים בעייתית.

אומר כמה מילים על האווירה שלפני המלחמה.⁵ אחרי שלושה חודשים, היינו אמורים לסיים את התעסוקה בקו התעלה, באותו השבוע. ביום ראשון (שבעה באוקטובר) היינו אמורים להתחלף עם חטיבה 401, ולהיכנס לשלושה חודשי אימונים בקו אחורי בסיני. היינו בגזרה חצי שנה קודם לכן, והכרנו אותה היטב – בניגוד ליתר הגדודים בחטיבות האחרות. כמג"ד, לא הייתה לי אחריות גזרתית בביטחון השוטף. האחריות לא הייתה ברורה – משהו אמורפי, לא-ברור.

האחריות הייתה של חטמ"ר 275, וזו גזרה של שבעים ק"מ בבט"ש. אם יקרה משהו, תתחלק הגזרה ביני לבין גדוד המעוזים.⁶ כאן נוצרה בעיה מלכתחילה.

בנוסף – אלוף אברהם (אלברט) מנדלר, מפקד אוגדה 252, אמור היה להתחלף באותו השבוע, והייתה שיחה פרידה עמו בגדוד ביום רביעי, או חמישי. מפקד האוגדה אמר לנו: "אני לא עוזב, ואני מרגיש שתהיה מלחמה". מה עשה עם זה? זה בינו ובין הקב"ה.

ביום חמישי ("ע' פחות שניים") הייתה בטסה⁷ ארוחת פרידה של חטיבה 14 מאלוף מנדלר. לקראת ארוחת הפרידה הנושא העיקרי היה מה יוגש בארוחה. רס"ן בני טרן, סמג"ד 184, היה אחראי על הארוחה. אני זוכר, שאל"ם אמנון רשף, המח"ט, תחקר אותו על תפריט הארוחה.

טרן: זה, זה וזה ..
.
רשף: מה זאת אומרת?! אלברט אוהב דגים.

טרן: מאיפה נביא דגים?

¬רשף: לכו ל(ימת) ברדוויל.

נסעו לברדוויל, והביאו דגים.

רשף: ומה יהיה הקינוח?

טרן: לפי פקודות מטכ"ל, פירות העונה.

רשף: לא, לא, לא. תביאו (עוגת) סברינה מתל אביב.

הביאו סברינה במטוס מתל אביב.

משהו הזוי - ובזה עסקו.

באותו היום הגיעו אל"ם עוזי יאירי, מח"ט הצנחנים 35, סא"ל אמנון ליפקין-שחק, הסמח"ט שלו, וסא"ל עמוס ירון, הסמח"ט הקודם.⁸ אמרו, שאני צריך להתלוות אליהם לתצפית, כיוון ששולבתי אצלם בתוכנית לתקיפה בגזרה הצפונית (תוכנית "צפניה").
אמרתי: אבל יש ארוחה עם אלברט מנדלר?

- לא, לא. אתה בא אתנו לתצפית.

בקיצור, נסעתי לטסה.

רשף אמר למנדלר: יום-טוב לא רוצה להישאר לארוחה.
- לא רוצה?!

מתווכחים.

אמרתי: מח"ט 35 מחכה לי. צריך לנסוע אתו לסיור.

מנדלר: סע. סע לסיור. עזוב את הארוחה, כנראה, שֶמה, שאתם הולכים לסרוק שם, יותר רלוונטי.

אמירה תיאטרלית מאוד.

חזרתי לגזרה הצפונית עם עוזי יאירי, עם עמוס ירון ועם אמנון ליפקין-שחק, וצפינו על המצרים מול ראס אל-עיש. צפינו, ורעננו תוכנית קיימת. התרשמתי מאוד, שעוזי יאירי - כנראה, על-רקע היותו בסיירת מטכ"ל - הסתכל על מרווח בין שתי גדרות-תיל, וראה איך יירו.

