ימים של אחדות עוברים על עם ישראל בארץ ישראל, מחד ימי המצוקה של החיפושים אחר הבנים, ימי השיברון עם מציאתם, עם מציאת דמם שפוך, רגעי הכעס והתימהון על ממשלה הססנית לכאורה, ואז הימים שבה נשלפה החרב מנדנה כקפיץ דרוך ומוכן אלי קרב, קרב התקפה נגד המרצחים וקרב הגנה על עם ישראל, שתי זרועות המשולבות זו בזו באורח מופלא.
איך זה חטפו לנו ילדים מתחת לאף שאלנו? איך זה שהרגו לנו אותם מתחת לאף? הכיצד ספגנו ימים על ימים של אש וכאילו הבלגנו? למה לא לשבור להם מיד את כל העצמות?
והשאלות על החטיפה הרצח הן שאלות טובות, אך מן העבר השני בכל שבוע יש לנו הרבה יותר הרוגים בתאונות דרכים ושם אין מדובר ברוצחים, ובכל זאת איננו מתגברים, על אחת כמה וכמה קשה מאוד להתגבר על רוצחים מטורפים. לא, איננו רוצים להתרגל לחטיפות אנו מבקשים לחקור כל חטיפה ולפעול על-מנת ללמוד היטב את לקחיה, אך האם אפשר למנוע הרמטית? לא ולא.
ואז אנו מגיעים לימי ההבלגה לכאורה, ימים בהם עמדה הממשלה כאילו חסרת אונים מול מתקפת הטילים ולא הגיבה.
אני רוצה להזכיר לכולנו את 2006, מייד עם החטיפה של חיילי המילואים הורה ראש הממשלה דאז
אהוד אולמרט על פתיחת באש בכל הגזרות ומיד פתח צה"ל במתקפה על החיזבאללה, צה"ל פתח את מלחמת 2006 על רגל שמאל, לא ערוך ולא מוכן, ולא הצליח לשקם עצמו עד סופה, תנאי ההתחלה היו גרועים מידי. ראש הממשלה הפתיע הפתעה רבתי את הצבא.
אולמרט התגאה מאז שהשיג הרתעה ועוד כהנה וכהנה סופרלטיבים לעצמו על הישגי אותה מלחמה, אך לו היה נותן לצה"ל להתכונן שבועיים, לארגן את המחסנים, לעבור על התוכניות אט אט, היינו עושים הרבה יותר, ומשלמים הרבה פחות. איש לא לוקח מאולמרט את הקרדיט על ההישגים, אך למה לשלם כל כך הרבה אם אפשר לשלם הרבה פחות? מה בער לו כל כך ללחוץ על ההדק? (למעט הכוחות שחצו את הגבול במרדף חם אחרי החוטפים והחיפוי נדרש לאותם כוחות)
והפעם, כמובן עם לקחי אותה מלחמה, ועם איש הרבה יותר שקול ואחראי האוחז ההגה, בתמיכת שיקול דעת של שרים בעלי ניסיון ציבורי רב כמו שר הביטחון, שרת המשפטים, שר המדע ובתיאום עם צה"ל, נתן ראש הממשלה ונתנה הממשלה לצה"ל להתארגן למצב החדש, להטמיע את המצב החדש, להיערך נכון וללא לחץ מעיק ועינינו הרואות את התוצאות.
מלחמת כוכבים, STAR WAR בשמיים ואנו מנהלים חיי שגרה כמעט רגילים, נכון האזעקות מעיקות, חדרי ביטחון, מקלטים, חלקנו נשאר בבית על-מנת להיות עם הילדים, בדרום סובלים הרבה יותר מאשר במרכז, אך מדינת ישראל אשר נדרכה קפיץ מרגע החטיפה, עוד מילימטר ועוד אחד ועוד אחד, הגיעה לקצה הסבלנות תוך שהיא נותנת לצה"ל מרווח נשימה להתארגנות, ואז שוחררו במקביל שתי זרועות הפלא, זרוע המתקפה הצבאית הנחושה, וזרוע ההגנה על אזרחי ישראל.
גאווה להיות ישראלי בימים אלה.
גאווה להיות ישראלי.
וככל שישראל מהססת, דוחה את הקץ, שוחקת את ההרתעה, וממזמזת הזדמנויות כפי שעשתה במלחמת לבנון השנייה
או שהחרדים ימלאו את חובתם האזרחית או שיסתלקו מכאן
