על מה אנו נלחמים כיצד קרה, שלאחר רצח שלושת הנערים נחשפה הסולידריות היהודית בארץ ישראל בעוצמה כמוה לא ידענו בעבר? ומדוע הסולידאריות הזו, ועוצמת הרגש שהפגינו אימהות הנערים והמדינה כולה, עוררה את ערביי ארץ ישראל למאבק אנטי יהודי כה בוטה ואלים בכל היבטיו? מה כה הפחיד את הערבים בסולידריות הזו, ומה הניע את החמאס בעזה לפתוח במלחמה, כאשר גם באירועים קודמים, נעצרו אוהדי טרור ערביים ביהודה ושומרון, ומאבק יומיומי בארגון החמאס מתנהל ברציפות שנים רבות?
ההתפכחות, העוצמה הרגשית, אחדות השורות, והנכונות להקרבה בחברה המקדשת את החיים - הם ביסוד המלחמה הערבית יהודית בארץ ישראל של קיץ 2014.
ההתפכחות 21 שנים חלפו מאז נחתמו במסדרונות הבית הלבן הסכמי אוסלו, ששטפו את הארץ בנהרות דם, והערבים, שראו את תושבי ישראל היהודים, חלוקים במחלוקת מרה על מהות השלום ומחירו, האמינו כי "השלום" על הוויתורים הטריטוריאליים הכואבים בהם חויבו היהודים, ירכך אותם לקראת המשך המאבק המזוין, על-מנת להגיע להישגים בשלבים הבאים של "תוכנית השלבים" הכלל פלשתינית, בדרך לחיסולה של מדינת ישראל.
התייצבותו של חלק מהשמאל הישראלי לצד עמדות האויב הערבי, בהתעלמות מהמציאות, עודדה אותו, וחיזקה את אמונתו, כי החוזק של החברה היהודית הוא כחוזקם של קורי העכביש, אותם ניתן לפרום לאורך זמן באבחות החרב הערבית.
החטיפה ורצח שלושת הנערים, ונחישות החברה היהודית למצוא ולהשיב את הנערים החטופים למשפחותיהם, הציגו לאויבנו הערביים, חברה בעלת עוצמה מוסרית, שחוזקה הוא כחוזקן של כל אחת מהחוליות המרכיבות אותה: חברה אזרחית שואפת חרות, ממשל ומערכת ביטחון, שנרתמו באופן חסר תקדים, הן למציאת הנערים, והן למאבק נחוש של כל החוליות המרכיבות אותה, למלחמת חורמה בטרור החמאסי.
העוצמה הרגשית הערבים בארץ ישראל למדו את שפתנו, הם מכירים את מנהגינו ונוהגנו החברתיים, הדתיים והלאומיים, הם עוקבים אחר הלכי הרוח שלנו, ומביטים בהצלחתה של מדינת ישראל במידה רבה של קנאה, המלווה בשנאה תהומית להצלחה רבת הפנים שלה, כהגשמה של הציונות כתנועת השחרור הלאומית של העם היהודי.
הם רואים בתבוסותיהם הצבאיות, ובניצחונותיה הרצופים של החברה היהודית, לכל אורך הקונפליקט הממושך עמם, מאז הצהרת בלפור והסכמי סן רמו, מזימה קולוניאלית וקונספירציה בינלאומית, ולא חלוקה הוגנת של שטחי האימפריה העותומאנית, בינינו לבינם, ורואים בכל ס"מ של שטח המדינה "נחלת האיסלאם ושטח כבוש". שום מדינה ערבית, ושום לאום ערבי אוטנטי לא היו קיימים בכל תקופת השלטון העותומאני בסהר הפורה, ועובדה היסטורית זו הולכת ומתבררת בימינו אנו, כאשר סוריה, עירק ולבנון הולכות ומתפרקות לרסיסים, ולתוך הוואקום הזה נכנסת הדעאש, תנועת "חליפות" כלל איסלאמית המשליטה טרור ברברי ורצח המוני בכל מקום הנכבש על ידיה, "והעולם" שותק ומבליג.