צריך להבין: כשבוע ימים לפני המלחמה הוכרזה כוננות, הוחזרו לוחמים מחופשות, חומשו טנקים, ובוצעו פעולות נוספות, כל זאת לרגל תרגיל גדול, שנערך בצבא המצרי. על מה חושבים בתוך כל זה? על מבצע הצליחה "צפניה".⁹

אסב את תשומת-לבכם לפקודה "שובך יונים". הפקודה הייתה אוגדתית עם תפוצה מוגבלת מאוד. בשורה הראשונה כתוב, מטרות האוגדה: "בשובך יונים, להיערך בצורה מסודרת לקראת חידוש האש בתעלה".¹⁰ אמרו לי, כי המלה "מסודרת" הופיעה בגלל הרקע הפרוסי של אלוף מנדלר.

"שובך יונים" אינה פקודת הגנה, אלא פקודה מה לעשות אם תחודש מלחמת ההתשה, שהסתיימה באוגוסט 1970. לא הייתה כל פקודת הגנה לסיני, אלא פקודה ברמה מטכ"לית של הקצאת כוחות, שנתנו לה כל מיני שמות. בצפון נקראה "סלע"; ובדרום נקראה "חול" ו"גיר". היא הייתה סודית למג"דים, ולא דיברה על פריסה, אלא על הקצאת סד"כ.

הנקודה הבאה היא המעוז. הולדת המעוז בנקודות תצפית על המערך המצרי לאורך התעלה אחרי מלחמת ששת הימים. אחר-כך "שוכפצו" (כלומר, בוצרו מלשון: שכפ"ץ – שכבת פיצוץ) התצפיות, והתפתחה אידיאולוגיה של קו. אנחנו יודעים, ונאמר זאת שוב, בהגנה יש עומק – יש מערך עיקרי ויש מערך עורפי. המעוזים הם אולי מערך קדמי (אולי, כי לא הייתה תפיסה של קרב הגנה). המעוז, שהיה "אולי" חלק מהמערך הקדמי, הפך ל"בית-המקדש". מין הרגשה, שאם מעוז ייפול – הר-הבית נופל.

במלחמת ההתשה הייתה פשיטה מצרית על מעוז המזח, והמעוז נפל. הייתי קצין אג"ם של חטיבה 14, ואלוף שלמה להט (צ'יץ') היה מפקד אוגדה 252. למחרת הוצא מנשר, שהופנה למפקד המעוז ולחייליו: "... שנית המזח לא ייפול!" – מסר ברור.

יש הבדל בין תעסוקה של בט"ש לבין מלחמה, וזה היה אחד מהכשלים הגדולים: המעבר מבט"ש למלחמה לא היה ברור, כאילו זה אותו הדבר. זו שגיאה קשה ביותר.

אחרי הסיור עם עוזי יאירי, חזרתי לנווה הדקלים בקטיה. בשישה באוקטובר בבוקר יצאתי לסבב שיחות עם הפלוגות, ומשם לכיוון העיירה הנטושה קנטרה בדרך לעבר מעוז "מילאנו". יענקל'ה טרוסטלר, מפקד המעוז (שהיה מ"פ בגדוד 68), טען, "משהו מוזר מתרחש בגדה הנגדית. כנראה, המצרים הכניסו משהו לקו המים". הוא פנה לכולם ונואש, ואז פנה אליי בתור "מג"ד המלחמה" שלו.

להזכירכם, לא הייתי אחראי עליו - עד שיוכרז מצב "שובך יונים".
טרוסטלר אמר: "בלבלתי לכולם את המוח, ולא עושים הרבה. בוא לראות". מפקד "מילאנו" נשמע נחוש. לקחתי את הקמב"ץ, ונסענו לקנטרה. באחת-עשרה עמדנו על הסוללה, וראינו משטחים לצליחה, שראינו כבר לפני הרבה זמן. מגמר מלחמת ההתשה ועד המלחמה עסקו המצרים בהתבצרות. על משטח אחד היה משהו, שכוסה בברזנט צבעוני. נראה כטיל קרקע-קרקע "פרוג". כאילו רצו לירות אותו בכינון ישיר על המעוז. זה אינו הגיוני, כי בטווח הזה לא יספיק להידרך. התווכחנו מה זה, וקראו לי לקבוצת פקודות במפקדה בבלוזה בשעה שתים-עשרה, כשהמח"ט שלנו (275), יחזור מקבוצת פקודות עם מפקד אוגדה 252.

