לא העליתי על הדעת כי ההנהגה הישראלית, כולה, או בהצבעת רוב מול מיעוט, תדחה את התביעה של אומות העולם להפסקת אש הומאניטארית. לא העליתי על הדעת כי ההנהגה החמאסית, באשר היא, תקבל אותה הלכה למעשה.
קווי התיחום הולכים ומתבהרים.
באנליזה הישראלית אומות העולם שוללות את הלגיטימיות של המלחמה הישראלית במשגרי רקטות על אוכלוסייה אזרחית ובמנהרות המחכות במסתרים לרגע בו יגיחו מתוכן כוחות טרור להרוג בתושבי ישובים או לשבות מבניהם לצרכי מיקוח. המחיר גבוה מדי בעיניהן. אפשר לצפות ממדינה נאורה כישראל להבין את זאת ולהתרסן בהתאם. הן מכירות בזכות של ישראל להתקיים גם בגבולות לא בטוחים.
בה בעת הן שוללות את הזכות של הפלשתינים לבחור בממשלת טרור שתייצג אותם, תנהל אותם, תילחם בשמם בכל אמצעי המוגדר על-ידי המשפט הבינלאומי כאמצעי לביצוע
פשעי מלחמה, אך משלימות עם מה שהן שוללות, כי בקונסטלאציה המזרח תיכונית הטרור חשוב בעיניהן כנשק אין ברירה. אין לצפות, הן אומרות לנפשן, ליותר מזה.
לכן, קבלת התביעה להפסקת אש הומאניטארית היא בראש ובראשונה אסטרטגיה ישראלית. דחייתה היא בראש ובראשונה אסטרטגיה חמאסית. ישראל מדמה לנפשה כי היא יוצאת בסופו של דבר נשכרת מן ההסכמה להפסקת אש. הטרור מדמה לנפשו כי הוא היוצא נשכר מן הדחייה.
לאומות העולם אין אסטרטגיה. במקרה הטוב יש להן חרדות. הטיפול בריכוך החרדות האלה עובר כבר במשך כמעט מאה שנה דרך הכמיהה שישראל לא תרצה גבולות בטוחים יותר מדי, ושהטרור לא יהיה טרור של אין ברירה כביכול יותר מדי. הן חיות במלכוד הזה. הן נגד הטרור בכל לבבן ובכל מאודן. הוא מאיים גם עליהם גם על הפרסונה האתית שלהם. אך הן משלימות עם העובדה שאפשר להבין אותו. הלחץ על ישראל הוא להתיישר עם המלכוד הזה. ציני? אלא מה. מוסרי? זה לא הנושא...
ואף על-פי כן, לא רק שיקולים אסטרטגיים קיימים בישראל. הפרסונה האתית שלה תובעת יותר מאשר הפסקת אש "הומאניטארית". היא תובעת ממנה לראות את התיבה "הומאניטארית" גם בלי גרשיים בראש ובסוף המילה, הומאניטארית כפשוטה וכפירושה האוטנטי, הומאניטארית ממש. זה לא מלכוד. זה לא רק אסטרטגיה. זה זהות. אשרי מי ששומר עליה בכל עת שמירה מעולה ככל האפשר, עד ככל האפשר...