הערבים האמינו שהמאבק בין הימין לשמאל, ובין הדתיים לחילוניים, כמו נכונותם של חלק מערביי מדינת ישראל, להצטרף למלחמה נגד המדינה הציונית, תאפשר להם להגשים שלב נוסף במלחמת הג'נוסייד נגד העם היהודי ומדינת ישראל. רצח שלושת הנערים הפך לאירוע מכונן בתולדות הסכסוך, ותוצאותיו שוות בעוצמתן המדינית והצבאית להקמתה של מדינת ישראל במלחמת העצמאות.
הערבים ראו את ההתלכדות של החברה היהודית,
מתנחלים עם שמאל ציוני, מ
שלום עכשיו ועד הבית היהודי, סוגרים שורות, ומתייצבים יחד להצלת הנערים. הם ראו, כמו שלא מהעולם הזה, את קדושת הריקוד השקט, והתפילה בעיניים עצומות של חברי ישיבת הנערים, המבקשים לפתוח שערי שמיים ברחמים גדולים. כך הפך אירוע החטיפה והרצח "מסתם פיגוע" לאירוע מקודש בעל משמעות דתית עמוקה בחברה היהודית, שבו פנייתה אל העולם הגשמי, ולישועת האל כאחד, יצרה בקרב העם עוצמה רוחנית, וגדולת נפש שאין נעלות מהן.
הערבים, כחברה דתית מאמינה, תפסו את הרגע המכונן הזה בתולדות מדינת ישראל, כמפנה לרעה במלחמתם בישראל, ומכאן נובעת ההתגייסות של כלל ערביי הארץ, בהתרסה בוטה, אלימה ורוחשת בוז כנגד גדולת נפשם של האבות ואימהות הנערים, ולביטויים ברשת של אצבע משולשת שעל אחת תמונה והשם "שליט". לדברים הללו הייתה משמעות אחת: "סופכם קרוב, יהודים!". הערבים הבינו כי מה שהיה עד הרצח, לא ישרור יותר בארץ ישראל בין הירדן לים, וכי היהודים בארץ הזו, לא יתנו להמשיך "בתהליך השלום" המוביל אותם לג'נוסייד במנהרת "קוראלס", שסופה חיסול המדינה היהודית בארץ ישראל.
אחדות השורות אחדות השורות שנוצרה בחברה היהודית ממפלגת מרץ ועד הבית היהודי, איננה רק בסטטיסטיקה של 98% מעם ישראל מול 2% של השמאל הרדיקאלי, התומך באופן מוחלט בעמדות החמאס, כולל אי-זכותה של ישראל להתקיים. המחלוקת היחידה היא בין אלה בתוך אוכלוסיית הרוב המוחלט, באשר להיקף הפגיעה בחמאס, ולא בעצם המלחמה בו. במונחים של אוכלוסיית המיעוטים בישראל, אפשר להניח כי קיימת התפלגות סטטיסטית דומה לזו של היהודים בעד החמאס, באוכלוסיית העדה המוסלמית והבדואית, ופחות קיצונית בקרב הנוצרים לעדותיהם, ונוטה לצד היהודי בעדה הדרוזית. הסכמה לאומית כוללת זו, של לפחות 80% מכלל תושבי מדינת ישראל בחישוב כללי משוערך, יוצר רוב מוחלט המאפשר לממשלה, לא רק לשלוח את טובי הדור הצעיר למלחמה, אלא לפעול מתוך יכולת מוסרית לעמוד מול קבריהם של הלוחמים, לחבק את הוריהם ולחזק את רוח חבריהם הנושאים בעול המלחמה החזקה.
הנכונות להקרבה בניגוד לחמאס ולחברה הערבית המקדשת את המוות, הנכונות להקריב את החיים והנפש בדת היהודית, אינם תלוים בגמול לו זוכה המתאבד הרוצח בגן העדן, על-פי המיוחס לו בהשקפה האיסלאמית. זאת ועוד, האיסלאם היא דת הרוכשת את מאמינה בכוח החרב, והמסרב לה דינו מוות.
קדושת החיים בדת ישראל לעומתה, כמצוּוה בדיבר השישי של עשרת הדיברות, אוסרת בתכלית על שפיכות דמים, והיא אחת משלושת איסורי "ייהרג ובל יעבור". הנכונות להקריב את החיים ביהדות נעשית, על-פי הלכות הרמב"ם והרמב"ן, למטרה נעלה של כיבוש הארץ מיד שוביה, למלחמה נגד עמלק כאויב הרוחני של עם ישראל, ובמלחמה להצלת ישראל מידי צר המבקש להורגו.