דיברו שוב על התרגיל, שידענו עליו כבר שבוע ימים. הודיעו, שהתרגיל ייגמר בשעה שש ואולי יסתיים בפתיחה באש – באלו המלים: "אולי בפתיחה באש". ולכן, עלינו להיערך ל"שובך יונים".
יש מקדמי ביטחון בצבא, אם זה שש - אנחנו ניערך בחמש. כדי להגיע בחמש, הטנקים שלי צריכים להתחיל לנוע בארבע, ולא לפני כן. שאלתי, יחד עם סא"ל אמיר ראובני (מג"ד 68): "למה לא נערכים עכשיו?"

נוי: "לא, לא, לא. זה עלול לעורר אסקלציה, כי זה עוד לא בטוח".

זכרו: אנחנו בצוהרי יום הכיפורים, ובתל אביב כבר גייסו מילואים. אנחנו בשפיץ של השפיץ של השפיץ, וקיבלנו "עידכון", שזה תרגיל, שאולי ייגמר בפתיחה באש.

אמרתי למח"ט 275, שאיני מסכים, וביקשתי לדבר עם מפקד האוגדה. אז מג"ד לא דיבר עם מפקד אוגדה ...

מנדלר ענה לי בניחותא: "שמע, בחור צעיר – זה עוד לא בטוח".
כשהייתי מפקד אוגדה, תמיד היה לי בראש המצב, שעברתי אז 0 ההיסוס של מג"ד לפנות למפקד האוגדה שלו.

לימים, ראיתי את אלוף שמואל גונן-גורודיש בלונדון, שבוע לפני שנפטר, ותחקרתי אותו. הייתה לו תזה, שלו שלחו אותנו קדימה, היו נהרגים יותר מחיילינו. זו תזה בדיעבד 0 אולי מצדיקה את ההחלטה, אבל אינה מסבירה אותה.

חזרתי לגדוד לתדרך את המ"פים על השעה שש, על השעה חמש ועל זה שלא זזים לפני ארבע.

סגן דוד עזרא, הרופא הגדודי, שאל: "סאדאת יפתח באש בגלל שאני אזוז עם הנגמ"ש שלי, או עם האמבולנס?" לתאג"ד נקבע מקום בנקודה 55 על ציר בלוזה-קנטרה. אמרתי לו, "סע!" והוא יצא בזמן והתמקם, למזלנו, כי ד"ר עזרא טיפל בהרבה מאוד נפגעים לא רק מהגדוד.

באחת וחצי, התפרץ סא"ל יפרח, סמח"ט 275, לרשת הקשר, וצעק: "שובך יונים!" להפעלת "שובך יונים" הייתה מלת-קוד אחרת, וכנראה, מרוב התרגשות לא השתמש במלת-הקוד.

עלינו על הטנקים, והתחלנו לנוע. אחרי חמש דקות עצרו אותנו. השעה - אחת וחצי, והטנקים שלי כשלושים ק"מ מהתעלה. לוקח זמן - לפחות, שעה - כדי להגיע לעמדות "שובך יונים"; ואנחנו חצי שעה לפני המלחמה. לימים ביררתי זאת, ומצאתי, שהפקודה לעצור הייתה ממנדלר.

הטנקים עצרו. נסעתי בג'יפ לבלוזה, כיוון שלא רציתי לברר ברשת הקשר מה קרה. רציתי לפגוש את המח"ט נוי, את חגי גולן, קצין האג"ם שלו, או מישהו אחר במפקדת החטיבה.

