ההנחה שהביאה את ראש הממשלה לשעבר,
אריאל שרון, ושותפיו לדרך - למהלך ההינתקות ועקירת יישובי גוש קטיף הפורח מאדמתם, הייתה כי לאחר ההינתקות יהיה שלום בחבל זה של הארץ, ומכל מקום, חיכוך כבר לא יהיה.
התוצאה מההינתקות גרמה ל
שמעון פרס אכזבה מרה והוא התבטא לא אחת כי אינו מבין מה לתושבי עזה להלין לאחר הנסיגה, שכן, הם הרי קיבלו את הארץ ולכאורה לא צריכות להיות להם טענות. הם ענו לו בירי טילים.
מיד לאחר ההינתקות התרעתי גם במסגרת זו כי נאלץ ליישב מחדש את גוש קטיף, והנה מגיע היום.
ירי הטילים לעבר מדינת ישראל לא היה יכול לקרות במצב של שליטה בשטח וההנחה היא כי לולא ההינתקות והעקירה - כיום הזה הישוב היה גדל ומתפתח ומתעצם הרבה מעבר למצב אליו הגיע עד לעת העקירה המרושעת.
והתוצאה טופחת על פנינו בציניות ובאכזריות, כלפינו, במבט ישיר אלינו - הנאיביים, המאמינים בהיגיון במזרח התיכון, החולמים על מזרח תיכון חדש עם תעשיות מתפתחות ביחד ועם תיירות וחומוס בדמשק וכל זה, אלינו השמאלנים ההזויים מוכי הסנוורים.
כל טיל משוגר, צריך לעורר מחשבות על מה היה אילו...
מוטלת חובה קיומית על מדינת ישראל לנטרל את האזור מכלי נשק וזאת אפשר לבצע רק בשליטה, ללא בושה וללא מורא.
אומנם יש סיפור אוטופי על חיים בצוותא, ויש חלומות בלהות על שלום והרי כתוב בתנ"ך "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ", אלא שבינתיים, עד שיגורו וירבצו - אנחנו צריכים לחיות וכדי לחיות ולהישרד יש כמה תנאים מוקדמים שאחד מהם הוא פירוז האזור (פרט למדינת ישראל) מכלי נשק.
הפירוז חייב לכלול את יש"ע, כמודל מרתיע, תוך תקווה שלא ייווצר אילוץ להרחיבו ללבנון.
בד בבד עם הפירוז יש להמשיך ולפתח נשק מכל סוג שהוא שיהווה גורם מרתיע כלפי האויב.
יש לדעת כי מדינת ישראל היא המדינה היחידה בתבל שקיים כלפיה איום חיסול והשמדה מוצהר, ולאיום זה צריך לתת מענה באמצעות התעצמות צבאית, וביטול כלי נשק בשטחים שבשליטת ישראל בין שליטה ישירה ובין שליטה עקיפה (לדוגמה חצי האי סיני).
לו היה אפשר ליישם את הרעיונות של
אורי אבנרי ושמעון פרס, אדרבה, אך מה לעשות ולא ניתן?
אם התנאי לשקט מוחלט בגבול עם עזה הוא יישוב גוש קטיף מחדש, וכנראה שזה המצב - יפה שעה אחת קודם.
והפעם, לתמיד, לרבות במצב של שלום.