סיכום הרצח המזוויע של הנערים, כמו הגילוי האקראי של מנהרת הרצח החפורה מתחת לקיבוץ ניר עם ויישובי עוטף עזה, חשפו באחת את משמעות המלחמה המתוכננת של אירן בתושבי הארץ היהודים, שבה מתקפת טילים משולבת, אדירה ורבת עוצמה, תונחת על מדינת ישראל, בהתקפת מלקחיים מעזה ומלבנון, מתוך מנהרות חפורות לתוך שטח מדינת ישראל, באופן שיאפשר לחיזבאללה ולחמאס, בפעם הראשונה מאז מלחמת העצמאות, פלישה וכיבוש של יישובים ושטחים בשטחה הריבוני של מדינת ישראל, ובמשולב עם הרג המוני של תושבי ישראל היהודים, בעזרתן של מחתרות רדומות, מקרב ערבים בעלי אזרחות ישראלית.
הערבים, שראו את ההתגייסות הזו של עם ישראל להגנה על חייו במדינה היהודית, התפלגו באופן המלמד מצד אחד על עוצמתה היחסית של מדינת ישראל מצד אחד, ומצד שני, חשיפה של הפירוד המתחולל בעולם הערבי, בו מדינות האיסלאם הסוני במערב הסהר הפורה, נלחמות במדינות האיסלאם השיעי במזרחו, וישראל עומדת כצוק איתן בציר הגיאו-פוליטי הזה, ומייצבת את ירדן, כמדינת חיץ כנגד השיעה, בציר הסוני של מצרים, הכולל את סעודיה ומדינות המפרץ להוציא את קטר, המממנת הראשית ותומכת הטרור העולמי של ה'גיהאד וחמאס.
כדי להבין את מורכבות הסכסוכים במזרח התיכון, מלחמות הדת אינן חד ממדיות, ואינטרסים בין מדינתיים גורמים לטורקיה הסונית, לפעול נגד מצרים במעגל יריבויות נפרד במאבק על המנהיגות של העולם הסוני, ועל הרשות הפלשתינית "לברך" בחדרים סגורים על המלחמה של ישראל בחמאס שנוא נפשה מתוך תקווה לזכות בהישגי המלחמה בעזה, לאחר נסיגת ישראל ממנה.
כך ניצבת ישראל במלחמות הדת של המזרח התיכון, עם תמיכה מסויגת של חלק מהבריונים של השכונה הפרועה בה היא חייה, כאשר עליה לדעת לנווט את דרכה, ולנצל עד תום את הציר המצרי סוני, שהאינטרסים המשותפים שלו עם מדינת ישראל - לא נעשים מאהבת מרדכי אלא משנאת המן.
תוצאותיה של מלחמת צוק איתן חשובות לקיומה ושרידותה של מדינת ישראל, לא פחות מאירועי מלחמת העצמאות שהובילו להקמתה של המדינה היהודית והדמוקרטית על חלק מזערי של מורשת האימפריה העותומאנית, נגד כל הסיכויים וחרף כל הסיכונים שהביאו להקמתה. הכרעת החמאס הינה אמצעי בלבד שיאפשר לממש את המטרה האסטרטגית שהיא ייצובה של מדינת ישראל בעתיד הנראה לעין. על קברניטי המדינה לראות מטרה זו בטווח זמן של עשורים ולא של חודשים ושנים בודדות. עליהם לנווט את המלחמה עם עליות ומורדות של נסיגה והישגים, ניצחונות ומפלות, ובלבד שההכרעה תעשה תוך הסכמה לאומית רחבה ככל האפשר, תוך עמידה איתנה מול "העולם העוין".
יותר מתמיד מוכנה החברה היהודית, לבעוט לכל הרוחות באו"ם ובמוסדותיו החד-צדדיים, לצפצף על הניו-יורק טיימס ורשת CNN, ולשלוח לעזה את ג'יי-סטריט ותומס פרידמן "היהודי", שיחפשו שם את החברים שלהם.
יש לנצח את האויב העזתי, חרף תמונות הזוועה הצבועות המציגות את ישראל כמדינה פושעת, ולומר "לעולם" הצבוע, ובמיוחד לאובמה וקרי, Enough is Enough די לצביעות, די לבוגדנות האנטישמית, עם ישראל חי, הוא על המפה ויישאר על המפה.