בכניסה לעמדת הש"ג ירדו עלינו מטוסים מצריים. "היום יום הכיפורים, והמטוסים שלנו? אולי זו טעות? מה זה?" לא הסתדר לי מה שראיתי. כי המצרים בתרגיל.

מתי הבנתי, שזו מלחמה?

תשובה לא-פשוטה וכנה (כי האמנתי בתדריכים שקיבלתי), ולא היה זמן לחשוב.

יהיה אשר יהיה, יש פקודה לפרוס לפי "שובך יונים", והפלוגות ידעו פחות ממני, וחיכו לפקודות. הוריתי לפלוגות הטנקים לנוע למשימותיהן. הן ידעו אותן, ותרגלו את פריסתן, אבל לא בתנאים כאלה, ואיש לא ידע, מה התנאים.

הוריתי ל"יורק'ה", קמב"ץ הגדוד, להתקדם עם הנגמ"ש ועם טנק המג"ד לתעוז "מרתף", ונעתי לשם עם הג'יפ שלי. ב"מרתף" הייתי צריך למקם את החפ"ק שלי, לפי "שובך יונים".

2. בעלי התפקידים העיקריים בגדוד היו: סמג"ד – סרן צוק בוסתן; קצין מבצעים (קמב"ץ) – סגן יורם אופיר ("יורק'ה"); מ"פ מפקדה – רס"ן מיכאל לס/רס"ן רפי יוסף; רופא – סגן ד"ר דוד עזרא; קצין קשר – סג"ם שמואל יגן; קצין חימוש – סגן אלי שלום/סגן זוטא הראל; שליש – סג"ם יוחאי מרדכי/סמ"ר גדי ודנאי; רס"ר – פלדמן.
3. ולידו המעוז הקטן "טרקלין" – העורך.
4. בערב ראש-השנה ה'תשל"ד נכנס לקו המעוזים גדוד חי"ר 68 מחטיבה 16 הירושלמית – העורך.
5. במקור – זו הייתה הרצאה בפני "סדנת אלפרדו להפקת לקחים" – העורך.
6. על פרשת הלחימה במעוזים – ראו במאמר נפרד בספר הזה של תא"ל אמיר ראובני, שהיה מג"ד חי"ר 68 במלחמה – העורך.
7. לאורך חזית התעלה נבנו שלוש מפקדות (מצפון לדרום): בבלוזה, בטסה ובאום-חשיבה. המפקדה בבלוזה שימשה את חטיבה 275 ואחר-כך את "כוח נמר". המפקדה בטסה – את חטיבה 14 ואחר-כך את אוגדה 143. המפקדה באום-חשיבה ("דבֵלה") שימשה את מפקדת החזית – העורך.
8. בחטיבה 35 החליפו אז סמח"טים.
9. מבצע "צפניה" תוכנן כמבצע חטיבתי, ש"תפור" לחטיבה השלישית (המטכ"לית) של הפיקוד (7), שבינתיים הוטסה לצפון, ובמקומה הגיעה בחמישה באוקטובר בלילה חטיבה אחרת (460). מדובר בצליחה יזומה של צה"ל, שגדוד 9 וצנחני חטיבה 35 (עוזי יאירי) הוקצו לטובתה. הצנחנים היו הרחק בדרום (במרחב שלמה) לצורך משימה אחרת. אגב, הייתה מחשבה להחליף את גדוד 68 בחי"ר איכותי יותר של צנחנים ואו מהנח"ל. הכוחות היו בפיקוד הדרום, והחלפתם לא בוצעה. את התעלה תוכנן לצלוח על דוברות, שאוחסנו ברומני. לגרירת הדוברות היה צריך להקצות שנים-עשר טנקים – פלוגת שריון – הערת העורך.
10. המקור – ספר של חטיבה 14.

בפרק הבא: מגדוד 9 נותרו שני טנקים